דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה י
גוי שהביא תשורה לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו ואפי' הדס וכיו"ב אינו מריח בו עד לערב עד שימתין בכדי שיעשו ואם אין מאותו וכו' אם הביאו מתוך התחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום אסור והבא בשביל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר. הנה בטעמא דבמינו מחובר אסור רבינו לא פריש טעמא. וברש"י ביצה כ"ד ע"ב בד"ה אם יש מאותו המין במחובר אסורין משום מוקצה ואפי' לר"ש יש מוקצה בגרוגרת וצמוקין ומחובר כגרוגרת וצמוקין דמי מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלוק במחובר בין שלו בין של עכו"ם עכ"ל. ובדף ג' שם ע"א בגמ' פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש ובתוספות שם הקשו על מ"ש ברש"י משום מוקצה למה לי משום שמא יעלה ויתלוש עיי"ש:
ונראה דלמ"ש ברשב"א במסכת שבת דאפי' במותר הנר ואף דרוב פעמים לא נכבה לר"ש עומד ומצפה ועיין בתוספות שבת קכ"ב ע"א בד"ה אינו וכו' וכן פירות הנושרין יושב ומצפה מתי יפלו וכו' עכ"ל ועיין בתוספות במסכת חולין י"ד בסוגיא דהשוחט בשבת עיי"ש ועיין ברש"י ביצה כ"ו ע"א בד"ה בכור תם שנראה מדבריו ג"כ דשייך דעתו עליו לר"ש אפי' בלא שכיח עיי"ש אבל כדאי' במסכת בכורות כ"ה ע"ב דמנגחי וכו' בלתי מוכרע מזה כמ"ש לעיל. וא"כ לפ"ז במחובר יהיה שייך לר"ש עומד ומצפה:
ונראה להבין דברי רש"י הנ"ל דכל זה נאמר בדבר שאי אפשר לו ליטלו בערב שבת באופן האפשר ושכיח וא"כ י"ל דעומד ומצפה אף על המיעוט דלא שכיח. אבל באפשר לקחת בע"ש באופן השכיח אשר אין מהדרך לסמוך על הלא שכיח באפשר בשכיח ונראה שאין עומד ומצפה עליה וזה שכתב ברש"י מדלא לקטינהו מאתמל אקצינהו וכו'. אמנם כל זה בשלו דאפשר לו מע"ש אבל בשל נכרי דלא היה אפשר לו ליטלו מע"ש וא"כ לא שייך מדלא לקטינהו וכו' וא"כ שייך עוד עומד ומצפה. וכמ"ש ברש"י ולא תחלוק וכו'. ויש לומר לפ"ז דהרי כיון דגם בנפלו מעצמם אסור שמא יעלה ויתלוש וא"כ הוי ג"כ מוקצה אף בשל גוי. אלא דיקשה קושית התוס' דאם משום יעלה ויתלוש למה לי מוקצה. יש לומר דנפק"מ דמטעם מוקצה קיי"ל ספק לחומרא משא"כ משום גזירה דיעלה ויתלוש דהוי כשאר ספיקא דרבנן דלקולא. והנה בדף כ"ה דאיתא אם יש במינו במחובר וא"כ הוי ספק וצריכין לומר כמ"ש ברש"י משום מוקצה דספיקו אם הוי ממחובר או לא לחומרא. ומוקצה הוי משום איסורא דגזירה שמא יעלה ויתלוש. אבל בריש מס' דף ג' דאי' משום גוף טעמא דאיסורא דפירות הנושרין אמרינן משום שמא יעלה ויתלוש דבודאי די בהאי טעמא דשמא יעלה ויתלוש וא"צ למוקצה דכמ"ש מוקצה בכה"ג שאין בידו לא הוי אלא משום שמא יעלה ויתלוש ואתי שפיר:
אמנם זה שכתבתי לחלק בין משום גזירה לספק מוקצה. למ"ש לעיל ה"ו לומר טעמים אחרים למה ספק מוכן אסור ולא משום יש לו מתירין ודעת הרשב"א ג"כ אינו מטעם ישל"מ דהרי ס"ל דוקא בספק צידה כן עיי"ש. ובמרדכי פ"ג דביצה דלא אמרינן ישל"מ ספק לחומרא אלא ביצה וצידה דחזקתה לחומרא עיי"ש. וי"ל ג"כ בדרך אחר אף להסוברים בכל ספק דרבנן לחומרא משום ישל"מ. ועי' בתוס' שם שתירצו דמיירי בחצר דהוי מוכן לעורבים ומוכן לעורבים הוי מוכן לאדם עיי"ש:
ולענ"ד י"ל למ"ש דמוקצה תליא בשמא יעלה ויתלוש וי"ל ג"כ דשמא יעלה ויתלוש תליא במוקצה דיש להבין למה גזרו טפי בפירות שנשרו שמא יעלה ויתלוש ממה שניחוש בכל פעם שמא ישכח ויעלה ויתלוש דכמ"ש בתוס' וכנראה אלא משום חשש שכחה נגעו בזה וא"כ שמא גם בזה שהפירות אסורין אח"ז שהרי ישכח שהוא שבת ויו"ט. ונראה דאחרי הגזירה לאסור גם הנושרים מעצמם יהיה מסלק דעתו מהעץ עושה פרי ועי"ז לא ניחש לשמא יעלה ויתלוש. וא"כ לפ"ז למ"ש בתוס' דמוכן לעורבים מוכן לאדם וא"כ בלתי מסלק ומקצה נפשו ממנו ולפ"ז יקשה למה גזרו בכה"ג דמאי אהני בהגזירה דהרי עוד שמא ישכח שהוא שבת ויתלוש כיון שאין מסלק נפשו. א"כ לפמ"ש רק היכא דשייך שמסלק נפשו ומקצה שייך שמא יעלה ויתלוש דאז הועילו בהגזירה. וא"כ מיושב קושית התוס' דלמה לנו תרוייהו מוקצה ושמא יעלה ויתלוש דכמ"ש אי אפשר זה בלא זה. ואתי שפיר אפי' נאמר בכל ספק דרבנן לחומרא משום ישל"מ:
ועי' במס' פסחים דף נ"ו ע"ב מחלוקת בשל מכבדות אבל בשל כיפין דברי הכל מותר וברש"י שם עיי"ש. דלפ"ז ל"ש מ"ש דא"כ הוי חשש שמא יעלה ויתלוש טעם אחר עבור שהוא עולה על האילן עיי"ש. אבל עיין בפנ"י דהסוגיא כאן לר"י על כרחך לא הוי כסוגיא דמס' פסחים דא"כ לא שייך בביצה לגזור ועיין בתוס' שם בד"ה מחלוקת שפי' שם דמיירי בנתלשו בערב יו"ט ומונחין על המכבדות עיי"ש:
ובירושלמי שם המובא בתוס' הנ"ל במס' פסחים במאי אנו קיימין אי בנשרו ביו"ט ד"ה אסורין בערב יו"ט דברי הכל מותר במה קיימין בסתם. ופי' בתוס' דהוי ספק מיו"ט או מעיו"ט עיי"ש. וי"ל אם כמ"ש מטעם מוקצה ע"י חשש יעלה ויתלוש כמ"ש לעיל או דס"ל בכל ספק דרבנן לחומרא משום ישל"מ:
ובתוס' שם באו"ד ועוד י"ל דלקמן מיירי בדבר דבעי מרא וחצינא וכו' ועוד י"ל דוקא בפירות וענבים וכו' לפי שאדם מתאוה וכו' ובעודו בכפו יבלענו וכו' עכ"ל ובמהרש"א שם שכתב וחד תירוצא הוא בב' טעמים עיי"ש יש לעיין דלפי הנראה כמ"ש החשש שמא יעלה ויתלוש מטעם שכחה ומשו"ה בדעת התוס' לחלק בין מעשה רבה דמדכיר לבין מתאוה וממהר דשייך ביותר שכחה. וצ"ל דשכחה שכיח דאל"כ בלא שכיח לא גזרו כדאי' בסוגיא. ועיין ביו"ד בשו"ע בסי' רל"ב סעיף י"ב דיעות חלוקות אם שכחה אונס עיי"ש. והנה אם נאמר דלא הוי אונס צ"ל דלא שכיח ומדגזרו משום שכחה היה נראה דשכיח וא"כ הוי בגדר אונס וכמ"ש בתוס' לחלק למעשה רבה וזוטא וא"כ במעשה זוטא שכיח ולמה שכתבו במתאוה וממהר לעשותו וא"כ אף במעשה רבה בכה"ג שייך שכחה וא"כ נפק"מ בין התירוצים:
ובמהרש"א שם על דברי תוס' באו"ד שם שכתבו עוד י"ל דלא שייך מוכן לעורבים רק בפירות האילן שרגילין להשיר מעצמן והוא מצפה לכך וכו' עיי"ש וכתב דבעינן עומד ומצפה ומוכן לעורבים עיי"ש ובפנ"י השיג עליו ודעתו כמהרש"ל בעומד ומצפה בלחוד סגיא או מוכן לעורבים עיי"ש:
ויש להבין למ"ש ברש"י הנ"ל מדלא לקטן מאתמול ודאי אקצינהו וכו' וכמ"ש דמזה נראה שאינו עומד ומצפה. וא"כ מאי מהני דמוכן לעורבים וכדאי' בפסחים דף נ"ו ע"ב ולהלן ביצה דף ו' דכל מידי וכו' דעתו עלה דהרי בכה"ג דהוי מחובר ביה"ש ובלא יפלו מאליהן א"כ נראה דלא היה דעתו עליה מדלא לקטן מאתמול. ובשלמא בעומד ומצפה וא"כ נראה דעתו שמא יפול מאליו אבל מוכן לעורבים בלא יושב ומצפה מאי אהני לסלק האי מדלא לקטן מאתמול וכו' ונראה דצריכין תרוייהו דאמרינן עומד ומצפה אף דלא לקטן מאתמול אפ"ה עומד ומצפה דלר"ש צריכין דחיה בידים ולא חזי כדאי' במס' שבת בפ"ג וכנראה כמ"ש לעיל דבחזי י"ל דיחזור מדחיה וא"כ במוכן לעורבים אף דלא לקטן מאתמל מ"מ הוי חזי לעורבים וגם לו כשיפלו ובדבר דבשבת חזי לעורבים גם ביה"ש היה עודנו לא דחיה בידים ועודו לאמלוכי אצלו וכשיפלו יאכלנו רק הכנה לא הוי אבל לא בגדר דחיה בידים אלא במאי שאינו ראוי אף לעורבים בזה שייך לומר דהוי בגדר דחיה וצ"ע עוד:
עד שימתין בכדי שיעשו. גם בזה לא פי' רבינו למה. וברש"י שם כדי שלא יהיה נהנה ממלאכת שבת ובתוס' שם בד"ה ולערב הקשו ממבשל בשבת בשוגג דמותר ולא אמרינן כדי שלא יהנה ממלאכת שבת עיי"ש שכתב כדי שלא יאמר לגוי שיביאנו עיי"ש:
ובמקום אחר כתבתי עי' מ"ש לעיל בהל' שבת בפ"ו בענין אמירה לנכרי דאם עושה בשביל ישראל דאסור אפי' בלא אמירה י"ל בטעמא דכמו דאמרינן יש שליחות לחומרא בנכרי כמו כן יש זכיה לחומרא. אלא דאמרינן בעלמא במס' ב"מ בפ' השואל איסורא לא ניח"ל לזכות. אבל כשנהנה א"כ חזינן דניח"ל ושייך זכיה לחומרא למפרע. ומשו"ה אסרו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. והאי דמותר במבשל בשבת בשוגג נראה כמ"ש לעיל בהל' שבת דשבת מאיסורין שאין מצד המעשה שאין התורה רוצה בהמעשה כמו במאכלי איסורים וכיו"ב אלא האיסור מצד העושה בלבד ולכן שאני שוגג בשבת לשוגג באכילת איסור וכיו"ב דשם נעשה המעשה נגד רצון התורה שתהיה אבל בשבת בשוגג גם בהעשיה לא עשה כיון דהוי בשוגג והמעשה לא היה באיסור כלל א"כ לא שייך לאסרו שלא יהנה ממלאכת שבת ובלא"ה לא שייך כמ"ש במבשל ה"ט דזכיה. ומיושב קושית הצל"ח שלא יאמר דהוי גזירה לגזירה עיי"ש ולמ"ש בפי' בשביל ישראל הוי חדא גזירה. ובירושלמי פ"ג מ"א ממס' שבת נראה כרש"י משום שלא יהנה עיי"ש. וברש"י שם דבערב יו"ט ראשון מותר לאחר כדי שיעשו ממ"נ אם הלילה חול כבר המתין כדי שיעשו ואם היא יו"ט נמצא שנלקט בחול עיי"ש שהביא ראיה לדבריו מביצה וכיו"ב:
ויש להבין לטעמא דרש"י משום שלא יהנה ממלאכת יו"ט מה מדמהו לביצה דשייך הממה נפשך אף דביה"ש לא היה ראוי עכ"פ משום ספק מוקצה מחמת יום שלעבר לא אמרינן כמ"ש לעיל אבל בכדי שיעשה שלא יהנה ממלאכת שבת ויו"ט דלא הוי מטעם ספק רק ודאי נהנה שעי"ז שהביאו ביום הראשון יוכל ליהנות ביום השני ואפי' יום השני חול גמור מ"מ הרי בחול גמור לא יוכל ליהנות ממלאכת שבת ויו"ט ומצאתי בס' בינה לעתים שעמד ע"ז והניחו בצ"ע:
ורבינו לא העיר ע"ז ג"כ כלל כאן ועי' בהמ"מ בפ"א הכ"ד דדעת רבינו כרש"י עיי"ש וצ"ע. ולרבינו י"ל דלא ס"ל משום שלא יהנה. ועוד דבר אחד שלא הביא רבינו מאי דאיתא בירושלמי אין הכן בשל גוי. ומובא בר"ן ורשב"א ובשו"ע בכמה מקומות בסי' ש"י סעיף ב' בהגה ועיין במג"א שכתב בשם הר"ן דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום והוסיף וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל וכתב לעיין בסס"י ש"ח עיי"ש. והטעם דאזלינן במוקצה בתר הבעלים ובבעלים עכו"ם דלא שייך מוקצה לא הוי מוקצה לאחרים ג"כ. וע"ע בסי' תצ"ז סעיף ט"ו ובמג"א ס"ק י"ז ובסי' תצ"ח סעיף ג' וע"ע בסי' תקי"ז עיי"ש:
ובפי' בסוגיא הנ"ל דסוגיא דידן בבלי לא נראה כן דנראה דשייך מוקצה בנכרי שהביא דורן לישראל ותליא בספק מוכן. והרא"ש ורבינו לא הביאו ועיין בר"ן במס' שבת ס"פ כל כתבי שכתב דאין הכן בשל גוי אבל בתולש עצים ממחובר בשבת אסור עיי"ש וכן נראה בסי' תקי"ז הנ"ל. וסוף מס' ביצה כתב דאם באו בשביל ישראל אסור עיי"ש. וזה מוכרע ממאי דאי' בשו"ע בסי' תקט"ו שמובא האי דעכו"ם שהביא דורן וכו' כסוגיא דכאן. ועי' בפנ"י שם הנ"ל שכתב מ"ש לחלק בין מוקצה מחמת איסור וגם בשביל ישראל לא נראה כן בירושלמי עיי"ש. וכונתו על דברי הר"ן שהבאתי:
ומ"ש דבירושלמי לא נראה כן לחלק בין מוקצה מחמת איסור הנה הירושלמי במס' שבת בפ"ק [ה"ז] וביצה בפ' אין צדין בסוגיא כאן ר' חייה רבה ור' שמעון בר רבי חד אמר העכו"ם צריך הכן וחורנא אמר אין העכו"ם צריך הכן ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דרב מבעי מיתי קומיה ר' חייה רבה והוא אמר ליה הן הויתה. והוא אמר ליה שיירתא הוות עברה והוינא אכל מינה תאני' הוי דו אמר אין עכו"ם צריך הכן חד תלמיד מן דר' סימיי אזל לאנטרוס אייתון ליה דורמסקנא ואכל חד תלמיד מן דר' יהושע בן לוי אזל לתמן אייתי ליה דורמסקנא ולא אכל אתא אמר קמיה רביה אמר דו נהג כשיטת דר' סימיי אמר אין העכו"ם צריך הכן עיי"ש. וכונת הפנ"י מדאייתי לראי' דר"ח ס"ל אין הכן לעכו"ם מדאכל תאנה משיירתא העוברת ושם היה החשש שמא קצצו העכו"ם בשבת ומזה דמאן דס"ל אין הכן בעכו"ם אפי' במוקצה מחמת איסור ס"ל כן. ומ"ש בפנ"י גם לחלק אם בשביל ישראל לא נראה מהירושלמי מהאי דאיתא אייתינון ליה דורמסקנא ואכיל וכו' נראה שהביאו בשבילו אף דיש לפרש דאייתן ליה עכו"ם שהביאו למכרו למי שיהיה ובא אצלו ג"כ ותחילת קציצתו לא היה בשבילו ואין הכרע כ"כ נגד זה מהירושלמי:
והנה יש להבין מאי מדייקינן בירושלמי מדאכל משל גוי דס"ל דאין הכן בגוי דילמא ס"ל ספק הכן מותר דאיתא שם מעיקרא פלוגתא בזה ור' יוחנן ס"ל שם דמותר. וצ"ל מדאמר ריב"ל כר' סימאי ס"ל דס"ל א"צ הכן ונראה דמה"ט שרי אבל זה בהאי תלמידא אבל בר"ח האיך נלמד דס"ל דא"צ הכן דילמא ס"ל ספק הכן מותר וצ"ל דס"ל על כרחך ר"ח ורב כת"ק דר"ג ס"ל אף דר"י לא ס"ל כן:
והנה יש לומר דהירושלמי קאי לב"ש דלית ליה מוקצה אלא במחובר כמ"ש ברש"י אבל בשל גוי דלא שייך מדלא לקטינה וכו' שכתב ברש"י הנ"ל אלא דרש"י כתב דלא נחלק במחובר בין נכרי לישראל ובפנ"י כתב משום לא פלוג עיי"ש וי"ל דדעת הירושלמי דרק לר' יהודה אסור בשל נכרי ולא לר"ש וכמסתבר לפי דברי רש"י וכמ"ש לעיל ומשום שלא יהנה ממלאכת שבת עי' בתוס' שחלקו ע"ז וגם ברש"י כ"כ רק בערב ואולי טעם לחלק עי' בר"ן שעמד על רש"י אבל למ"ש לעיל לרש"י גם בשבת ויו"ט שייך ה"ט ולמ"ש לעיל לתרץ בשמא יעלה ויתלוש יש לתרץ קושית הר"ן ג"כ מכל מקום י"ל דירושלמי כדעת התוס' ומשום פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש לא שייך ג"כ בשל גוי שלא יניחו לו דחשש זה לא שייך אלא בשלו ואנן דפסקינן ביו"ט כר"י וכמ"ש בצל"ח דסוגיא לשמואל לדעת רבינו ביו"ט כר"י ובשבת כר"ש עיי"ש. וא"כ לא יהיה הכרע כלל דדעת הירושלמי דאין מוקצה מבשל גוי. אמנם כדאי' בירושלמי דר"ח אכיל קמיה דרב ורב ס"ל כר"י במס' שבת י"ט ע"ב וקנ"ו ע"ב גם כנראה בירושלמי בפ"ג מ"א ממס' שבת הירושלמי כרש"י משום שלא יהנה ממלאכת שבת וע"כ דדעת הירושלמי דאפי' לר"י אין הכן בשל גוי:
ורבינו שלא הביאו נראה דס"ל דבבלי נגד הירושלמי ולדעת הר"ן וסייעתו צ"ל משום בשביל ישראל שאני ולמ"ש לעיל משום זכיה לחומרא טעם בדבר וא"כ לא יהיה מחלוקת בין ירושלמי לבבלי לדעתם. ועי' במג"א בסי' תקט"ו ס"ק ג' שכתב לדייק מדאיתא בגמ' עכו"ם שהביא דורן דוקא בחינם אבל בשכר מותר עיי"ש. וגם רבינו כתב שהביאו תשורה וכו'. והנה החילוק הזה אם נאמר אין הכן בשל גוי דאפי' להירושלמי כמ"ש ז"ל שלא לחלק אבבלי מתרצין בשביל ישראל מודה הירושלמי דיש הכן ועכ"פ מטעם מוקצה אם נאמר דשייך בגוי אין לחלק בין בשכר או בחינם וצ"ע ועיין עוד מ"ש במג"א בשל הפקר לא שייך מוקצה עיי"ש ושם בסוף סי' תקט"ו ועי' בצל"ח ביצה דף י' ע"ב שכתב דוקא בשל גוי לא שייך מוקצה דאין גוי מקצה מדעתו וכיון שמוכן לבעליו מוכן לכל אדם משא"כ בהפקר עיי"ש ולא זכר כי המג"א הנ"ל דעתו בהפקר לא שייך מוקצה ובאמת לדעת רש"י ורמב"ן שכתבתי לעיל בטעמא דמוקצה יקשה להבין למה אין מוקצה בשל הפקר וצ"ע. והנה נולד ודאי אף בשל הפקר אסור כדמוכח בעירובין מ"ה ע"ב ובתוס' שם ובריש ביצה במיא בעיבה אפי' לר"ש הוי נולד עיי"ש ומסוגיא דמביא המג"א ראיה דאין מוקצה בהפקר בעירובין שם מוכח דאבל נולד יש בהפקר וכמו כן כתבו ז"ל נולד בשל גוי ג"כ ועי' בדרישה בסי' ש"י בסתירות הב"י בשם כלבו בסי' ש"י למ"ש בשמו בסי' ש"ח דשם כתב אשר דכו"ע מקצין גם בגוי מוקצה ומחלק בין אכילה וטלטול דלאכילה מוקצה ועי' בפרי מגדים באשל אברהם בסי' ש"י עיי"ש ועי' מג"א בסי' תק"א י"ב בנולד בגוי ובכ"ד עיי"ש: