אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו

פרק ב · הלכה ט

הלכה ח

בית שהוא מלא פירות מוכנין ונפחת נוטל ממקום הפחת. ועי' בהמ"מ שהקשו כיון שהיה סתום מערב יו"ט היו מוקצין מחמת הבית וכתב בשם הרשב"א בבית רעוע שדעתו שיפחת ובשם הרמב"ן שאפי' בשלימה ונפחת ביו"ט לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן ואין בסיס לדבר האיסור וכתב שכן ההלכות ורבינו ע"ש:
ונראה בגמ' ביצה ל"א ע"ב במשנה בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת וכו'. וברש"י ולא אמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן הן וכו' דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא וכו' באוירי דלבני לאו מוקצה נינהו כדאמר לקמן גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן עכ"ל. ובתוס' שם בד"ה ונפחת השיגו על רש"י מכמה קושיות דאמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן וכיו"ב ברמב"ן מובא בר"ן ודעת התוס' דמשנה כר' שמעון וכ"כ ברש"י במס' עירובין ל"ד עיי"ש. והנה לרבינו ביו"ט קיי"ל כר' יהודה:
ובמס' שבת מ"ג ע"א בתוס' בד"ה טבל הקשו על האי דאמרינן שאם עבר ותיקנו מתוקן ממס' תרומות ובכמה דוכתי המעשר בשבת במזיד לא יאכל בשוגג יאכל והכא נקטי עבר ותיקנו במזיד. ותירצו דמיירי בלית ליה פירי אחריני כדאי' במס' ביצה דף י"ז ע"ב דמותר אפי' במזיד עיי"ש. ולכאורה יש להבין למה נקטו במזיד ובלית ליה פירי אחריני ולא בשוגג ובאית ליה דמצוי ביותר. וע"ע שהקשו בתוס' שם דנימא מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולה יומא עיי"ש. ובמגיני שלמה תירץ דמאן דס"ל אין שבות ביה"ש במקום מצוה ולתרום טבל הוי מצוה ולא אתקצאי לבה"ש אלא למאן דס"ל מוקצה לחצי שבת אין לומר כן עיי"ש ואמרתי כן מנפשאי. אמנם אמרתי בילדותי דב' קושיות התוס' אחת מתרצת השניה. דכמ"ש דעת רש"י דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן וראיה מטבל וכו' ולכאורה יש לחשוב בטעמא בזה דמאי שנא איסור דרבנן מדאורייתא כיון דבכל גוונא נאמר דלא היה דעתו משום האיסור. דאם נאמר משום אין שבות ביה"ש ונאמר בהוקצה למצותו אמרינן אפי' מחמת איסור דרבנן משום דלענין מצוה לא שייך אין שבות וכו' כמ"ש ז"ל אבל יקשה הרי לא אמרינן אין שבות ביה"ש אלא במצוה וגם דא"כ יבטל כל אתקצאי לביה"ש למאי דקיי"ל אמירה לנכרי שבות מדרבנן וא"כ לא ימצא מוקצה מחמת איסור דאורייתא ביה"ש דאפשר ע"י נכרי:
והנה לומר כמ"ש המ"מ בפ"א מהל' אישות דלא שייך חזקת כשרות באיסור דרבנן דלאו כו"ע זהירי וקיימו המל"מ בהל' תרומות פ"ה ה"ג בהגה שם ויו"ב. אמנם דעת המ"מ נראה דלא שייך חזקת כשרות דהוי כמ"ש ז"ל חזקה דאתיא מכח רובא דרוב ישראל נזהרים מאיסורין ובאיסורי דרבנן כתב דלאו כו"ע זהירי וליכא האי רובא. ועכ"פ מכלל מחצה על מחצה הזהירים כשאינם זהירים וכדאיתא במס' ביצה כ"ו ע"ב איכא דאקצי ואיכא דלא אקצי בעי הזמנה עיי"ש. והנה לומר בכל מוקצה מחמת איסור כשראינו עובר אותו במזיד בשבת א"כ הוכיח סופו על תחילתו שלא הקצה נפשו מאיסורא. גם זה בלתי ניתן לומר כמ"ש ז"ל דאמרינן השתא יצא מחזקתו ונעשה רשע ולא למפרע עי' ביו"ד בסי' א' ובטו"ז שם ובס' ש"ש בזה. וכל זה באיסור דאורייתא אמנם באיסורי דרבנן יש לומר בעבר במזיד דנראה דאיסור לא נחשב בעיניו להקצות עבור זה ולא שייך לומר דהשתא נעשה רשע דדוקא באיסור דאורייתא אין מוציאין מחזקתו למפרע ובכ"מ אמרינן משום חזקה דיצא מאוחר מחזקתו משא"כ באיסורי דרבנן כמ"ש המ"מ לא שייך חזקת כשרות וא"כ בעבר שפיר י"ל הוכיח סופו על תחילתו שלא הקצה נפשו ע"ז. ולפ"ז נאמר על ב' קושית התוס' הנ"ל וי"ל דמשו"ה נקטי בגמ' עבר ותיקנו במזיד משום קושיא השניה דאתקצאי ביה"ש וכו' אבל בעבר במזיד לא שייך מוקצה וכמ"ש ואתי שפיר:
אמנם יקשה עוד מבית שנפחת דלא היה במזיד ואפ"ה דעת רש"י דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן ומה הטעם בזה. ומשום אין שבות ביה"ש עי' בהל' שבת בשו"ע בסי' ש"ז וסי' שמ"ב ודעת רבינו בפכ"ד מהל' שבת דוקא לדבר מצוה או דנדחק להדבר לעשותו עיי"ש:
אמנם זה שנחלק משום מצוה כמ"ש ז"ל [הוא] מסוגיא דמס' שבת ל"ד ספק חשיכה אין וכו'. אבל לרש"י שכתב שם דאתיא כמאן דס"ל גזרו בשבות ביה"ש עיי"ש. א"כ לרש"י לא הוי מטעם זה מוקצה בכל איסורי דרבנן ואם דיקשה כמ"ש א"כ אף באיסורי דאורייתא לא יהיה מוקצה דאפשר ביה"ש ע"י אמירה לנכרי י"ל דודאי בהוקצה למצותו בנר בשבת דהוי דחיה בידים לביה"ש. וכמו כן באפשר לעשותו ביה"ש ולא עשהו כיון דאח"ז לא יהיה בידו לעשותו משום איסור מלאכה בשבת ובמקרה נסתלק האיסור בשבת בכה"ג הוי מוקצה שפיר ביה"ש וכמ"ש ברש"י במחובר מדלא לקטן מאתמול עיי"ש ולא שייכי לפ"ז דברי רש"י במוקצה מחמת איסור מדרבנן דהוי ממילא מבלי הקצאתו ואי אפשר לעשותו ביה"ש בכה"ג שייך לומר דלא הוי מוקצה משום האיסור דאין שבות ביה"ש:
וא"כ י"ל דגם למ"ש בתוס' דבית שנפחת קאי לר' שמעון הרי גם לר"ש צריך שיהיה עומד ומצפה כמו דאי' בכמה דוכתי ובבית שנפחת וכמו כן בסוכה רעועה לעיל שם נאמר מדלא סתרי ביה"ש וקודם לזה נראה שאין עומד ומצפה וגם לר"ש מוקצה בכה"ג. וראיתי בפנ"י שכתב כמו כן דגם לר"ש כתב רש"י כן אף באוירי דלבני דהוי כבית רעוע מ"מ מדלא סלק מאתמול אקצינהו עיי"ש אבל בזה לא נועיל להבין למה לא נאמר מוקצה מאיסור דרבנן כיון דשייך לומר מדלא סלקו מקודם אקצינהו:
והנה יש לומר כמ"ש דאף בסוכה רעועה שייך לומר מדלא סתרי מאתמול וכו' בזה יש לומר דלר"ש אף דניח"ל כ"ז שתתקיים אפ"ה אינו מקצה משום דעומד ליפול ולדידיה שאין אדם מסלק מספק וכמ"ש לעיל אפי' במה שיארע במיעוט דעתו עליו ולר"י דבעי הכנה ודאי כיון דאפשר לסלקו ולא סלקו לא הוי הכנה ומוקצה שפיר. גם י"ל בסוכה רעועה ועומדת ליפול ליכא הוכחה מדלא סתרי ביה"ש דמקצהו לר"ש די"ל משום דסומך דעתו שתפול ממילא ולר"י לא הוי מוכן בכה"ג וכמ"ש:
אמנם בבית שנפחת ואף באוירי דלבני בלתי מוכח דעומדת ליפול וא"כ שייך לומר מדלא סתרו מאתמול אקצינהו. ונראה דצריכין לומר דמיירי באופן שלא היה אפשר לו ביה"ש לסתרו ואפ"ה ראויה מצ"ע או כמ"ש בפנ"י דבית שנפחת מיירי ג"כ בעומדת ליפול וכמו בסוכה רעועה ואמרינן אין שבות ביה"ש ולא שייך מוקצה ומיושב דבמסכת עירובין כתב רש"י דכר"ש אתיא וכמ"ש ובפנ"י גם כאן י"ל דרש"י לר"ש כ"כ ואתי שפיר וברשב"א שבהמ"מ הנ"ל ג"כ דבית שנפחת בבית רעוע ועי' בשעה"מ מה שהקשה על דעת רש"י ומיושב למ"ש:
אמנם לדעת דלא שייך לומר מטעם אין שבות במקדש דס"ל דוקא במקום מצוה ואף למ"ש הרשב"א המובא בהמ"מ דבית שנפחת כבית רעוע מ"מ לדעת התוספות וכמ"ש י"ל לרש"י לר"ש אבל רבינו דפוסק כר' יהודה ביו"ט נראה כמ"ש מטעם והכינו מ"מ כיון דיוכל לסתרו מאתמול ואין ודאי שתפול ביו"ט הוי כנולד ביו"ט ועיין בהמ"מ הנ"ל עוד בשם הרמב"ן שאפי' בשלימה ונפחת ביו"ט לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן עיי"ש וזה מסכים למ"ש הרמב"ן במסכת שבת קמ"ד בעז לחלבה שכתב וז"ל כמובא בר"ן שם דאפשר דאפי' מאן דאית ליה מוקצה ונולד שרי שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון זה דלא דחי בידים כגון נר אסור אלא בעוד האיסור עליו א"נ אפי' בשנסתלק האיסור בשעבר עליו כגון ששוחט בשבת שאסורה משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת ואפי' בשוגג מכיון שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה ומשו"ה שרינן האי חלב שנחלב לתוך הקדירה שאע"פ שהעז הוי מוקצה מ"מ האי חלב שנחלב נסתלק ממנו תורת מוקצה ולא נעשה איסור בדבר ובכה"ג ליכא למיחוש ביה משום מוקצה והיינו טעמא דפריך ריש ביצה גבי ביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן ליה משום מוקצה עכ"ל ועי' בבעה"מ ורמב"ן ור"ן ריש מסכת ביצה מ"ש בענין מוקצה משום איסור שחיטה עיי"ש וברמב"ן במלחמות ביצה כ"א גבי לכם ולא לכלבים עיי"ש והנה דעתו במוקצה מחמת איסור בלא דחיה בידים בנפסק האיסור לא שייך מוקצה ודבר זה צריך ביאור:
ונראה לענ"ד לומר בכונתו דהנה בכל הדברים שאין ראויה ביה"ש אע"פ שדעתו עליה ועומד ומצפה על למחר שיהיה לא מהני לדידן לומר דהוי כהכינו מבעוד יום להוציאו מתורת מוקצה דעכ"פ ביה"ש לא היה ראויה מצ"ע ושבת הכין לעצמו. וכמ"ש ברש"י בפרק אין צדין הנ"ל משום והכינו וכו' עיי"ש. ועיין בפנ"י שרש"י אינו כדעת הסוברים דשבת ויו"ט מכינים לעצמם ועי' ברמב"ן בריש מסכת ביצה על דברי רבינו אפרים והסוברים דשבת מכינה לעצמה עיי"ש ומ"ש לעיל בפ"א הי"ט בענין הכנה עיי"ש מ"מ לענין מוקצה יש לומר שצריך שיהיה ראויה מצד עצמה קודם לזה ולא שהשבת יהיה גורם להכנתו אבל בכה"ג דהדבר מצ"ע ראוי ומתוקן אלא האיסור שבת גורם שלא לאכלו ונפסק האיסור בשבת ע"ז אמרינן כיון דהוי הכנה ביה"ש מצ"ע ועומד ומצפה על מחר ולא שייך דשבת תיקן לעצמו דנהפוך הוא דמצ"ע היה ראויה אלא השבת עשהו לשאינו ראויה וכשנפסק איסורא דשבת נשאר על מעמד הראויה שהיה קודם שבת מצ"ע על למחר אלא בדחיה בידים לא שייך לומר כן דלא שייך והכינו וכו' דנהפך דחהו בידים ובשוחט בין בשוגג ואפי' במזיד לא אמרינן דנחשד למפרע ולא אקציה ביה"ש כדאיתא ביו"ד בסי' א' דלא מחזקינן למפרע עיי"ש וגם י"ל כמ"ש ברש"י במחובר מדלא שחטו מאתמול אקצינהו וא"כ אמרינן שפיר בעז לחלבה דלא הוי מוקצה כן נראה לענ"ד בכונתו. אמנם דעת רבינו לא נראה כן בפ"ח מהל' שבת ה"י בחולב לאוכל שכתב בחולב לאוכל פטור ונראה אבל אסור וכמ"ש במרכבת שם משום מוקצה וא"כ לא נוכל לומר תירוצו של הרמב"ן לדעת רבינו וצריכין לומר לדעת רבינו ברעוע ועומד ליפול לא אמרינן מדלא סתרו מאתמול אפי' לר"י והוי כמוכן מצ"ע גם כן וצ"ע גם י"ל אין שבות ביה"ש דלצורך יו"ט הוי מצוה אלא ע"ז נאמר מדלא עשהו ביה"ש נראה דאין לו חפץ בו אבל ברעוע י"ל כן כמ"ש שאין הוכחה לזה דאקצינהו משום דלא הסירו ביה"ש ומצ"ע מוכן משום דאין שבות ביה"ש וא"כ בצירוף שניהם יש ליישב הקושיא לדעת רבינו:

העומד על המוקצה מערב יו"ט בשנת השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול. במשנה במס' ביצה ל"ד ע"א ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה עיי"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ומכאן:
ורבינו שינה מלשון המשנה וכתב מערב יו"ט בשנת שביעית וכו' ובהמ"מ כתב דלכן כתב רבינו ביו"ט לפי שאין לנו מוקצה בשבת לפי דעת הלכות ורבינו עיי"ש ובלח"מ כתב ע"ז דהרי כמ"ש ברש"י בגרוגרת וצמוקין מיירי דאפי' ר"ש מודה ואף בשבת שייך בהו מוקצה גם לדידן עיי"ש:
ובירושלמי שם מיחלפא שיטתיה דר' אליעזר דתנינין תמן בית שמאי אומר לא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום [ביצה דף י'] ור"א לאו שמותי הוא [פי' מתלמידי ב"ש] חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים וחכ"א עד שירשום וכו' ואומר זה וזה אני נוטל והכא אינין אמרין הכין עוד אינין אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים עכ"ל ובקרבן העדה בפי' השני שהביא שם דבית הלל ס"ל דמוקצה דגרוגרת וצמוקין חמירי דאקצי בידים עיי"ש:
ובתוספות בד"ה ואומר הביא לשון הירושלמי בקושית הראשונה ובקושית השניה להחכמים נראה מלשונם כאלו המה מקשים כן גם כתבו דלעיל סוברים ב"ה מכאן אני נוטל נגד המפורש שם ובהגהות הש"ס מתוקן זה וזה וכו' אבל בפנ"י פי' שקושית התוס' אינה קושית הירושלמי וקושיתם לפי המסקנא דב"ה ס"ל ברירה אלא משום חששא דימצא כחושים צ"ל זה וזה וכו' שלא יהיה שלא לצורך עיי"ש. ועי' בס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל על קושית מהר"מ שיף דלעיל דוקא בבריכה הראשונה משום דחיישינן לאמלוכי מפני חרבן השובך וכאן היה כבריכה שניה ותירץ דזה באמת כמ"ש במהרש"א בריש מס' ביצה מוקצה דבע"ח חמיר משום חורבן שובך וזה שאמר בירושלמי ותירצו עיי"ש:
אמנם יש להבין על הקושיא הב' דירושלמי דכאן אמרו עד שירשום ולעיל ס"ל באמירה סגי ותירצו דלהיפוך גרוגרת וצמוקין חמירי שצריך פי':
והנה בהאי עד שירשום עי' ברש"י שכתב עד שירשום בסימן דאין ברירה עכ"ל וכיו"ב בר"ן עיי"ש. נראה מלשונם דצריך לרשום גם כן משום ברירה דחיישינן שמא יתחלפו ואין ברירה:
והנה לעיל דף י' פשיטא להגמ' באומר זה וזה לא שייך לומר אין ברירה ועל כרחך גם למסקנא שם לא ישבוק כחושים וסימן ג"כ לא יהני האמירה דאין עוד חששא שיתחלפו וכמו דניחוש לענין ברירה בסוגיא גם אם ניחוש לחילוף גם למאן דס"ל יש ברירה לא יהני לפמ"ש בתוס' במס' תמורה באיסור והתר שנתערב בהוכר מעיקרא לא שייך ברירה עיי"ש והרי בכה"ג שאומר מזה ומזה אני נוטל עי"ז הוי האחרים ודאי מוקצים וכאדחי בידים וא"כ לא שייך ברירה כיון שהיו ניכרין מעיקרא:
וראיתי בשיטה מקובצת שעמד שלא הוזכר בשום מקום דמייתי ברירה האי פלוגתא גם בדרבנן יש ברירה ועוד למה ירשום באומר מכאן ועד כאן יהיה די כדלעיל עיי"ש. גם בפנ"י עמד שלא מצינו לחלק בברירה בין מוקצה קל למוקצה חמיר עיי"ש. וראיתי בס' המאירי שכתב לעיל ביונים שמעטים המה קל להכיר בלי רושם משא"כ בפירות ובאם מכירו בלא"ה לא צריך רושם עיי"ש וצ"ע שנראה דרושם דוקא ובירושלמי מקשינן מלעיל ולא משני שאני הכא מהאי טעמא:
ונראה לענ"ד לומר דדעת התוס' וירושלמי אינו מטעם ברירה וגם שירשום אינו מטעם ברירה ורש"י ור"ן כונתם יש לומר ג"כ על מכאן ועד כאן מטעם ברירה ונראה דדעת הירושלמי למאן דס"ל שירשום למה שכתבתי לעיל בהל' שבת בפ' כ"ד בענינא דמוקצה דדבר שנתקצה במחשבה מחשבה ויחוד והזמנה במחשבה להוציאו מידי מוקצה אבל כשנתקצה במעשה צריך מעשה להוציאו מהקצאתו עי' שם וי"ל לפי זה לעיל בבע"ח דלא הוי הקצאתו ע"י מעשה די בהזמנה באמירה בלבד לבית הלל אבל בגרוגרת וצמוקין דדחיה בידים בקצות אותם ע"י מעשה לכן בעי שירשום שיהיה מחשבתו נכרת גם ע"י מעשה עיין שם הנ"ל בגידרו לעצים עיי"ש. וזה הנאמר בירושלמי שאני הכא דאקצי בידים והוי ע"י מעשה ולכן צריך שירשום ולאו מטעם ברירה. וראיתי במאירי שהוכרח לפרש שלא כרש"י דמיירי באחזי ולא אחזי ובלא חזי כלל צריך הכנה רבה עיי"ש. ולמ"ש י"ל בלעדי זאת שאין מטעם ברירה וכדעת רש"י ועיי"ש שגם הוא ובש"מ פי' דלאו מטעם ברירה הוי עיי"ש:
אמנם יש להבין עוד דברי הירושלמי דלב"ש חמירי מוקצה דבע"ח מגרוגרת וצמוקין אף די"ל דהוי מטעם חורבן השובך מ"מ מצינו בכמה דוכתי דגרוגרת וצמוקין הוי המוקצה החמור:
ונראה לענ"ד לומר בזה ונברר עוד במאי דיש לספק דלענין מעשר בשלא נגמרה מלאכתו דאסור בקבע ומותר בעראי וכנראה בדעתו והזמנתו לקבע הוי קבע כדאיתא בסוגיא אם היה בדעתו על הרבה פירות לאכלם מעט מעט דרך עראי אם אזלינן על כל פעם ופעם בתר אכילתו דהוי עראי או דנאמר דכיון על שיעור סעודת קבע נתן דעתו לאכול אזלינן בתר הפירות דהוי בשיעורם כקבע ועיקר הספק אם בתר אכילה אזלינן או בתר שיעור הפירות ונאמר דהנה יש להבין במוקצה דבע"ח דאמרינן דהוי בגדר מוקצה החמור דאף ר' שמעון מודה. לפי מ"ד במסכת שבת דף מ"ג דלר"ש מוקצה רק בגרוגרת וצמוקין דדחיה בידים ולא חזי ועי' ברש"י שם. והרי בע"ח לא הוי דחיה בידים וכמ"ש בירושלמי וגם חזו מצ"ע וי"ל כמ"ש לעיל דהנה מקשינן שם ולית ליה לר"ש מוקצה מבכור שנפל לבור וכו' ומשני שאני התם דשייך מי ימור וכו' עיי"ש דנראה דהיכא דאיכא הוכחה גמורה ואנן סהדי דמדחהו לא בעיא דחיה בידים בפירוש ובבכור דלא הוי כלל מצ"ע משום מי ימור טובא דאי' שם והוי דחיה בידים משום דלא חזי והנה זה גופא דבעיא דחיה בידים ולא חזי צריך טעמא דכיון דדחיה הרי נראה דאקציה וי"ל משום אף דאדחיה יוכל להיות שיחזור מהקצאתו אבל בלא חזי ודאי לא יחזור מהקצאתו וא"כ ע"י דלא חזי הוי כדחיה בידים ממש והוי חדא ולפ"ז בבע"ח דאנן סהדי דאקצהו משום חורבן השובך וזימן זו לא בעיא בפירוש דהוי כהוכחה גמורה על הקצאתו ועי' בסוף מסכת ביצה ואף דחזי מ"מ כמ"ש דלא חזי שלא יחזור מהקצאתו וכה"ג דמהאי טעמא גופא דנאמר דמקצהו מתחילה מה"ט נמי נחליט שלא יחזור מהקצאתו וא"כ הוי בע"ח בגדר גרוגרת וצמוקין והוי דחיה בידים ולא חזי:
ונאמר לפ"ז דהנה ברש"י במתני' דמיירי באחזי ולא אחזי כדאיתא לעיל כ"ז ע"ב גליא דעתיה דחזו לא הוי מוקצה לא גליה דעתיה הוי מוקצה עיי"ש. ונראה מסברה לומר בכה"ג בגלוי דעתו דהוי מאיכא דלא מקציא בהזמין המקצת הוי גלוי דעת ג"כ על השאר שהוציא מהזמנתו ג"כ עכ"פ חזי כמו המקצת כן הכל שאין בפרט אלא מה שבכלל כמו דבמקצה הוי מאנשי דלא מקצי בזה כמו כן על השאר ממילא אלא כיון שהזמין מקצתו ולא השאר הוי על השאר דחיה בידים עכ"פ וא"כ הוי בגדר דחיה בידים וחזו. וא"כ מובן שפיר דבע"ח עדיפי מבכה"ג דאיתא במשנה בגרוגרת וצמוקין למ"ש דבע"ח הוי בגדר דחי בידים ולא חזי וגרוגרת וצמוקין בהזמין מקצתם הוי דחיה בידים לחודא דהוי חזי ע"י גלוי דעתו למקצתם שלא היו מעולם לא חזי לו שהוא מאינשי דלא מקצי בכה"ג. ולפ"ז י"ל ר' אליעזר כבית שמאי דס"ל כר"ש דוקא בדחיה בידים ולא חזי ס"ל מוקצה וא"כ בכה"ג דידן דלא הוי אלא דחיה בידים בלבד ומועיל הזמנתו במקצתו על כולו באומר מכאן אני נוטל בלבד ולא שייך ברירה כלל דנפיק ע"י גלוי דעתו במקצתו מתורת מוקצה על כולהו אבל בית הלל כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' בחזי בדחיה ולכן הצריך לרשום וחמיר מבע"ח דלא אתקצאי במעשה כמ"ש וצריך בזה להוציאו במעשה כמו שנתקצה במעשה ועיין בריש מסכת ביצה במחלוקת ב"ש וב"ה עיי"ש:
ולפ"ז יש ליישב דעת רבינו ששינה מלשון המשנה ונקיט מערב יום טוב בשנת השביעית וכו' למ"ש דכה"ג דהוי כדחי בידים וחזי לא הוי מוקצה לר"ש ולכן לדידן דבשבת כר"ש ס"ל ומשו"ה נקיט מערב יו"ט דכר"י ז"ל ולכן צריך שירשום ואתי שפיר:
ולכאורה נפק"מ בין מ"ש באם נאמר משום ברירה. דמשום ברירה בהזמין כולם א"צ שירשום אבל מטעם שכתבתי בכל אופן צריך שירשום אלא דזה אינו בהזמין כולם הוי חזי ולא דחיה ול"צ לרשום לכו"ע:
אחר שכתבתי ראיתי במג"א בסי' תצ"ה ס"ק י' שכתב לתרץ דרבינו ס"ל יש ברירה בדרבנן ואפ"ה כתב דצריך שירשום דאין הטעם משום ברירה אלא כיון דאקצי בידים חמיר טפי וצריך הכנה גמורה עיי"ש ומובן עמ"ש לעיל:
אמנם יקשה לפי דברינו בסוגיא דלהלן דמקשינן להוכיח מהמשנה דעל כרחך שבת קובע למעשר ומשו"ה איתא במשנה בשביעית, דמצד הזמנתו הרי ר' אליעזר סבירי ליה דהיכא דמותרו חוזר מקרי עראי עיי"ש. דיקשה דנאמר דילמא לעולם שבת אינו קובע ואפ"ה לא מצי למנקט בשבת דעלמא דהנה יש להבין בטעמא דר"א דאמר כיון דמותרו חוזר מקרי עראי למה נאמר בלקח או הזמין במעשה לא יהיה קבע ונראה משום האי טעמא הזמנה אינו קובע דאמרינן מסתמא דעתו לעראי בלבד דאם היה דעתו לקבע יהיה טבל ומשום איסור טבל על כרחך לעראי הזמין ומותרו יהיה חוזר והאכילה מורה על דעתו לעראי וכאן שנאמר משום הזמנתו נגד מוקצה יהיה קבע הרי מה"ט על כרחך מכ"ש לעראי הזמינו דאל"כ הוי טבל וגם מוקצה ביחד כן נראה טעמא דר"א וטעמא דרבנן נראה דלא אזלינן בתר דעתו וצ"ע. וא"כ יקשה דנאמר עוד דשבת אינו קובע ואפ"ה לא מצי לאוקמי בשבת דעלמא בלי שביעית למ"ש דלכן די לר"א באמירה משום דהוי חזי ע"י גלוי דעתו למקצתו גם על הנשאר ודי במכאן אני נוטל לסלק המוקצה וגם ברירה לא שייך לפי זה דיש לומר דכולן מותרין אבל בשבת דעלמא למ"ש דלכן בעי לא חזי שלא יחזור מהקצאתו ובכה"ג למ"ש דלכן לא משוי הזמנתו קבע דדעתו בודאי על עראי וא"כ בודאי לא יחזור מהקצאתו מהנשאר דאם יחזור יהיה קבע והכל אסור ואפי' העראי והוי מוקצה גמור ומעורב בו חלק דודאי לא יחזור ואפי' לר"א שייך לרשום ומכאן עד כאן דשייך ברירה ואף דמ"מ השבת גורמת הקביעות מ"מ לאו מטעם סעודת שבת קבע אלא משום מוקצה:
ויהיה נפשוט מזה מה שנסתפקתי בדעתו לאכלו כולהו בעראי לכמה פעמים אם תורת עראי על זה דאם נאמר דלא הוי קבע על דרך זה מיושב שפיר די"ל בכה"ג דהוי דעתו על הכל ועם כל זה הוי עראי ואתי שפיר:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה