דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה ז
דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים כל שהוא מחוסר צידה עד שאומרים הבא מצודה ונצודנו הרי זה מוקצה ואין צדין אותו ביו"ט ואם צד לא יאכלו וכל שאין צריך מצודה הרי זה מוכן וצדין אותו ביו"ט ואוכלין אותו וכן חיה שקיננה בפרדס הסמוך לעיר ילדיה כשהן קטנים שאינן צריכין צידה אינם צריכין זימון מפני שדעתו עליהן. ועי' בראב"ד והמ"מ:
והנה בטעמא דאיסור צידה לדעת רש"י משום דאפשר מאתמול ועי' מ"ש לעיל בפ"א ה"ה עיי"ש ועי' בר"ן שהקשה לדעתו דאם כן אם לא עלה בידו מאתמול יהיה מותר לצוד ביו"ט עיי"ש:
וי"ל דאם נאמר דמטעם אפשר מאתמול צידה אסורה מדאורייתא לרש"י כדעת הסוברים כן כמ"ש לעיל בפ"א הנ"ל וא"כ י"ל לפמ"ש ז"ל דמלאכת אוכל נפש התירה התורה ומהאי טעמא נאמר מתוך כמש"ל בפ"א בזה ולהיפוך מזה ג"כ לדעת רבינו בבונה וכיו"ב שאין מיוחד לאו"נ ולא הוי מלאכת או"נ חייב אפי' בעושה לצורך או"נ ולפ"ז נאמר דתליא למה שמיוחד ברוב פעמים דדרכי התורה לדון לפי הרוב בכל דבר ולפ"ז נאמר למ"ש ברש"י בביבר המכונס בדגים וא"כ הוי אפשר ברוב פעמים שיעלו הדגים וברוב פעמים אפשר מאתמול וכיון דלדעתו אפי' במלאכת או"נ לא התירה התורה אלא שאפשר לעשות מאתמול וא"כ כיון דצידה הוי מאלה דברוב פעמים אפשר מאתמול לא הוי צידה ממלאכת או"נ שהתירה התורה ואם גם לא עלה בידו בערב יו"ט ולא הוי אפשר לו מאתמול מ"מ כיון דברוב פעמים הוי אפשר לא הוי המלאכה המותרת ומיוחדת לאו"נ וכמו בבונה לאו"נ לדעת רבינו כמו כן באפשר מאתמול לרש"י הכל תליא במה שמיוחד ברוב פעמים אלא לרבינו במיוחד לאו"נ די ולרש"י מיוחד לאי אפשר מאתמול ג"כ אז הוי ממלאכת או"נ שהתירה התורה:
אמנם דעת רבינו כמו כן על מ"ש ואם צד לא יאכלו וכו' שדעתו צידה מטעם מוקצה ועי' בתוס' ביצה דף ג' ע"א בד"ה גזירה שכתבו שי"א בצידה שמא יצוד דגים טמאים והקשו ע"ז דהוי מלאכה שאצל"ג עיי"ש והנה לדעת רבינו דס"ל מלאכה שאצל"ג אסור מדאורייתא למה צריך לומר מטעם מוקצה ואין לומר דנפק"מ בעבר וצד דאסור משום מוקצה דהרי בעובר בכל מלאכה דאורייתא אסור ג"כ עד כדי שיעשה וא"כ א"צ למוקצה להאי אמנם לדעת רבינו דספק דאורייתא מדרבנן אסור וא"כ עבר על דרבנן בלבד ועדיף לומר משום מוקצה דבעבר על ספק דאורייתא שנאסר אח"ז כשהיה בהתר לא ברור כ"כ אבל מטעם מוקצה ודאי אסור בעבר והיה בהתר ובביברין קטנים דמותר ולא חיישינן שמא יצודו דגים טמאים האסורים בטלטול יש לומר כולי האי לא חיישינן בספק דרבנן אף לעשותו בידים בכה"ג משום שמחת יו"ט:
ולמ"ש לדעת רש"י וכמו כן בערוך בערך ביבר דהוי בדגים מכונסין וא"כ לא שייך כלל חשש שמא יעלו דגים טמאים דמסתמא טמאים אין מכנסין בביבר אם הוי של ישראל. והנה להלן דאי' הא ר' יהודה הא רבנן וכו' וכמ"ש בתוס' במס' שבת צ"ד ע"א בד"ה ואי' דת"ק דר' שמעון ר"י עיי"ש וכמו כן נראה להיפוך ג"כ דהוי בר פלוגתא וא"כ רבנן דר"י מסתמא ר"ש ג"כ והרי ר"ש ס"ל משאצל"ג פטור ולית ליה מוקצה ועל כרחך טעמא אחרינא באיסור צידה בלעדי מלאכה שאצל"ג בליכא טמאים וגם מוקצה לית ליה וכמ"ש ורבינו שכתב משום מוקצה י"ל משום איסור צידה הוי מוקצה וכמ"ש לעיל ולדעתו דקיי"ל דמוקצה אסור ביו"ט וכמ"ש בסוגיא הגמ' מוכח דלא הוי עיקר טעמא דצידה משום מוקצה או משום שאצל"ג:
אמנם יש לספק במ"ש רבינו הרי זה מוקצה אם כונתו באיסור צידה משום דדבר הצריך לצידה הוי מוקצה ואסור באכילה וממילא אסור לצודו או דדעתו דמצ"ע לא הוי מוקצה אלא כיון שצידה אסורה כל דבר הצריך לצוד הוי מוקצה ואסור לאכלו בעבר וצד וא"כ יש לספק לדעתו אם איסור צידה משום מוקצה או איסור מוקצה משום איסור צידה וממ"ש בפי' משניות אין הכרע עיי"ש ובפנ"י נראה שהבין דאיסור צידה משום מוקצה עיי"ש ואשגרת דלישנא דרבינו נראה כן ובטו"ז בסי' תצ"ז פי' מוקצה משום צידה עיי"ש:
והנה אם נאמר דמוקצה משום צידה צריכין אנו לומר בצידה טעמא אחרינא לאיסורא אם כמ"ש ברש"י וסייעתו דאפשר לעשותו מאתמול וכיו"ב ולדעת רבינו הכל מדרבנן וכמ"ש בפ"א בזה:
ולכאורה האי דאפשר לעשותו מאתמול אסור מדרבנן עכ"פ נראה דהוי באפשר בודאי לעשותו מאתמול אבל בספק אם אפשר מאתמול הוי ככל ספק דרבנן לקולא וא"כ נאמר דמוקצה ואפשר לעשותו מאתמול לא שייכי בהדדי דממ"נ אם הוי בגדר ודאי שיעלה במצודתו לא מסתבר שיהיה מקצה נפשו בהם ובספק למ"ש לא הוי בגדר אפשר לעשותו לאסרו מהאי טעמא:
וכמ"ש לעיל בדעת רש"י וערוך לפרש בביברין במכונסין דא"כ ידוע שיש שם דגים ואינו מחוסר אלא צידה וכן משמע הלשון כל המחוסר צידה דרק המעשה הצידה מחוסר ואם כן בכה"ג לא שייך שיקצה את עצמו שיהיה רחוק בדעתו להשיגם ובראב"ד כתב משום שמכוסין מעין ובטו"ז בסי' תצ"ז פי' משום מוקצה דהבלתי נראה אדם מקצה ומסיח דעתו עיי"ש וכנראה הוי דומיא דאיל וצבי שקיננו בפרדס סמוך לעיר דדעתו עליה ועי' במג"א שם בס"ק י' וז"ל ורש"י כתב בסמוך לעיר דידע שילדה משמע כשידע אפי' רחוק מעיר וטוב להחמיר עכ"ל וכונתו במ"ש וטוב להחמיר משום די"ל דאפי' בידוע מרחוק לעיר מסיח דעתו ממנו אבל בביברין במחוסרי צידה אין לדמותן לרחוק מעיר כיון שעולין בודאי ולא שייך מוקצה ונראה ביותר דהוי מוקצה משום איסור צידה ומשום דאפשר מאתמול אסור ומשום האיסור מקצה נפשו ואסור בעבר וצד ג"כ ומהאי טעמא דמוקצה משום צידה י"ל דדעת רבינו לפרש דרשב"ג שמחלק במחוסר צידה קאי ג"כ אדגים דאל"כ לא שייך מוקצה מחמת עצמו ועי' בראב"ד והמ"מ שם: