אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו

פרק ד · הלכה ו

הלכה ב

אין מעשנין בקטרת ביו"ט מפני שהוא מכבה ואפי' להריח בה ואין צריך לומר לגמר את הבית ואת הכלים שהוא אסור ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה כמו שמותר לצלות בשר על האש וכו'. במסכת ביצה כ"ב ע"ב במשנה ומניחין את המוגמר ביו"ט וכו' וחכמים אוסרים ובגמ' א"ר אסי מחלוקת לגמר אבל להריח דברי הכל מותר מיתיבי וכו' אלא אי אתמר הכי אתמר אר"א מחלוקת להריח אבל לגמר אסור איבעיא להו מה לעשן ר' ירמיה בר אבא אמר רב אסור ושמואל אמר מותר רב הונא אמר אסור מפני שמכבה א"ל רב נחמן ולימא מר מפני שמבעיר א"ל תחילתו מכבה וסופו מבעיר וכו' רבא אמר על גחלת גם כן מותר מידי דהוי אבשרא אגומרא וכו' עיי"ש ובמסכת כתובות דף ז' ע"א אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט ומתוך שהותרה וכו' א"ל עליך אמר קרא אך וכו' לכל נפש השוה לכל נפש עיי"ש:
ויש להבין למה לרב נחמן דנראה דלא מצינו דלא ס"ל מתוך ומשום שאינו שוה לכל נפש, לא הוי לר"נ, ולא מסתבר לומר דוקא להריח דהוי כאוכל נפש לא ס"ל ר"נ האי דלא שוה לכל נפש אבל במכשירין לגמר ס"ל ג"כ דבעי שוה לכל נפש כמו דמחלקין בין אפשר ללא אפשר במכשירין וא"כ נאמר מתוך וצורך קצת משום מכשירין אף דאפשר לעשותן מאתמול לענין צורך קצת לא מצינו לחלק בין אפשר מאתמול ולא מסתבר לחלק בזה:
והנה למ"ש רבינו בכבוי לא שייך לצורך וא"כ לא שייך מתוך אבל למ"ש ברי"ף דגורס התם ליכא כבוי וכמ"ש בר"ן כיון שסופו מבעיר לא הוי כבוי עיי"ש לא כפי' רש"י שכתב דהוי תרווייהו עיי"ש. ועי' במג"א בסי' תקי"א ס"ק ט' ובסי' תק"ז ס"ק ט' עיי"ש ועי' בבעה"מ בגירסתו במס' שבת עיי"ש ומשום הבערה שייך מתוך ונראה בס"ד ס"ל מטעם מכבה ומבעיר ביחד כמ"ש ברש"י אלא למסקנא דאמרינן מידי דהוי בשרא אגומרא כתב כן הר"ן לדעת הרי"ף דלא הוי מכבה וגם כתב דלא הוי מבעיר ג"כ. ועי' ברמב"ן במלחמות:
ועי' בפנ"י שהקשה לפי דנאמר דשייך מכבה בבשרא אגומרא איכא כבוי ואפ"ה מותר וא"כ למה לא נאמר מתוך במכבה מפני דבר אחר לעיל עיי"ש ולדעת רבינו אתי שפיר ולרי"ף דדעתם ולפי גירסתם לא הוי בבשרא אגומרי מכבה ולא הבערה אלא משום מוליד ריחא בלבד:
ולרש"י וסייעתו יקשה קושית פנ"י ולמ"ש בתוס' במס' כתובות דוקא בעילות מצוה מקרי שוה לכל נפש ועי' ברמב"ן שכתב דכל תשמיש מקרי שוה לכל נפש דאם נאמר דלא הוי שוה לכל נפש י"ל דלא יהיה עדיף שלא לצורך מלצורך ולדעת רמב"ן גם י"ל כונה אחרת בתוס' שם י"ל לתרץ קושית הפנ"י:
ויש לפרש ולהבין מפני שמכבה ולימא מר מפני שמבעיר א"ל תחילתו מכבה וסופו מבעיר וכו'. דהנה י"ל בכבוי דהוי שאצל"ג ולא שייך מתוך אלא דלפ"ז יהיה מותר למאן דס"ל דקיי"ל כר"ש אבל הרי אסור משום דהוי ג"כ להבעיר דהעישון והריח תולדות הכבוי והבערה דבזמן שמבעיר היטב אינו מעשן ומריח כ"כ כאשר מרבה עשן בעת התחלת ההבערה וא"כ נוח לו בהכבוי והוי גם הכבוי צריך לגופא כמו בלעשות פחמין וכל זה בלגמר להריח אבל בבשרא אגומרא הוי שאצל"ג דאינו נוח לו בכבוי כלל ולפ"ז במגמר משום הבערה יהיה שייך מתוך אלא משום הכבוי ס"ד לומר דהוי שאצל"ג אלא בתחילתו בכבוי ע"מ להבעיר כמ"ש גם הכבוי תיקון וצל"ג מ"מ מתוך לא שייך בכבוי דבשרא אגומרא הוי שאצל"ג וא"כ לא ימצא כבוי לצורך או"נ (והאי דאיתא במס' שבת בפ' ר' אליעזר דמילה דבשרא אגומרא לא הוי כבוי עי' בבעה"מ הנ"ל וברמב"ן ולמ"ש בשבת י"ל דהוי שאצל"ג) וא"כ מיושב קושית הפנ"י ולדעת רבינו דס"ל שאצל"ג אסור דעתו כגירסת הרי"ף ולא יקשה בלא"ה:
ויש ליישב במ"ש דמקשינן לימא מר משום דמבעיר וכו' דילמא ס"ל כמ"ד הבערה ללאו יצאת ועכ"פ עדיף מכבה דהוי לכו"ע אבל למ"ש דעיקר איסורו בכבוי משום דהוי ע"מ להבעיר ואם על הבערה אינו מחויב לא שייך לחייבו בע"מ להבעיר ואף למ"ש בכבוי מצ"ע א"צ לגופו מ"מ כיון דבלעדי הבערה לא הוי הכבוי צל"ג דצריך שתיהן וא"כ אין לחייבו משום כבוי אם אינו חייב משום הבערה ודעת השו"ת חות יאיר דלמאן דס"ל ללאו יצאה גם כבוי פטור כבר הקשו עליה ממס' כריתות דף כ' עיי"ש דנראה להיפוך מדבריו:
ובספר לח"מ הקשה מטעם הבערה נאמר מתוך וכתב לאוקמי הסוגיא כר"ע ולמ"ש עיקר מכבוי ועי' הבערה הוי כבוי צל"ג וכבוי לא שייך מתוך. ועי' בשו"ת חכם צבי סי' צ"ב שהחליט דלא שייך אלודי ריח באוכלין נגד דעת הטו"ז בסי' תקי"א עיי"ש:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה