דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה ו
זימן שחורים וכו' וכל ספק מוכן אסור. בגמרא אמרינן עלה לימא מסייע לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומשני בדף וברש"י שכולן קרובין ומשו"ה אזלינן בתר רובא עיי"ש ורבינו השמיט האי דבדף משום דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב והקשו עליו דא"כ הוי מטעם ודאי ולמה כתב רבינו משום ספק מוכן והנה בגמ' דאמרינן לימא מסייע לר' חנינא וכו' בפנ"י ע"ז מנ"ל דרוב עדיף מקרוב דילמא שוין והיכא דסותרים זה לזה הרי קיי"ל בספק מוכן לחומרא עיי"ש:
והנה בטעמא דספק מוכן כמ"ש ז"ל משום דהוי יש לו מתירין, עי' במל"מ בפ"ז מהל' מעילה ובצל"ח בישל"מ בפריש אם לחומרא עיי"ש. ולכאורה נראה דאם נאמר קרוב שוה כרוב ע"כ קרוב מסברא ואז א"כ הרי הוי מטעם רוב כיון דאמרינן דיותר נוטה דבא מקרוב ממרחוק והן זה גדר רובא דיותר נוטה ויצא מספק השקול ואם נאמר דרוב אפי' בפרוש לא מהני ביש לו מתירין דעדיף מביטול ברובא דבביטול ברובא האיסור בודאי שם משא"כ בפרוש וא"כ דאפי' בכה"ג לא מהני רובא בישל"מ וא"כ יקשה לאשמעינן ביותר בקרוב לחודא כגון בכה"ג דשביל של כרמים כדאיתא במסכת ב"ב בסוגיא דרוב וקרוב עיי"ש דלא שייך רובא דעלמא ואפ"ה בישל"מ לא אזלינן בתר קרוב כיון דיש עוד יונים דיש לומר דאלו המה אף דהמה מחצה על מחצה עם הקרובים. ולמה אשמעינן בקרוב ביש רוב כנגדו דהוי ספיקא בלבד:
ועיין בצל"ח שכתב דתוס' בד"ה איכא שהקשו בב' ומצא ג' דיבטלו ברובא ותירצו דהוי ישל"מ על כרחך ס"ל דלא אמרינן גם כל דפריש מרובא קפריש בישל"מ דאל"כ למה נאמר דכולם אסורים נכבשינהו דניידי אלא דהקשה ע"ז דא"כ מאי מתרצין עוד בתירוץ הקודם דבע"ח חשיבי ולא בטילי דהרי בבע"ח אמרינן נכבשינהו וכו' עיי"ש:
ויש לומר דב' תירוצים של תוס' אחת הנה דמעיקרא תירצו דלא שייך ביטול בבע"ח אבל יקשה עוד נאמר נכבשינהו וע"ז תירצו דהוי ישל"מ ולא שייך כל דפריש וכו' וגם כמ"ש בתוס' לעיל דבמוקצה מבטלין לכתחילה וא"כ אפשר לבטל החשיבות ויבטלו אלא בישל"מ לא מהני ביטול ברוב בכל גוונא ומשום ישל"מ כמ"ש בצל"ח לעיל דלא שייך בטלטול משום דטלטול דהשתא אין לו מתירין עיי"ש וע"ז התירוץ הראשון דבע"ח לא בטילין וממילא אסור בטלטול ג"כ דשניהם כאחד בע"ח וישל"מ משוי למוקצה לאכילה ולטלטול ולכן הוסיפו בתירוצם להוסיף על איסור המוקצה:
ועיין לעיל בסוגיא דישל"מ בצל"ח שכתב דלר' יהודה יש לומר ספיקא אסור גם לטלטול דכיון דעכ"פ אסור באכילה אסור בטלטול אבל לר' שמעון צ"ל אסור באכילה בלבד דלטלטול כמ"ש לא שייך ישל"מ ואף דאסור באכילה מ"מ לא הוי דחיה בידים ע"י התערובות עיי"ש. וא"כ לפי זה בגמ' דאמרינן הניחא וכו' דרכו למנות וכו' והנה בברייתא איתא אין מטלטלין וכו' דמצד ישל"מ בלבד לא שייך כן בנתערבה לדעת הצל"ח אבל אם היו חשובים ג"כ שלא לבטל שייך לאסרם בטלטול ג"כ ולא שייך לבטלם מחשיבתם משום ישל"מ. ועיין בשו"ע דמשמע דאסור בטלטול ומובן עם מ"ש ועיין בסי' תצ"ז סעיף ד' ביו"ט שני ספק מוכן מותר מטעם ס"ס ועי' במג"א ודגול מרבבה שם:
והנה אם נאמר דקרוב ורוב שוים וספיקא. מותר ביו"ט שני. אבל אם רוב עדיף מקרוב גם ביו"ט שני אסור וא"כ לפ"ז כמו כן פריש שייך בישל"מ דס"ס לרשב"א מטעם רובא ויקשה לדעתם קושית הפנ"י הנ"ל דילמא רק ספיקא הוי דשניהם שוים:
וי"ל דבגמ' מקשינן פשיטא ומתרצין כגון שזימן וכו' ואזלינן בתר רובא. ויקשה עוד מאי קמ"ל דלא נדע ממשנה זאת דספק מוכן לחומרא דילמא משום דרוב וקרוב אזלינן בתר רובא. וגם רוב וקרוב אזלינן בתר רוב לא נדע דילמא ספק מוכן לחומרא. ונפק"מ דמשום ספק לחומרא משום ישל"מ להצל"ח מותרין בטלטול ומשום רובא אם עדיף מקרוב גם בטלטול אסור וממ"נ אם נדע מעלמא דספק מוכן אסור א"כ כמו כן נאמר לחומרא ממשנה דרובא עדיף ואפי' בטלטול אסור:
אמנם יקשה עוד די"ל דנדע ספק מוכן לחומרא היכא דשייך ישל"מ ולא לטלטול דלא הוי ישל"מ לא שייך לחומרא וא"כ להיפוך נאמר דספק הוי ומותר בטלטול. אלא דגם להיפוך לא נאמר לקולא דהוי ספק דלדעת הנ"ל דבס"ס לקולא א"כ נפק"מ בספק לענין אכילה ג"כ דאמרינן ספק מוכן לחומרא ולפ"ז אין הכרע לשום צד ביותר לומר דהוי מספיקא לחומרא או לקולא ואין הכרע לומר משום ספק מוכן או דרוב עדיף מקרוב:
וי"ל עוד דבמוקצה לאכילה ממילא הוי מוקצה ושאינו ראוי לענין טלטול כמ"ש לעיל בשם הצל"ח דלר' יהודה הוי מהאי טעמא מוקצה לטלטול ג"כ רק לא לר' שמעון דלא הוי דחיה בידים. ואין לומר משום לצורך מקומו כמ"ש לעיל בהל' שבת דמשום זה אין להוציאו ממוקצה. ויש לומר ג"כ דכיון משום הספק מותר בטלטול שלא הוי ישל"מ ויחשב כמוכן ביה"ש אלא דנאמר דעם כל זה כיון דבאכילה אסור ע"י התערובות ממילא מוקצה לטלטול משום שאין ראויה עוד ומוקצה. וע"ז נאמר כיון דלענין האיסור דבכלל הספק מותר מטעם ספק ועל חלק ההתר דנולד ע"י התערובות יש לומר שאין ראוי לטלטל כיון שאין ראוי לאכילה וזה נולד ביו"ט וביה"ש היה ההתר מותר וא"כ הוי מוקצה לחצי שבת וא"כ י"ל משום ספק יהיה מותר לטלטל. אלא כמ"ש בתוס' להלן דתרתי דסתרי בדבר אחד לזה מספק לקולא ולזה לחומרא לא אמרינן עיי"ש. וא"כ לא שנא לאכילה ספק כודאי לחומרא ולטלטל ספק כודאי לקולא. גם כ"ז בתערובות דיש חלק התר ולא בספק שמא מהאיסור דהוקצה ביה"ש דבס' תליא אם אמרינן דספק כודאי מבעוד יום דא"כ נולד המוקצה ביו"ט ושייך אין מוקצה לחצי שבת בספק ג"כ:
אמנם י"ל דהנה כמ"ש די"ל לר' יהודה כיון דאסור באכילה אסור ג"כ בטלטול משום דאיסור אכילה משוי לשאין ראוי. נאמר להיפוך דלא הוי ישל"מ לענין אכילה משום דמפסיד ע"ז שיבטל מטלטול ובאיכא נפק"מ והפסד לא אמרינן דהוי ישל"מ דבעי שתהיה באותו הענין הניתר. וא"כ נאמר להיפוך ע"י הטלטול לא יהיה ישל"מ גם לענין אכילה. ואם דא"כ האיך ימצא ישל"מ לאכילה ולא לטלטול י"ל בכה"ג דראוי לטלטל בלעדי האכילה כמו דאיתא ביצה לסמוך בה כרעי המטה וכיו"ב אף בדרך רחוק מ"מ יש שייכות בו לטלטול בלעדי אכילה. אבל ביוני השובך דלא שייך טלטול בלעדי אכילה וא"כ שייך כמ"ש. ואם כיון דלא שייך טלטול בלעדי לאכילה מאי נפק"מ ומאי שייך לומר דנתיר באכילה שלא יפסיד הטלטול וכל הטלטול רק בשביל האכילה. הרי י"ל דנפק"מ בטלטול לצורך מקומו דכמ"ש בהל' שבת פכ"ד דלענין מוקצה לא שנא להוציאו ולמשוי לצורך משום צורך מקומו דא"כ יבטל כל דיני מוקצה בטלטול בשבת וביו"ט דהרי הוי לצורך מקומו ראוי בכל גוונא ושאני במלאכתו לאיסור דמותר לצורך מקומו וכמ"ש שם. וא"כ כיון להצילו ממוקצה לא מהני לומר אף דאסור באכילה הוי לו לצורך לזה וא"כ נפק"מ בצורך למקומו באיסור טלטול וא"כ נאמר כמ"ש דלא הוי ישל"מ וא"כ למ"ש יהיה נאמר מטעם ספק מוכן בכה"ג דיינינן להתיר בין בטלטול ובין באכילה משום ממה נפשך וכמ"ש ועל כרחך משום ודאי אסור דאזלינן בתר רובא דעדיף מקרוב וקושית הפנ"י מיושבת לפ"ז כל זה אמרתי בילדותי ועי' בפנ"י בסוגיא דמתוך שכתב דנאמר במכשירין מתוך ואיסור מלאכה בצורך מקומו עיי"ש:
(ב) ולפ"ז לרבינו שכתב משום ספק מוכן ולא משום רוב לכאורה לא יקשה כיון דדי לאסור משום ספק אשמעינן דבלאו רובא דעלמא ספק מוכן אסור ורוב וקרוב דאזלינן בתר רוב כתב במקום אחר אבל כמ"ש דנפק"מ דמספק מותר בטלטול ומטעם רוב אף בטלטול אסור ואם כן הוי לומר מטעם רובא ומטעם ודאי:
ונדבר עוד בהאי דיש לחלק בין טלטול לאכילה ולמה נאמר ספק מוכן לחומרא בלעדי הטעם דישל"מ דלפ"ז יש לומר דגם מספק לטלטול כמו לאכילה דלא שייך סברתו של הצל"ח הנ"ל:
והנה במס' ביצה כ"ד ע"ב מותרין למאי רב אמר מותרין לקבל ולוי אמר מותרין לאכילה וכו' ובפנ"י ובצל"ח שם מ"ש לחלק בספק מוכן בין אכילה וטלטול עיי"ש:
ונראה דהנה יש להבין בהאי דאמרינן מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולה יומא ולהלן כ"ו ע"ב אי דאחזי ביה"ש למה לי הזמנה ואי דלא אחזי ביה"ש וכו' וברש"י אי דאחזי ביה"ש שנגמרה מלאכתן ביה"ש אחזו ואין כאן אפי' חצי שבת בהקצאה כלל ואי דלא אחזי ביה"ש ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעוד יום ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב ביום הששי והכינו את אשר יביאו עכ"ל:
והנה מלשון שנגמרה מלאכתן ביה"ש שכתב ברש"י היה נראה דדי אם ביה"ש היה מוכן אף לא מקודם לזה אף דביה"ש ספק כולה יום ספק כולה לילה ספק חצי וכו' כדאי' במס' שבת דף כ"ז מ"מ היינו נאמר דדי בהוכן מתחילת השבת ואם גם כולה מלילה מ"מ בא מוכן בתחילת החלות השבת אבל ממ"ש אח"ז ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעי וכו' והרי ביה"ש ספק כולה מהלילה והכנה מבעוד יום בעינן וצריכין לפרש בכונת רש"י שקודם ביה"ש יהיה מוכן והנה י"ל דמוקצה מדרבנן והאי מוהכינו שכתב ברש"י אסמכתא וא"כ ביה"ש בספק דרבנן לקולא ואמרינן מספיקא דהוי מבעוד יום וכן ראיתי בפרי מגדים בפתיחה הכוללת לאו"ח בהל' יו"ט עיי"ש אלא דלפ"ז למה נאמר באתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולה יומא הרי שמא כולה מהיום והוי מוכן מבעוד יום:
והנה דעת הרמב"ן במלחמות בריש מסכתא שכתב מוקצה אסרו כדי שיברר לעצמו צרכיו מערב יו"ט ולא יצטרך לטרוח בסעודה למחר שמא יבוא לעשות בה מלאכה או טלטול האסורין ואסמכוהו לקרא עיי"ש וא"כ צריך הכנה מעת הראוי להכן וביה"ש הזמן האיסור למלאכה עכ"פ מספיקא וא"כ שייך מוקצה בביה"ש אף דהוי ספק לענין יום מ"מ אסור בכל מלאכה משום ספק ושייך ביה"ש מוקצה ואתקצאי לכולה יומא אבל לרש"י לא נראה מטעם גזירה ונראה לדעתו דמוקצה לאכילה מכבוד היום שיהיה לו מוכן מבעוד יום ולכן אסרו לו השאינו מוכן ולפ"ז יש מקום לומר דכיון דהוי בספק ביה"ש לא יהיה שייך מוקצה וכמ"ש לעיל והנה מוקצה לטלטול לכו"ע לאו משום והכינו אלא כמ"ש לעיל מטעם גזירות הוצאה כדאי' בפ' כל הכלים וכמ"ש לעיל דמוקצה בכלל דברים שאין נצרכים מגזירות נחמיה הוי:
ולכאורה הייתי אומר דלמ"ש נראה דאסרו מוקצה מתחילה על הספק וא"כ יש לומר לפמ"ש בהמ"מ בפ"ב הל' י' מהל' חמץ ומצה בשם הרא"ה שהטעם דאע"ג דספיקא דרבנן היא כיון דבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקה יותר משאר ספיקות של דבריהן וכן עיקר עכ"ל. ומובן עם מ"ש ז"ל לדעת רבינו דס"ל דכל דרבנן דאורייתא מלאו דלא תסור ואפ"ה מקילין בספק דרבנן משום דמתחילה לא העמידו דבריהן אלא על הודאי ולא על הספק עיי"ש. ולפ"ז בכה"ג דמתחילה עשהו על הספק והוי מדאורייתא מלאו דלא תסור ובספיקא לחומרא ויש לפרש בזה דברי התוס' ישנים שכתבו לעיל בסוגיא דיש לו מתירין דמוקצה להחמיר דהוי כעין דאורייתא עיי"ש דלמ"ש הוי מהאי טעמא כעין דאורייתא בחומר לספק וכיו"ב משום דתחילתה על הספק. אמנם כמ"ש כל זה במוקצה לאכילה ולא לטלטול דבאכילה מטעם הכנה אבל טלטול משום הוצאה שייך ביה"ש שפיר ג"כ וכמ"ש לדעת הרמב"ן (והנה י"ל בטלטול בשביל הוצאה לא צריך מבעוד יום אלא בהחלת השבת יהיה בכלל דברים הנצרכים) ואם כן לפי זה יש לומר לרב האי טעמא דס"ל משום ספק לאסור באכילה משום ספק ולא לטלטול לפמ"ש לחלק בהם. והנה קיי"ל אין הלכה כרשב"ג וספק מוכן אסור אפי' בטלטול והנה למ"ש לרמב"ן וטעמו י"ל בכ"ג וגם כמ"ש לעיל למ"ש בצל"ח לר' יהודה כיון דאסור באכילה ממילא מוקצה לטלטול ולרבינו ביו"ט כר"י ואם כן גם בספק אסור בטלטול כמו לאכילה (ועיין ברשב"א בפרק המפנין שאין בו אכילה מותר בטלטול דב' לא גזרו וצ"ע) משו"ה נקיט טעמא דספק מוכן כמ"ש וגם מספק אסור בטלטול ובלעדי טעמא דישל"מ ולמ"ש א"צ לומר משום ישל"מ בספק מוכן:
ובהמ"מ בשם הרשב"א דלא אמרינן ספק מוכן אסור אלא בספק נצוד ביו"ט שקרוב ליגע בשל תורה אבל שאר ספיקות מותרין וכתב ע"ז להקשות וסיים ונראין דברי רבינו שלא חלק עיי"ש. ועיין בלח"מ:
וי"ל למ"ש רבינו בפ"א ה"א שכל מלאכה שאפשר מערב יו"ט אסור שלא יטריח ביו"ט וימנע משמחת יו"ט ולא יהיה לו פנאי לאכול עיי"ש ובראב"ד ובכלל זה צידה ג"כ וא"כ י"ל דהוי בכלל שבתון ולמ"ש במ"א בהל' שבת דלדעת רבינו דכל שבות מדרבנן דלא הוי מטעם גזירה שלא ליגע באיסורי דאורייתא אלא משום שביתה מדרבנן המה בכלל מצות רשות מדאורייתא וחיוב מדרבנן וכל מה שנוסיף בשביתה הוי בהקיום מ"ע דרשות מדאורייתא ובכלל תשבות בכה"ג לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דהרי משום לא תסור דאורייתא לדעת רבינו אלא כמ"ש ז"ל דרבנן הקילו בדבריהן בספיקן אבל בכה"ג דאם קיימם קיים דאורייתא דרשות לא הקילו בדבריהן עי' בהל' שבת כ"א ה"א ומ"ש שם עיי"ש וא"כ י"ל מהאי טעמא לומר בצידה לחומרא וחמיר משאר צידה ויו"ב:
ולמ"ש לעיל לרש"י מוקצה משום והכינו גם מדרבנן משום כבוד היום וא"כ הוי מוקצה לאכילה מטעם שבות וכבוד שבת ויו"ט מדרבנן לפי זה להחמיר ג"כ בכל מוקצה לאכילה ג"כ ולא בטלטול דמשום גזירה דהוצאה דהוי כשאר דרבנן וי"ל דרב ולוי פליגי בטעמא דמוקצה כרמב"ן או כרש"י. דלדעת הרמב"ן בכל מוקצה אף לאכילה משום גזירה ואפ"ה ר"ג מתיר:
שלשה ומצא שנים מותרין. בתוס' שם בד"ה חד מנייהו אזיל לעלמא וא"ת וכי תלינן לקולא בדבר שיל"מ וי"ל דהואיל ונשארו שנים במקומם ודאי בכה"ג תלינן לקולא עכ"ל:
נראה משום דאמרינן כאן נמצא וכאן היה עדיף קרוב מרובא וכיו"ב ברמב"ן במסכת ב"ב בסוגיא דרוב וקרוב וכמה הראשונים והאחרונים ז"ל וכן נראה דעת הר"ן בפרק אין צדין בסוגיא דמחובר וז"ל אבל גוי שהוא שרוי וכו' אמרינן כאן נמצא וכאן היה עיי"ש ועיין בסמ"ע בסי' רנ"ט ס"ק ו' ובטו"ז יו"ד רצ"ז ס"ק י"ז ובתוס' ב"מ כ"א ע"ב בד"ה תאנה ובס' תבואות שור בסי' ס"ג בזה עיי"ש ובהמ"מ בפ"ב ה"י להלן:
וברש"י במשנה זימן שחורים וכו' ולא היה שם עוד ולמחר מצא הכל לבנים ודאי המזומנים הלכו להם ואלו אחרים דאתו להו מעלמא לשובך וכן שנים ומצא שלשה ואינו מכיר את המוכנים כולם אסורים עכ"ל. ומ"ש ולא היה עוד צריך פי' וב שיטה מקובצת ובצל"ח עמדו ע"ז עיי"ש:
והנה יש לפרש דאם היה עוד שחורים ולא ידע הי מהם מהמזומנים הוי ספק מוכן ותליא אם ספק מוכן אסור או מותר דאי' להלן ומשו"ה נקטי שחורים ולבנים דלא הוי אפי' ספק מוכן. אלא דיקשה למאן דס"ל ספק מוכן אסור. ולמ"ש דגם לטלטול אסור וי"ל דאם היו שחורים ומצא שחורים כמספר אף דלא היה לו טביעת עין והשחרות אינו סימן ליונים אפ"ה מותרים משום דאמרינן כאן נמצא וכאן היה כמו בג' ומצא ב' וכמ"ש בתוס' הנ"ל והאי דמקשינן שחורים וכו' פשיטא דילמא אתי לאשמעינן האי גופא בשחורים ומצא שחורים דמותרים דאמרינן כאן נמצא וכאן היה י"ל דזה נדע מג' ומצא ב' ושם לא שייך פשיטא דהרי בכה"ג הוי במעשר מחלוקת בזה כדאיתא בסוגיא:
אמנם לא כן דעת הרא"ש במסכת ב"ב שם עיי"ש. וי"ל מהסברה לדעת הרא"ש דהאי דאמרינן כאן נמצא כאן היה עיין במסכת כתובות בסוגיא דמומין עיי"ש דחזקה זאת בלתי מכרעת לומר כן כמו כל החזקות שהיה כאן אלא דאמרינן במומין שם דכאן דנמצא אבל ברשות ובמקום אחר שלא היה. נשאר בחזקתו ולא תלינן אלא ברשות הנמצא וכל זה אם במקום האחר לית לנו לומר להוציאו מחזקתו אבל היכא דהרוב מסייע להשנוי מחזקה למקום האחר כמו הכא דרובא נגד הכאן נמצא וכו' לא שייך לכאורה חזקה זאת דאינה חזקה על מקום הזאת אלא על מקום האחר ורשות האחר כמ"ש כן נראה לומר לדעת הרא"ש ועי' בסוגיא דבשר שנתעלם מהעין וצ"ע: