דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה ח
מצודות חיה ועופות ודגים שפרסן מערב יו"ט לא יטול מהן ביו"ט אלא א"כ יודע שניצודו מעיו"ט הסוכר אמת המים מערב יו"ט ולמחר השכים ומצא בה דגים הרי אלו מותרין שכבר ניצודו מערב יו"ט והרי הן מוכנין. בגמרא שם במשנה כ"ד ע"א מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יו"ט לא יטול מהן ביו"ט אא"כ יודע שנצודו מעיו"ט ומעשה בעכו"ם שהביא דגים לרבן גמליאל ואמר מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו ובגמרא מעשה לסתור וכו' חסורי מחסרא והכי קתני ספק מוכן אסור ר"ג מתיר ומעשה נמי בנכרי וכו':
ובשטה מקובצת הקשה מורי אמאי אמר חסורי מחסרא וכו' לימא לא יטול מהן ביו"ט אא"כ ידוע שניצודו מעיו"ט אי דברי ר' יהושע וכו' ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דספק מוכן לאו דברי הכל וכו' בברייתא וכו' וכיון שכן מחסר לנו למתני' כי היכא דלהוי מחלוקת דר"י ורבן גמליאל ממש דאיירי בספק מוכן עכ"ל:
ונ"ל לומר גם נדבר בדברי רש"י בד"ה ספק מוכן כלומר זו שאמרנו לא יטול מהן מספק דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה ואסור לאו דברי הכל היא אלא פלוגתא דר"י ור"ג היא לקמן מייתי ליה בברייתא עכ"ל ומ"ש לדייק בלשונו שכתב דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה דלמה הוכפל לומר ספק מוכן וספק מוקצה:
והנה עיין בפנ"י שהקשה לדעת מה האיסור ליקח ממצודה הנפרסת מערב יו"ט דהרי איתא במס' שבת בפ"ק פורסין מצודה בערב שבת וא"כ לא הוי מוקצה מחמת איסור בזה ועל כרחך מוקצה מחמת עצמו או נולד והקשה לדעת הירושלמי דנראה דהוי בודאי שיעלו דגים וא"כ לא שייך מוקצה מחמת עצמו עיי"ש:
והנה ז"ל הירושלמי אא"כ ידוע שניצודו מבעוד יום מי מודיע אם נתקלקלה המצודה דבר ברי שניצודו מבעוד יום אבל אם לא נתקלקלה המצודה דבר ברי שלא ניצודו מבעוד יום ואפי' נתקלקלה המצודה וחש לומר שמא לא ניצודו מבעוד יום אמר ר' יוסי בי ר' בון בפורש בחורשין תדע לך שהוא כן דתני' דגים לא במקום שהן מצוין והכא במקום שחיה ועוף מצוין עכ"ל כאן ובמס' שבת בפ"ק במשנה פורסין וכו' עיי"ש:
והנה הירושלמי אינו סובר כגמ' דידן דלדעת הירושלמי דהכל תלוי אם נתקלקלה דמאתמול ודאי נתקלקלה ואם לא נתקלקלה ודאי מהיום וכמ"ש בקרבן העדה שם דלזמן מרובה ודאי תתקלקל עיי"ש וא"כ יקשה מאוד כמ"ש בפנ"י כיון דלירושלמי הוי נמי ודאי שניצודין מיד וא"כ אף באתרמי שלא נתקלקלו וניצודו היום מ"מ מוקצה לא הוי דעכ"פ היה דעתו עליו. ונראה דדעת הירושלמי דאם נתקלקלה ודאי מאתמול ומצוי בה דגים או חיות הרבה אבל בלא נתקלקלה מוכח דבמים אלו או ביער הזה בלתי מצוין שם דגים ושם חיות דאל"כ היו ניצודין מאתמול ונתקלקל וא"כ כיון דהוי בלתי מצוי כל כך שייך שפיר מוקצה כן נראה לענ"ד לומר בפי':
והנה בהאי ספק שמא יעלו או לא יעלו דגים במצודתו והאי ספק שמא ניצודו ע"י הנכרי דהוי ג"כ מוקצה בלתי שוים המה דהנה בפורש מצודתו אף דמסופק שמא יעלה הרי נתן דעתו עליהם וצריך לומר דדעתו על הספק בלתי מוציא מתורת מוקצה ומובן עם מ"ש לעיל בשם הרמב"ן דמוקצה משום שהצריכו שיהיה נכון לו מערב יו"ט שלא יבוא לידי מלאכה ביו"ט וטורח. ולדעת רש"י להלן משום והכינו וכו' עיי"ש וא"כ הכנה מסופקת שאנחנו ידענו שמסופק אם יעלו לו לא הוי הכנה דבעי הכנה ודאי. וע"ז שייך לומר ספק מוכן דלא הוי ודאי מוכן אלא ההכנה בספק. אבל זה אם ניצודו ממש היום דבניצודו באיסור היום הוי מוקצה ממש דמאלה הסיח והקצה דעתו ובספק הוי ספק מוקצה. והנה במשנה לא נאמר כמ"ש אלא מאשר המה ספק מוכן הכולל ספק הכנה וספק מוקצה. והרי לרשב"ג הוי ספק מוקצה. לכן כתב ברש"י דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה וכו' דעל שניהם פליג רשב"ג ות"ק ולכן הצריכו בגמ' לומר חסורי מחסרא הכי קתני ספק מוכן וכו' וכמ"ש ברש"י ספק מוכן וספק מוקצה ובשניהם התיר רבן גמליאל דלא נדע כן ממשנה בהאי אלא א"כ יודע וכו' ומובן ג"כ איכא דמתני ליה אהא וכו' דשם מפורש ספק מוכן דכולל שניהם ולא על המשנה דלא נכלל ספק מוקצה. והנה אף דלכאורה ספק מוקצה חמיר מספק מוכן דבספק מוכן כהאי דמתני' עכ"פ דעתו עליה דפרש המצודה מה שאין כן בספק אם ניצודו מהנכרי. מ"מ י"ל ג"כ אפכא דבספק מוקצה י"ל דהוי ככל ספק דרבנן לקולא. אבל בכה"ג דהכינו בספק וכמ"ש דצריך הכנה מודאי וא"כ לא הוי בספק ספק מוכן דלא הוי הכנה כלל דהכנה בספק לא הוי הכנה כלל ולא שייך ספק דרבנן לקולא דודאי לא הכין כראוי משא"כ בספק מוקצה וא"כ צ"ל גם להיפוך דלא נדע גם מת"ק לאסור בספק מוקצה אם לא חסורי מחסרא וכו' ומברייתא המפורשת ספק מוכן בסתמא הכולל הכל:
והנה לפי הירושלמי הנ"ל בלתי מוכרע דרשב"א ס"ל ספק מוכן אסור דלהירושלמי הוי בכל פעם ודאי מוכן או אינו מוכן. והנה בגמ' דידן איתא נתקלקלה מערב יו"ט ולירושלמי אפי' נתקלקלה ביו"ט מותר. ובירושלמי מוקי בחורשין שמצוין שם ואמרינן מסתמא היו שם מערב יו"ט אלא בלא נתקלקלה הוכחה דלא היו מאתמול. והאי דבבלי דברייתא צ"ל להירושלמי במקום שאין מצוין ואז אזלינן אם נתקלקלה מעיו"ט ובספק אסור וא"כ י"ל דבבלי וירושלמי בלתי מחולקים:
ורבינו לא הביא כלל האי דנתקלקלה ובהמ"מ כתב דלא נפק"מ בזה כיון דצריך שיהיה ידוע מ"מ יקשה דהו"ל במקום שמצוין הוי בודאי מעיו"ט אם לא שראינו הוכחה שלא נתקלקלה ובאין מצודה לפנינו ובלתי נודע אם נתקלקלה לירושלמי יהיה מותר. וא"כ הרשב"א לא הוי באופן הנאמר במשנה לפי הירושלמי דרשב"א לא מיירי בחורשין וא"כ למ"ש התניא אידך הוצרך לאשמעינן בשביל ספק מוקצה וכ"כ דרשב"א כמ"ש דאין דומה להנאמר במשנה בלתי החסורי מחסרא ולא בברייתא הקודמת. וביותר י"ל דלעיל אמר הלכה כר"י בספק מוקצה וכאן אמר הלכה כרשב"א בספק מוכן דכמ"ש לעיל יש מקום לומר בשניהם יותר להחמיר בזה מבזה ורשב"א לא מיירי אלא בספק הכנה ואתי שפיר:
ובמ"ש י"ל קושית מהרש"א על דמקשינן הא גופא קשיא לרב דאמר מותר בטלטול ואסור באכילה וא"כ לתרצו בא וכו' בידוע אסור באכילה וסיפא בידוע וכו' מותרין בטלטול וכתב דעל כרחך הסוגיא קאי ללוי עיי"ש. ולמ"ש י"ל דמחלוקת רב ולוי להלן ברבן גמליאל בספק מוקצה משא"כ כאן דהוי ספק הכנה דמטעם ויכינו צריך ודאי הכנה וכ"ז לענין אכילה אבל לטלטול דמשום הוצאה לא שייך להאי טעמא אם לא נאמר משום דאסור באכילה אסור בטלטול מ"מ י"ל כיון דמצ"ע לא שייך לאסרו בטלטול גם ללוי מותר בטלטול. ועיין בפנ"י שכתב שאין סברה לחלק בזה ולמ"ש בענין זה יש סברה ביותר מלהלן. ורב על כרחך לא ס"ל מדאסר באכילה אסור בטלטול. ועי' בפנ"י שמביא תוס' במס' שבת דאף דאסור באכילה מותר בטלטול ועי' בפנ"י בריש מסכתא. ועי' ברשב"א במס' שבת בפ' מפנין דהיכא דשייך מוקצה לאכילה מותר בטלטול ושאין שייך בו איסור אכילה אסור בטלטול דבב' לא גזרו עיי"ש:
(ב) ברש"י כ"ד ע"א בד"ה חייב דכיון דהכניס ציפור למגדל ונעל לפניו הרי הוא אחוז ועומד ונגמרה צידתו וכו' עיי"ש נראה דמפרש דציפור למגדל לכו"ע נגמרה צידתו אבל בצבי לביבר פליגי דלרבנן צריך גמר צידה וכה"ג לא הוי גמר צידה אף דנצוד שלא לצאת לחוץ. ואף דמצינו בעלמא דחייב בגמר מלאכה בפ"ע שאני שם דהוי עד שעשה הגמר הדבר באותו הדבר שעשה ג"כ מלאכה בפ"ע אף דלא נגמר הדבר המלאכה בפ"ע נגמרה דהוי מלאכה בעלמא כמו שם משמעון ועי' בפ"א הי"ג מהל' שבת עיי"ש. אבל בצידה לא הוי מלאכה שלימה אלא כשניצוד לגמרי ודומיא דמשכן שהיה צידת חלזון בכל פעם בגמר שלה ועכ"פ כמ"ש צריך שתהיה מלאכה שלימה בשום פעם בכה"ג. ולפ"ז לר' יהודה הוי צידה במקצתו ג"כ צידה אף דמחוסר עוד צידה:
ויש להבין למה נאמר לדידיה דמקצת צידה הוי צידה ואם ס"ל מקצת צידה הוי צידה מכ"ש שנאמר דגמר צידה הוי צידה והצד מתוכו למה יהיה פטור דהוי העיקר הצידה בחלזון במשכן. ועל כרחך צ"ל לר"י הוי הצידה בביבר אף דצריך עוד לתחבולה לצודו גמר צידה דאל"כ כמ"ש. ופשיטא להגמ' להקשות ורמינהו ולא ס"ד לומר לר' יהודה פטור ובצד מתוכו חייב דרשב"ג אמר בהדיא במס' שבת ק"ו הצד לתוכו פטור והצד מתוכו חייב. ולכאורה לרשב"ג י"ל דס"ל כמ"ש דלא הוי גמר מלאכה בעלמא אבל לר"י דילמא ס"ל בזה ובזה חייב וצ"ע. ועי' במס' כריתות י"ט ע"א במשנה שעשה מקצת וכו' ובגמ' ע"ב שם גמר מלאכה לר' אליעזר פטור הא וכו' עיי"ש עיין בתוס' במס' שבת בד"ה שניהם עיי"ש: