דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות קריאת שמע· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה ט
איזהו זמן ק"ש בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה. במשנה ריש ברכות מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ובגמ' בצאת הכוכבים, ודעת הראשונים ז"ל נפרדים להלכה:
דעת הרי"ף ורש"י כדעת רבינו דקיי"ל כסתמא דמשנה בצאה"כ דגם ר' יהושע בברייתא סבירא ליה כן, ודעת ר"ת דזמן ק"ש לאחר פלג המנחה דהוי גם זמן תפילת ערבית לר' יהודה ועי' בתוס' שם, ודעת הרבינו יונה דנסמוך על התנאים המובאים בגמ' דף ב' ע"ב דמקדימין הזמן משעה שקידש היום ומשעה שטובלין וכו' כמובא בתוס' בד"ה מאימתי, והנה כולמו כתבו ליישב מנהגינו לקרות מבעוד היום:
והנה לרש"י וסייעתו ק"ש על מטתו העיקר דהוי לאחר צאת הכוכבים, ולדעת הנ"ל בק"ש בביהכ"נ יוצאין ידי ק"ש ועי' ברבינו יונה וברשב"א בחי' מ"ש ע"פ מנהגינו לקרות בבהכ"נ להיות יוצאין גם לדעת הרי"ף וסייעתו ובשו"ע או"ח סי' רל"ה ומ"ש בשם התה"ד ובמג"א:
ולכאורה לדעת ר"ת יש לעיין בסוגיא להלן דף ד' ע"ב קורא ק"ש ומתפלל מסייע לר' יוחנן דאמר איזהו בן עוה"ב זה הסומך דאורייתא של ערבית, ור' יהושע בן לוי אומר תפילות באמצע תיקנם במאי קמפלגי אי בעית אימא קרא ואב"א סברא אב"א סברא דר"י סבר גאולה מאורתא נמי הוי אלא גאולה מעליתא וכו' וריב"ל סבר כיון דגאולה מעליא אלא מצפרא וכו' ואב"א קרא בשכבך ובקומך, ר"י מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש ואח"כ תפילה אף שכיבה ק"ש ואח"כ תפילה, וריב"ל סבר מה קימה ק"ש סמוך למיטתו אף שכיבה ק"ש סמוך למיטתו:
והנה הנפק"מ אם מקרא או מסברא דמסברא נלמד לריב"ל דא"צ להקדים ק"ש לתפילה אבל אם הקדים והסמיך ק"ש לתפילה שפיר עביד, אבל מקראי בעינן דוקא תפילה קודם ק"ש לריב"ל כמו לר' יוחנן קדימת ק"ש לתפילה וכן דייק הלשון תיקנום, ויקשה למ"ש בפר"ח באו"ח בסי' ס"ד דמצוה דאוריתא קודמת לדרבנן והוכיח מזה דב' פרשיות בק"ש מדאורייתא מדאי' מפני מה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' עיי"ש, וא"כ יקשה לדעת האומר ק"ש דאורייתא אם גם לא הוי גאולה מאורתא דמשו"ה נסמוך גאולה לתפילה מ"מ האיך נאמר באמצע תיקנום הלא ק"ש דאורייתא ותפילה דרבנן ותפילת ערבית רשות, והנה אם נלמד מקרא לא יקשה דמצותו מהתורה כך אחרי וסמוך למיטתו ומצאתי בצל"ח שהעיר ע"ז, אבל אם נאמר לריב"ל זמן תפילה הוי קודם לאחר פלג המנחה כר"י דעביד כמר עביד וזמן ק"ש לאחר צאה"כ ועכ"פ מאוחר מפלג המנחה וא"כ שפיר דתפילה תוקדם לק"ש דזמן ק"ש לא בא עוד אכן לר"ת דזמן ק"ש ותפילה כאחד יקשה ואין לומר דריב"ל סובר זמן ק"ש ותפילה אינן שוים ואנן קיי"ל כר"י דמנ"ל לומר דר"י וריב"ל במחלוקות דר' יהודה ורבנן גם האיך אמרינן השתא דלא אתמר הלכתא וכו' הרי לפי מה דקיימ"ל כר"י ממילא לא קיי"ל כרבנן, אמנם לכאורה לפי' רש"י וסייעתו ג"כ יקשה דאיתא שם קורא ק"ש ומתפלל מסייע לר"י וכו' דמנ"ל לסייע מזה לר"י דהרי גם לריב"ל להקדים ק"ש לתפילה באם יהיה בזמן אחת רק דזמן תפילה קודם לק"ש וא"כ בקרה שאיחרו עד זמן ק"ש ק"ש קודמת, וא"כ אף דסתמא דברייתא דקורא ק"ש וכו' מיירי בלא איחרה, מ"מ נוכל לומר כיון דפלג המנחה ספיקא הוי ודעביד כמר עביד וכו' וא"כ לכתחילה עכ"פ יש לעשות באופן שלא יהיה בספק ולהתפלל בלילה ג"כ וא"כ לק"ש הקדימה וריב"ל שאמר רק באם קרא קודם שאז יקרא ק"ש אח"ז ול"צ לסמוך ואמר תפילות באמצע תיקנום שא"צ שיהיה סמוכין גאולה לתפילה ואף למ"ש דעביד כמר וכו' אינו מטעם ספק מ"מ יקשה דילמא אמר ריב"ל למאן דעביד כר"י ולמאן דעביד כרבנן ק"ש קודם והברייתא דקורא ק"ש וכו' כרבנן, וע"ז י"ל דמסייע לר"י וכו' למאי דאב"א קרא וכו' דלפ"ז בכל אופן לריב"ל תפילה קודם מקרא ומסברה משניהם נלמד:
וראיתי בצל"ח שכתב לתרץ דס"ל ק"ש דרבנן ותפילה תדיר מק"ש דהוי ג' פעמים וק"ש ב' פעמים ולכן תפילה קודם עיי"ש, אמנם למ"ש בתלמידי רבינו יונה בסוגיא דספק קרא ק"ש והרחיב בזה בס' שאגת אריה בסי' א' דלמאן דס"ל ק"ש דרבנן ודברת בם בד"ת עכ"פ מהתורה צריך ללמוד בשכבך ובקומך בד"ת רק זה שתהיה בק"ש מדרבנן ובלא למד כלל לכו"ע הוי דאורייתא עיי"ש, וא"כ יקשה עוד קושיא הנ"ל, ויש לומר דאיתא שם אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל וכו' וא"כ מיירי דכבר למד וא"כ הוי ק"ש דרבנן למאן דס"ל ק"ש מדרבנן גם עיין בס' שאגת אריה סי' ב' שחולק על הפר"ח מ"ש בקדימת דאורייתא לדרבנן עיי"ש:
והנה בתוס' הנ"ל הקשו לרש"י וסייעתו דס"ל דק"ש על מטתו העיקר כמה קושיות, אחד דאיתא קורא אז רק פרשה אחת רק מפני המזיקין כדאיתא בגמ', גם קורין אותה בלא ברכות, גם דהוי כריב"ל ואנן קיי"ל כר' יוחנן בערבית ג"כ לסמוך גאולה לתפילה עיי"ש:
והנה מ"ש שעיקר קריאתו על מטתו משום מזיקין, והנה דף ד' ע"ב איתא אריב"ל אע"פ שקרא אדם ק"ש בביהכ"נ מצוה לקרותו על מטתו וא"ר יוסף מאי קראה רגזו וכו' (ודף ה' ע"א איתא כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדילין ממנו וכו') ואם ת"ח הוא א"צ וכו' וברש"י ת"ח שרגיל במשנתו לחזור על גירסתו עיי"ש, ולשון מצוה והלמוד מקרא אף דהוי אסמכתא מ"מ נראה שאינן מטעם להגן ממזיקין וזה דאיתא הקורא ק"ש מזיקין וכו' ע"כ הכונה דגם בלעדי זאת דמצוה וכו' גם מגין הוי וכיו"ב ראיתי בס' שמן רוקח ריש ברכות מאאמ"ו זקני הגאון ז"ל עיי"ש, ובירושלמי פ"ק דברכות תני הקורא ק"ש בבהכ"נ לא יצא יד"ח, מה בין הקורא בשחרית ומה בין הקורא בערבית, רב הונא בשם רב יוסף מה טעם אמרו אדם צריך לקרות שמע בביתו בשביל להבריח המזיקין, ועיין במג"א בסי' רל"ט ס"ק ב' שכתב ג"כ דנראה מגמ' בבלי לאו משום שמירה והביא הירושלמי עיי"ש וגם דברי הירושלמי י"ל נוסף על מאי דמחויב לקרות גם משום מזיקין איכא בו, ולכאורה נראה מירושלמי כרש"י דהרי איתא שם שק"ש בבהכ"נ רק לעמוד מתוך ד"ת וע"כ הפי' כמ"ש המפרש דלכן תיקנו על מיטתו ולא בעונתה משום מזיקין עיי"ש הרי כמ"ש דממילא הוי מגין ג"כ ונפק"מ אם צריך לקרות בכונה בעל מטתו עי' מ"ש בס' שמן רוקח הנ"ל בזה עיי"ש:
ויש לפרש הירושלמי בקורא בזמנו וכן הבבלי ומשום מצוה ומזיקין יקרא על מטתו ות"ח פטור בכה"ג בקרא כבר ובלא קרא יוצא ג"כ ידי ק"ש:
גם י"ל, ונתרץ כמו"כ קושיא השניה למה קורין פרשה אחת דהנה עי' בשאגת אריה שכתב דמשום דמתורה צריך לחזור ולקרות כמ"ש הרשב"א דרש"י ג"כ מספקא ליה ופרשה אחת דהוי מדאורייתא צריך לקרות מספק, והקשה ע"ז לדעת הרבינו יונה שכתב דאם מספקי ליה אם קרא פרשה אחת צריך לקרות גם הפרשיות דמדרבנן עיי"ש, וכיו"ב כתבו בבהמ"ז לענין ברכת הטוב והמטיב עיי"ש, וי"ל ע"ז דהנה הטעם במסופק על דאורייתא ודרבנן כאחת דצריך לחזור על שניהם וכיו"ב כתבו בכל ספק דאורייתא ודרבנן על דבר אחד דבשניהם לחומרא, וזה משום דהוי כסתירה דלדאורייתא משוינן כלא נעשה ולרבנן כנעשה ועי' בנוב"י מהדורא קמא מ"ש בענין כל שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים עיי"ש, וסברא דתרתי דסתרי בכל דמחייבין משום ספק דהאיך נכריע לספק לזה ולודאי לזה בכל ספק וא"כ בזה לא הוי כסתרי אהדדי דמטעם מצוה קורא וממילא יוצא לענין דאורייתא ולא מחזי כסתירה וא"כ בכה"ג י"ל שפיר דעל דאורייתא די בפרשה אחת דקורא בלא"ה משום מצוה ובשביל דרבנן א"צ לחזור ולקרות וא"כ קושיה אחת מתרצית שניה:
ועל קושיא השניה דמנהגינו כריב"ל ואנן קיי"ל כר' יוחנן דסמכינן גאולה לתפילה בערבית, עיין ברשב"א שכתב דלכן מקדימין התפילה בבהכ"נ דתפילת ערבית רשות ומשו"ה תפילה בציבור עדיף מסמיכת גאולה לתפילה עיי"ש, הנה דעתו אף דר"י ס"ל סמיכת גאולה לתפילה מחיובא דערבית עם כל זה תפילה בציבור עדיף בערבית ולא בשחרית או דבשחרית לא שייך לדחותו מה"ט, ועי' בס' שאגת אריה סי' ג' לחלק בין הגיע זמן ק"ש אז החיוב לסמוך גאולה לתפילה אבל בלא הגיע א"צ להמתין עד שיגיע למען לסמוך גאולה לתפילה, והקשה ע"ז מהאי דאיתא במס' ברכות דף ל' השכים לצאת וכו' וכשיגיע זמן ק"ש קורא רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גל"ת, במאי קמפלגי מר סבר סמיכת גל"ת עדיף ומר סבר תפילה מעומד עדיף, ועי' ברש"י וא"כ ביוצא בקרון וכו' דוקא וגם בזה פליג רשב"א אף דלא הגיע הזמן עוד עיי"ש ועיין ברש"י ל' ע"א בד"ה ולעביד מר כאבוה עיי"ש שכ"כ, ואנכי כונתי לדבריו ולענ"ד יש ליישב משם דהנה במס' ברכות דף ד' ע"ב בתוס' בד"ה אמר הקשו הלכתא אהלכתא דקיי"ל תפילת ערבית רשות וקיי"ל בחיוב סמיכת גל"ת בשל ערבית, וכתבו ע"ז אף דתפילה רשות בהתפלל הסגל"ת חובה עיי"ש:
ולומר טעמא בזה נראה דהנה בלמודא דסמיכת גאולה לתפילה מקורו בירושלמי מובא ברש"י וז"ל תיכף לגאולה תפילה, שנאמר יהיו לרצון אמרי פי מה כתיב בתריה יענך ה' בעת צרה וכו' אמר רבי אמי כל מי שאינו תוכף גאולה לתפילה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג עוד הוא הפליג עכ"ל הירושלמי, וברש"י שם מוסיף מדיליה עוד אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יצ"מ והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו עכ"ל, ויש להבין למה הוסיף ברש"י על דברי הירושלמי המבוארים בעצמם:
והנראה דהנה מדברי הירושלמי שלא יהיה נראה כמפליג כשאינו סומך גאולה לתפילה גל"ת א"כ זה שייך לומר אף אם נאמר ערבית רשות עם כל זה בהתפלל בזמן ק"ש עליו לסמוך גאולה לתפילה שלא יהיה כמפליג והולך וכמ"ש בתוס' הנאמר, אבל בשלא הגיע זמנו של ק"ש והתפלל לא שייך שלא יהיה כמפליג והולך דהרי לא הגיע זמנו עוד, וא"כ היה נראה כמ"ש דבלא הגיע זמן ק"ש אינו בסגל"ת, אכן מסוגיא דף ל' שכתבתי נראה להיפוך כמ"ש לעיל, לכן נראה הוסיף ברש"י אלא יהיה אדם מקרב וכו' וזה ששייך גם בלא הגיע זמנו להמתין עד הזמן הראוי למען לקרב א"ע לה' בתפילה כנראה מהבבלי הנ"ל, וא"כ לפמ"ש בדברי רש"י בשחרית בתפילת חובה ב' טעמים בסמיכת גל"ת שלא יהיה כמפליג וגם יראה לקרב א"ע, ואף בלא הגיע זמנו דלא שייך כמפליג לקרב א"ע שייך גם אז, ובערבית בתפילת רשות לא שייך טעמא דלקרב שהרי א"כ היה חובה מ"מ שלא יהיה כמפליג שייך בהתפלל אבל כל זה בהגיע זמנו, אבל בערבית בלא הגיע זמנו פטור מכל הטעמים מסגל"ת דהוי רשות וגם דלא יהיה כמפליג לא שייך בכה"ג, וא"כ קמה דעת רש"י דאף דקיי"ל כר' יוחנן ולא כריב"ל מ"מ בלא הגיע זמנו א"צ בסגל"ת גם שלא יהיה כמפליג לא שייך שהרי סומך גל"ת רק שאין יוצא ידי ק"ש ולא הוי סגל"ת כראוי מ"מ כמפליג לא שייך והוי כמו תפילת מנחה תפילה בלא ק"ש ורק כדי לעמוד בתוך ד"ת כמ"ש בירושלמי דבמנחה תהלה לדוד ובערבית ק"ש:
אמנם לפ"ז דבלא הגיע זמן ק"ש לא שייך סגל"ת בערבית וא"כ מדאי' מסייע לר' יוחנן קורא וכו' ע"כ ס"ל להגמ' דתפילה וק"ש בזמן אחת ויקשה הקושיא שכתבתי לעיל דיוקדם גם לריב"ל משום דק"ש גאולה לתפילה ע"ז כבר כתבתי דמיירי בלמד דאז ק"ש דרבנן וגם בשאגת אריה השיג על הפר"ח בזה כמ"ש לעיל:
ועל הקושיא דעל של מטתו אינו אומר הברכות, עי' ברשב"א בחידושיו ובשו"ת סי' מ"ז ובר"ן סוכה מ"ד שכתבו דברכת ק"ש אינה על ק"ש שאינו אומר אשקב"ו על ק"ש ומשו"ה אין מעכבות ועיין ברא"ש ריש ברכות דדעת רבינו עמרם לברך אקב"ו עיי"ש, וצריך בירור על איזה מצות מברכין שכתב בזה ברשב"א בשו"ת ובאבודרהם, ומ"ש ז"ל למה אין מברכין על סיפור יצי"מ בליל פסח ועי' בשו"ת הרא"ש כלל כ"ד סי' ב' ובפרי מגדים בסי' רל"ט במשבצות זהב כתב דברכת התורה על ק"ש ג"כ ובהגדה של הגאון מהרא"פ ז"ל בשם ברכי יוסף בס' שמחת הרגל דברכה לעורר כונת המעשה לא נצרכה באמירה כמו בק"ש וכיו"ב עיי"ש:
אמנם מ"ש בשם ס' שאגת אריה וכן נראה מרשב"א דפרשה הראשונה דמדאורייתא צריך לקרות מספיקא והספק בפלג המנחה משום דעביד כמר עביד וכמ"ש בתוס' דהוי מספיקא והנה נראה רחוק דדעת רש"י דיהיה מה"ט ספיקא, גם לענ"ד דעביד כמר עביד וכו' לא הוי מטעם ספיקא כמו שנדבר בזה בס"ד להלן, ועיין בשו"ת שאגת אריה מה שהקשה על תוס' הנ"ל וא"כ הקושיא במקומה דג' פרשיות הו"ל לקרות על מטתו:
וע"ז נראה לענ"ד לומר לפי מ"ש לעיל בהל' א' לדעת הירושלמי קודם לכן הוי ספק בזמן השכיבה עכ"פ עיי"ש וא"כ אתי שפיר דברי רש"י ומובנים דמצוה לקרותו משתחשך ובקריאת פרשה הראשונה יוצא דלכתחילה אין לקרות בקודם מספק ובדיעבד בקריאת פרשה חדא יוצא כמ"ש לעיל עיי"ש והספק האי דקודם לכן דבירושלמי כמ"ש לעיל:
והנה נאמר עוד בזה לפרש דברי הטור בסי' רל"ה בשם ר' פלטוי גאון ז"ל וז"ל שם ומאימת זמן ק"ש של ערבית כדתנן בשעה שכהנים נכנסים לאכל בתרומתן והיינו צאת הכוכבים כ"כ רב אלפס וכ"כ רב פלטוי הקורא ק"ש קודם שראה ג' כוכבים אם נתכוין לכך לא יצא יד"ח ויחזור ויקרא ויתפלל ואם לא נתכוין לכך וטעה והתפלל אל יחזור ויתפלל וכו' עיי"ש ועי' בב"י ובהגהות מהרל"ח שם:
ויש להבין מ"ש בין מתכוין לטעה דנראה מדבריו מדינא אינו יוצא מקודם שראה ג' כוכבים ומתכוין וטועה לחלק בהדבר שמקנסא אבל במאי שמדינא אינו יוצא מ"ש מתכוין מטועה ולא ראיתי מי שעמד ע"ז:
ונראה דיש לחלק מסברא לומר דאף דאמרינן בכמה דוכתי ספיקא דרבנן לקולא באיסור ובמצות יש לומר דנאמר כן רק היכא דהוי ספק אם עשהו או לא או בספק אם חייב בה או לא, אבל בכה"ג דמסופקים אם השתא הזמן לקיים המצוה דרבנן או לא בזה לא שייך לומר לקולא דמסתברא דרבנן עשהו לעשותו על דרך הודאי ולא דרך הספק וכמו שמצינו באיסורין דאין עושין ספק דרבנן לכתחילה ויותר מסתבר במצוה לעשותו דרך ודאי ולא דרך ספק וכמ"ש ז"ל דכל דרבנן משום לא תסור דאורייתא רק דהמה גופייהו הקילו בספק עי' בסה"מ שורש א' א"כ בכה"ג דנאמר דלא עשו רק בדרך ודאי והוי כלא עשה כלל לא הוי בכלל ספק דרבנן ושייך לא תסור דלא עשה כתיקונו והוי דאורייתא מצד זה, ואף אם לא נאמר בדרבנן שייך לא תסור מ"מ כמ"ש דלא הוי בגדר ספק כלל וכודאי לא עשה משום דהם ציוו לעשות דרך ודאי והוא עשה דרך ספק, ועיין בפסקי תוס' במס' ברכות דף י"א בד"ה לא עשה ובמס' סוכה דף ג' ע"א בתוס' בד"ה דאמר שכתבו דאם לא עביד הדאורייתא כתיקונו שהוסיפו החכמים לא יצא ידי דאורייתא ג"כ עיי"ש ומכ"ש אם לא עשה מצוה דרבנן כתיקון הרבנן שלא יצא ידי החיוב מדרבנן וכמ"ש בעושה על דרך הספק הוי שלא כתיקונם:
ואפשר לומר דאפי' בירור למפרע לא יהני במצוה בעשהו על דרך הספק ושאני גבי איסור משום דבמצוה עכ"פ בשעת מעשה כלא עביד דמי וצ"ע בזה אם לומר כמו בודאי בשעת מעשה ונולד ספק אח"ז דיצא כמו"כ בספק אח"ז ונודע לודאי למפרע דלא יצא ויש לחלק ועיין במסכת יבמות ל"ה ע"ב החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין ריש לקיש אמר צריכה חליצה מן האחין וכו' ר"י סבר אם יבוא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה מי לא בת חליצה ויבום היא השתא נמי תגלי מלתא למפרע ור"ל אמר תיגלי מלתא למפרע לא אמרינן ועיין בתוספות תגלי עיי"ש ויש לומר דשם עכ"פ מעשה החליצה עשה כתיקונה על דרך הודאי רק הספק בהחיוב אז משא"כ שעשה המצוה בדרך הספק במצוה המחויבת בודאי י"ל לכו"ע לא אמרינן אגלאי למפרע וצ"ע בזה, וע"ע מ"ש בהל' ציצית פ"א הי"א בהמשתחוה לבהמה צמרה לציצית עיי"ש:
אמנם נגד זה לכאורה האי דמסכת ברכות כ"ז ע"א דאיתא השתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר דעביד כמר עביד וכו' וזה מפורש להיפך מדברינו דנראה כיון דתפילה דרבנן אף דהחיוב בודאי מהני לעשותו ע"ד הספק, ונראה לענ"ד לומר דעביד כמר עביד וכו' אינו מטעם ספק לקולא דהנה עי' בתוס' בריש ברכות שכתבו דתרתי דסתרי לא יעשה ועי' במהרי"ט ח"ב שכתב דהיכא דהתירה הספק עשוהו כודאי היתר אפילו תרתי דסתרי מותר דמטעם ספק לא הצריכה התורה להתיר הספק לדעת הרמב"ם עיי"ש ולכאורה בדרבנן דלדעת הראשונים ז"ל דאורייתא מלא תסור רק המה התירו בעצמם בספק א"כ לא הוי כתרתי דסתרי דהרי הספק כודאי היתר דלא עשאו על הספק וא"כ לא שייך סתירה כלל אף דמדרבנן תרתי דסתרו אסור כמו שמצינו בשתי שבילין מ"מ במצוה דרבנן אם ג"כ נאמר כן מדרבנן צ"ע ובתוס' ובכל הפוסקים ז"ל החליטו בזה שלא לעשות תרתי דסתרו ואם מצד ספק דרבנן כמ"ש יש לעיין בזה:
אבל נראה לענ"ד לומר דעביד כמר עביד לא הוי כספק כנראה מדברי שאגת אריה הנ"ל אלא כמ"ש דהנעשה באופן הוי כלא נעשה כלל והפי' דעביד כמר וכו' והוא כיון דלא אתמר הילכתא דלא כמר ולא כמר וכיון דהגמ' לא הכריעו בפירוש יוכל כל אדם להכריע לא מטעם ספק רק אם היה מוכרע בגמ' לא היה ביד שום אדם להכריע נגדם אבל כיון שנאמר ההלכה בלתי מוכרעת נשאר בידינו להכריע ולכן בתרתי אינו יוצא דעושה מספק דמודאי לא יעשה פעם כזה ופעם כזה ומצינו כיו"ב במסכת חולין מ"ד איתא הרוצה לעשות כב"ש וכו' אי כבית שמאי ובקוליהן וחומריהון או כבית הלל וכו' כאן קודם הבת קול עיי"ש ובמסכת עירובין דף ז' ע"א כל היכא דמשכחת תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי כעין מחלוקת ב"ש וב"ה לא ליעבד כקולא דמר וכי קולא דמר וכו' כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי היכא דסתרי וכו' כמו שדרה וגלגולת עיי"ש, ונראה דאפי' בדאורייתא כמו במחלוקת דב"ש וב"ה אמרינן כן ועל כרחך לאו משום ספיקא רק מתורת הכרעה וכן נראה מלשון התוס' הנ"ל שכתבו וז"ל וי"ל דקיי"ל כר' יהודה וכו' וא"ת האיך אנו וכו' וי"ל דקיי"ל כרבנן וכו', והנה לשון דקיי"ל סותרין זה את זה אם קיי"ל כר"י לא קיי"ל כרבנן אבל כמ"ש העושין כר"י קיי"ל כר"י והעושין כרבנן קיי"ל כרבנן ומטעם הכרעה וכמ"ש ואם דיקשה האיך נאמר דמטעם זה עושין אנחנו וכי בידינו להכריע אבל כיון מאז שהיה המחלוקת מהם המכריעין כר"י ומהם כרבנן לכן כל אחד יוכל לגרור אחרי הכרעה של זה או של זה ולא הוי בכלל חכם שאסר וכו' וכל אחד שסומך על הכרעה של החכמים מעולם עושה מטעם ודאי רק לא יעשה תרתי דסתרי:
ומובן מה שהביאו בתוס' שם מרב דהתפלל של שבת וכו' דיקשה דאם הגמרא לא הכריע האיך אנו נכריע רק דמביאים ראיה דרב ע"כ הכריע ואנו נגרור על הכרעתו של רב ועיין ברא"ש שם ובימי רב ג"כ לא בא להכרע רק אלו הכריעו כר' יהודה ואלו כרבנן ומיושב קושית השאגת אריה דהאיך נאמר דעביד כמר וכו' בק"ש לדעת הסוברים דהוי דאורייתא ורק בתפילה דרבנן נאמר כן דלמ"ש לא הוי דעביד וכו' משום ספק כלל ועיין ברשב"א שכתב בתפלה הקילו וצ"ע, ויש להבין בזה דברי הב"י באו"ח בסי' כ"ט בענין ברכת לשמור חוקיו שכתב בשם רב האי גאון ז"ל דהרשות לברך או שלא לברך וכתב ע"ז וז"ל ואי תמה דודאי דכיון שאינו חייב לברך אם יברך הוי ברכה לבטלה נראה שיש ליישב דעת הגאון דמספקי ליה אם הלכה כמ"ד לילה לאו זמן תפילין או כמ"ד וכו' והילכך דעביד כמר עביד וכו' עכ"ל ודבריו בלתי מובנים דאם מספקינן לא נברך מספק ברכה לבטלה אבל כמ"ש דמספקינן פי' שאין מוכרע ויוכל להכריע דעביד כמר וכו' וכמ"ש מטעם הכרעה ואפילו בדאורייתא אמרינן כן ולא מטעם ספיקא ועיין בספר מוצל מאש סי' י"ג שעמד שם למה טומטום אינו מוציא את מינו במגילה דרבנן עי' מה שהחליט מזה עיי"ש ולמ"ש י"ל כיון דמספק מחויב צריך לעשות באופן הודאי:
ועיין במג"א סי' רס"ג ס"ק כ"ו ובמחצית השקל שם דאם התפלל בטעות קודם פלג המנחה אינו יוצא אף דעביד כמר עיי"ש ולמ"ש מובן דבטעות א"כ לאו משום הכרעה עשה כן:
וא"כ לפי דברינו זה דברי הגאון רב פלטוי מובנים היטב דאם עשהו מתחילה על הספק במתכוין כלא עביד כלל הוי ואינו יוצא ולא שייך לומר ספק דרבנן לקולא אבל בטעה ועשה בשעתו כודאי רק השתא נודע הספק למפרע בכה"ג שייך שפיר ספק דרבנן לקולא וכללא יוצא מדבריו לחלק בין נודע או נולד הספק במצוה דרבנן קודם העשיה לנודע או נולד אחרי העשיה וכמ"ש:
אמנם יקשה לדברינו זה דברי הירושלמי שהבאתי בה"א ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש נשמענא מהדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמרת צריך לקרות הדא אמרת ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש צריך לקרות עכ"ל, וכמו שפי' דבכלל קודם לכן ביה"ש דהוי ספק והרי למ"ש האיך נדמה ספק ביה"ש דהוי ספק קודם בעשיתו בשעת קריאתו לספק קרא ק"ש דהוי לאחר זה וכמ"ש לחלק בזה, וי"ל דקושית הירושלמי וקודם לכן לאו ספק הוא, דקורא קודם לכן לא יצא משמע בכל גונא אפי' בטועה וסבר שהוא לילה וע"כ ס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ אפי' ספק קרא מחויב לחזור אבל ר' פלטוי גאון ז"ל דקאי בנאמר ק"ש דרבנן כתב שפיר כמ"ש ומ"ש בטור ובירושלמי איתא אפי' ביה"ש דעת הירושלמי ודאי בכל גונא והגאון כתב לפי דידן ומסקנא לדעתו בבבלי דק"ש דרבנן, אמנם דעת הטור דק"ש דאורייתא בסי' ס"ז ונראה אף דהביא דברי הגאון אינו כדעתו:
וא"כ לדעת הרמב"ם דס"ל אחר צאת הכוכבים וס"ל כרש"י בזה כיון דס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ לא שייך לומר לדידיה דיהיה יוצא בפרשה אחת לפי מ"ש לעיל, ועיין מ"ש בפ"ג ה"ג דדעת רבינו בספק דרבנן יוצא בדיעבד בכל גוונא עיי"ש ועיין עוד שם הל' ט"ו מ"ש לחלק בלכתחילה בין מצוה ואיסור דרבנן לגזירה דרבנן עיי"ש:
ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה. ועיין בכ"מ ובשאגת אריה סי' י"ד דרבינו כרבן גמליאל עיי"ש. הנה לפי דברי רבינו גם לרבן גמליאל לכתחילה מתחילת הלילה ומחולק על החכמים בעבר החצות דלהחכמים אינו רשאי לקרות ולר"ג יקרא אז וכן דעת רבינו יונה עיי"ש ולא כן דעת הרא"ש שכתב לר"ג א"צ להרחיק כלל ודעת התוספות פסחים ק"כ ע"ב ורשב"ם שם אפילו בקדשים אסור לאכל ומכ"ש נראה בק"ש עיי"ש, ועי' בס' שאגת אריה סי' ד' עיי"ש שהאריך בזה:
אמנם יש לעיין דהנה כמפורש דרק משום סייג אמרו עד חצות להרחיק מעבירה ורבן גמליאל פליג אף על להרחיק לדעת כמה הראשונים כמ"ש למה לא נאמר כמו בדבר שמצותו ביום זריזין מקדימין בצפרא כדאיתא בפ"ק דמסכת פסחים כמו"כ אשר מצותו בלילה יהיה בתחילת הלילה ואף דאשר מצותו ביום ובלילה במסכת פסחים לא הוי רק ביום כדמקשינן ונבדקיה בצפרא וכמ"ש ברש"י שם דזריזותיה דאברהם אבינו גם כן לא היה רק מצפרא זה באשר מצותו בלילה וביום אבל אשר מצותו רק בלילה כמו"כ יהיה מהזריזות בתחילת הלילה, והנה אם נאמר דפליגי בעבר ולא קרא או בקדשים בלא אכל עד חצות אם רשאי לאכול ולקרות א"כ י"ל דזה משום סייג אבל אם נאמר דפליגי אם להרחיק לכתחילה משום סייג יקשה, והנה לא ראיתי מי שהעיר ע"ז ועיין מ"ש בפנ"י במסכת שבת בסוגיא דלא ישב לפני הספר במנחה גדולה עיי"ש, והנה לומר לחלק בזריזות אם ק"ש דאורייתא או דרבנן הרי בקדשים דהוי דאורייתא ואפ"ה אמרינן רק להרחיק וכו' ובקדשים אף ר"ג מודה אבל לדעת הסוברים דאם לא אכל יאכלנו אח"ז א"כ על לכתחילה למה צריך מטעם להרחיק ואף אם נאמר בלעדי הסייג יהיה נאמר לקרותו סמוך לזמן שכיבה אף דלא קיי"ל כב"ש בשעת שכיבה שכיבה ממש מ"מ אמרינן מצותו לקרותו על מטתו א"כ מהמובחר סמוך לשכיבה ומשו"ה עשו סייג אבל עכ"פ יקשה בקדשים למה נאמר מטעם סייג להרחיק תיפוק ליה משום זריזות וי"ל לפ"ז דמשו"ה דעת הרמב"ם וסייעתו דר"ג וחכמים פליגי בעבר ולא קרא דלחכמים אינו קורא משום סייג ולר"ג קורא אבל מצותו מצאת הכוכבים משום זריזות אף לר"ג ומשום שלא יאמר אוכל קמעה וכו' כדאיתא בגמרא מצותו משעת צאה"כ משא"כ במילה וכיו"ב בבוקר ולא בתחילתו ממש וצ"ע בזה:
אמנם שלא אמרו עד חצות אלא להרחיק אדם מהפשיעה שכתב רבינו ע"כ לא אמרו קאי על הרבנן וגם רבן גמליאל מודה בזה דקיי"ל כותיה ולמ"ש עד חצות לכתחילה ל"צ להרחיק ורק לרבנן משום בדיעבד אבל לכתחילה כמ"ש בלא"ה יקרא מיד משום זריזות ודעתו דק"ש דאורייתא, והנה זה מביא אותי לומר כמ"ש לעיל דהנה איתא אף שקרא בביהכ"נ מצוה לקרותו על מטתו וכמ"ש לעיל משום מצוה אמרו ולא משום מזיקין כמפורש מקרא דרגזו וכו' ועתה דעשו להרחיק לקרות מקודם אם כן המצוה לקרות עוד הפעם על מטתו אבל אם לא היו מתקנין להרחיק וכו' היינו קורין רק בעל מטתו משום מצוה הנאמרה בגמרא והיה עובר יותר מחצות כ"ז שלא נתן שינה לעפעפיו, ומשו"ה עשו הרחקה וכמ"ש בפנ"י במסכת שבת במנחה גדולה דלא שייך זריזין דמהמובחר במנחה קטנה וכיו"ב בהגהות מיימוני ועיין במג"א [סימן] כ"ה במובחר אם דוחה זריזות עיי"ש אבל אחרי שתיקנו להרחיק וכו' לקרות קודם עמוד השחר עד חצות א"כ ממילא שייך זריזות ג"כ ולר"ג ג"כ עד חצות לכתחילה משום זריזות ומשום להרחיק כדעת רבינו ושפיר כתב משום שלא אמרו עד חצות אלא להרחיק וכו' מן הפשיעה:
ועיין בכ"מ והנה כאן כתב מפני הפשיעה וכן בפ"ד ה"ב מהל' מעשה קרבנות בהקטר חלבים ואברים כתב גם כן להרחיק מן הפשיעה ובפ' י' ה"ח שם בהנאכלין וכו' כתב כלישנא דמשנה מן העבירה:
והנה לשון פשיעה מורה ביותר על ביטול עשה ועבירה על ל"ת ועיין ברש"י באכילות קדשים ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבוא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת עכ"ל, וא"כ הוי מחשש להרחיק מעבירה מל"ת ועי' בשאגת אריה סי' הנ"ל אבל בהקטר חלבים ברש"י והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות וכו' עכ"ל, ודעת הרמב"ם גם בהקטר חלבים עד חצות משום סייג וממ"ש משום פשיעה נראה לאו משום שמא יקטירו אחר עמוד השחר, וי"ל לכן לרש"י לא עשו סייג בהקטר דנמסר לכהנים דזריזין הן כדאי' בכמה דוכתי כך לאכילה חששו ביותר אף דנאכלין ביום אחד מנאכלין לזכרי כהונה בלבד משום דממשך ביותר בקביעות סעודה מהקטרה וחיישינן אף בזריזין ולדעת הרמב"ם דאף בהקטרה משום סייג אבל רק משום פשיעה ולא שיקטירו אחר זמנו כן נראה לדייק מלשונו ובק"ש כתב כמו"כ משום פשיעה דליתא חשש ל"ת:
ולדעת הסוברים בעבר אסור באכילה ובהקטרה י"ל דלכאורה ע"כ צ"ל כמ"ש בתוספות במסכת שבת דף ד' ע"א כיון שחכמים אסרו אינו עובר על הדאורייתא דאל"כ מי ישמע הרבנן לעבור על נותר וא"כ שאינו עובר מאי הועילו בהרחקה וי"ל דהועילו דנאסר עליו באכילה ויהיה נזהר מה"ט בשביל אכילה ומצות האכילה אבל בהקטר דלא שייך ה"ט וכיון שאינו עובר על לא תותירו באם לא הקריבו לא אהני בהרחקה כן י"ל לדעת רש"י: