אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ציצית· רבי ירמיה לעוו

פרק א · הלכה יא

הלכה י

חוטי ציצית בין לבן בין תכלת צריכין טויה לשם ציצית ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצי וכו' ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה ולא משיירי שתי וכו' אלא מן הגזה של צמר או מן הפשתן. ועי' בכ"מ שכתב דנראה דטעמא דכל הני משום בזוי מצוה עכ"ל ובעל המאור במסכת סוכה דף ט' כתב דבעי הכנף מין הכנף ואין מינים הללו ראוין לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד מעשה מכמותן עכ"ל ומובא במג"א בסי' י"א ס"ק ט' עיי"ש:

ואין עושין אותן מצמר הגזול. בכ"מ בשם הנימוק"י בשל צמר ועשה חוטין קניא ביאוש ושנוי הגוף אבל לכתחילה אסור משום שונא גזל בעולה ורבינו שכתב פסול נראה דמיירי קודם יאוש או אחר היאוש משום דהוי שנוי החוזר לברייתו עיי"ש. ועי' בסי' י"א בטו"ז ס"ק ה' ובמג"א ס"ק י' ובמחצית השקל שם ובס' מחנה [אפרים] בהל' גזילה סי' כ"ט עיי"ש על דברי הטו"ז. ובס' מחנה אפרים החליט שם דרבינו דפסל או דמיירי בליכא יאוש או דס"ל כרמב"ן דשנוי החוזר עם יאוש לא מהני עיי"ש ועיין בחו"מ בסימן שס"א סעיף ב' יאוש עם שנוי השם גרוע שחוזר לברייתו י"א דקונה ואי' צריך להחזיר אלא דמיה עיי"ש. ועיין בטור סי' שנ"ג ובב"י והוא מדברי הרא"ש במסכת ב"ק עיי"ש:
והנה י"ל ג"כ לפמ"ש במחנה אפרים שם במי שגזל צמר ועשה חוטין ואח"כ נתיאש די"ל שאין יוצא בהם לענין ציצית כיון דבשעת הטויה היה גזול דלשמואל במסכת סוכה דף ט' ע"א דקיי"ל כוותיה גדילים תעשה לך איירי על שעת טויה לך לשם חובך ופרכינן דילמא הקרא למעוטי גזול ומשני הא כתב קרא אחרינא ועשו להם משלהם ע"כ משמע לכאורה דבשעת הטויה בעינן שלא יהיה גזול עיי"ש. ונראה כונתו דאם יהיה גדילים וכו' קאי לענין גזול על כרחך בשעת טויה לא יהיה גזול דגדילים תעשה לך לשמואל על הטויה קאי וא"כ ועשו להם על גזל על כרחך ג"כ על הטויה קאי כיון דטויה מהעשיה:
ויש לומר ג"כ כמ"ש לעיל בהל' תפילין בפ"א הי"א דעיבוד בתפילין וס"ת דצריך לשמה משום דהוי התחלת המצוה דהעשיה בכלל המצוה ובזה יש מקום לחלק כמ"ש רבינו שם בין חובת הגוף לשאינו חובת הגוף דבשאינה חובת הגוף כמו במזוזה בלתי מתחיל המצוה עד שיקבענו בבית דעד שיש לו דירה לקבעו אין עליו מצוה וגם אז רק כשדר בו אבל בתפילין דמחויב בתפילין המצוה עליו קודם שהניחו והוי כל הנעשה בהם התחלת המצוה ומשו"ה צריכין לשמה אבל בציצית לכאורה כמזוזה והיה נראה דזה מחלוקת רב ושמואל ועיין במסכת מנחות מ"ב ע"ב כל מצוה שעשיתה גמר מצוה וכו' צריך לברך ומציצית בהא פליגי מר סבר חובת טלית וכו' עיי"ש. והנה בציצית מקרא דלך ילפינן דצריך הטויה לשמה ולא מסברה משום דלא הוי חובת הגוף כמו מזוזה וי"ל ג"כ דמסברה דכתיב ועשו להם ציצית ובלא לשמה מאי שם ציצית עליהם דהוי כמו שאר חוטין בעלמא משא"כ במזוזה ואפ"ה צריך קרא דלא נאמר בתליה לשמה די ועכ"פ נדע מזה דבעי טויה לשמה דהטויה מהתחלת המצוה וא"כ מסתברא שלא יהיה גזול בעת הטויה כמו בשאר המצות וכמו אח"ז כמו כן מעיקרא שלא יהיה בגזל וא"כ מוכח כמ"ש בס' מחנה אפרים דבשעת טויה צריך שיהיה שלו:
וא"כ לפ"ז אם נאמר משום שנוי המעשה או שנוי השם וא"כ בשעת שטוו עודנו לא היה שלו רק אחרי הטויה וצריך לומר דהטויה למצוה ושנוי השם או שנוי המעשה באות כאחת וכמ"ש ברשב"א במסכת גיטין בסוגיא דחטאת גזולה וכיו"ב בכמה דוכתי ועיין ברמב"ן במלחמות במסכת סוכה ריש פ' לולב הגזול ובמס' ב"ק שחולק ע"ז עיי"ש. וא"כ י"ל דרבינו דסתם לפסול אפילו לאחר יאוש ודעתם כדעת הרמב"ן דלא אמרינן באין כאחת:
וראיתי בספר ישועות יעקב סימן י"א שכתב דלא [מהני מחשבת] לשמה בשאינו שלו עיי"ש גם עם דבריו יש ליישב כמ"ש:

ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים ואם עשה פסול. עיין בכ"מ דלאו משום איסור הנאה דמצות לאו להינות ניתנו אלא כיון דלשריפה קאי וכתותי מכתת שעורא וציצית שיעורא בעי עיי"ש. והנה בזה לא שייך הנאת הגוף דאי' נהנה בגופו בהציצית רק בהבגד אמנם יש לעיין למ"ש הר"ן במסכת סוכה דמשום הכי אמרינן מצות לאו להינות ניתנו וז"ל וטעמא דיצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"פ שמקבל עליה שכר אין זה אלא גרמא בעלמא כענין שאמרו המודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים כיון שאין נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה וכדאמרינן גבי סנדל של ע"ז דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה משום דמצות לאו וכו' ואע"ג דמרווחא טובא בהאי חליצה אפ"ה כיון דלא מתהניא מגופו של האיסור גרמא בעלמא הוא ולית לן בה עכ"ל:
ובמקו"א כתבתי לפשר שלא יהיה סתירה בדברי הר"ן דכאן כתב דגורם מותר באיסורי הנאה ובמסכת ע"ז כתב לאסור גורם באיסור הנאה ועיין שהקשו כן וכתבתי לפרש דברי הר"ן עם דברי רש"י שכתב לאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צוארו עיי"ש דהנה מצד גורם דהוי הנאה הבאה אחרי זה שאין עוסק בהאיסור הנאה עוד אלא דעכ"פ בשעת שעוסק באיסור הנאה נהנה בהנאה שיהיה לו אח"כ וע"ז כתב ברש"י בפי' לאו להינות ניתנו אלא לעול על צוארו וא"כ צריך שלא יכוין להנאה רק לקיום המצוה וכמ"ש הר"ן במסכת חולין בהנאה לא שייך פסיק רישא עיי"ש וא"כ בשעתה לא נהנה ואח"ז הוי רק גורם הנאה בעת שאין עוסק בהאיסור הנאה עוד וכל זה במצוה משו"ה גורם מותר אבל בשאר איסורי הנאה אף דהוי גורם ונהנה בשעה שאין עוסק בהאיסור מ"מ בשעה שעסק בהאיסורו הנאה נהנה ועל דעת זה עסק שיהיה לו הנאה אח"כ ונהנה עי"ז מיד ומשו"ה גורם בשאר איסורי הנאה אסור וכתבתי בביאור יותר בזה במקו"א. וא"כ לפי זה י"ל כ"ז בגורם הנאה דהוי לאחר זמן שאין עוסק בהאיסורי הנאה אבל בלובש בגד עם ציצית של איסור הנאה הרי בשעה שעוסק נהנה בהבגד אף [דאין] נהנה מהציצית עכ"פ הוי הציצית גורם הנאה וכה"ג דגורם בשעתה שעוסק באיסור הנאה י"ל דאסור למ"ש:
והנה לכאורה מדכתב רבינו עיר הנדחת ולא בסתם של איסורי הנאה זה שהביא להכ"מ לומר כן אמנם גם אם נאמר לאו ליהנות ניתנו מ"מ דעת רבינו בהל' איסורי מזבח ה"ט אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' ואין צריך לומר מערלה וכלאי כרם מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה וכו' ואם הביא לא התקדשו וכו' אבל נתקדשו להפסל ויהיה כקדשים שנפסלו עכ"ל ועיין במל"מ שם שכתב משום איסור הנאה והביא דברי התוספות במסכת חולין ועיין בהגהות מל"מ שהוכיח מזה דאף דאמרינן מצות לאו להינות ניתנו מ"מ לכתחילה אסור וכמ"ש בפ"ה מהל' אישות ה"א עיי"ש. ולפ"ז בציצית דהוי בכל פעם לכתחילה בלבישה והוי מצהב"ע לפ"ז וא"כ בכל איסורי הנאה ג"כ פסולים לכאורה. וכנראה נקיט רבינו של עיר הנדחת דבלעדי זאת לא ימצא צמר של איסור הנאה רק בשל קדשים ועיר הנדחת דמשתחוה לבהמה בצמרה כתב אח"ז דלא הוי משום איסור הנאה ובמקו"א כתבתי לחלק לרבינו בין קרבן שכופין עליו ושאין כופין במס' חולין ק"מ עיי"ש:
ובשל קדשים דשייך מעילה והוי מהב"ב וגם אין שלו ואפי' בקדשים קלים דממון בעלים לר' יוסי הגלילי בכה"ג י"ל דצריך כולו שלו וצ"ע. ובעיר הנדחת משום שאינה שלו י"ל אף למאן דס"ל איסורי הנאה שלו מ"מ כיון דלשריפה עומדת והכל מצווין לבערו לא מקרי שלו כעין זה במקור חיים לענין חמץ וכמ"ש במקו"א בתוס' חולין הנ"ל עיי"ש ובציצית לך כתיב:

המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית אבל המשתחוה לפשתן הנטוע הרי זה כשר שהרי נשתנה. עיין במג"א סי' י"א ס"ק י"ב מ"ש לחלק בין פשתן דעץ בעלמא הוי ובחוטין נשתנה הרבה משא"כ מצמר לחוטין עיי"ש מ"ש בדברי רבינו אולם מ"ש בסי' תקפ"ו ס"ק ו' כתב דצמרה יצא בדיעבד עיי"ש ולא ידעתי האיך שייך לענין ציצית ללבישת הבגד יצא ובדיעבד וצ"ע ובס' מעשה רוקח בשם מעיל שמואל כתב שרבינו למד האי דמשתחוה לפשתן וכו' ממ"ש בפ"ה דמס' סוכה סככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשירה שעדיין עץ הוא ואם דק אותן ולא נפצן כשירה שעדין עץ הוא ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בהם מפני שנשתנית צורתו וכו' עיי"ש:
והנה בצמרה ג"כ איבעי דלא אפשטא וכמ"ש בתוס' מדרבנן אבל בגמ' איתא לתכלת דהוי שינוי שאינו חוזר ובשו"ע נקטינן בזה"ז דליכא תכלת אבל רבינו נקיט צמרה פסול משמע אף לתכלת שהוא כדרכו לכתוב לכל הזמנים וא"כ לתכלת איבעיא דלא אפשטא בדרבנן וראיתי בס' קרית ספר למבי"ט וז"ל המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית נראה דהוי מדרבנן כיון דאין נאסר להדיוט וטעמא משום מצוה הבאה בעבירה דהוי מדרבנן ואפי' עשה בה מעשה שאסרה להדיוט לא הוי צמרה פסול לציצית מדאורייתא דמצות לאו להינות וכו' כדרבא בלולב של ע"ז דיצא בדיעבד עכ"ל והנה מ"ש משום מצוה הבאה בעבירה ולאו להינות וכו' צ"ע מ"מ מדרבנן אסורו וכמ"ש בתוס' במס' ע"ז שם משום דמאיס הוי מדרבנן עיי"ש ועי' במג"א הנ"ל ופי' הגאון מו' אליהו מוילנא ז"ל בזה ובשלטי הגבורים בפ' כל הצלמים מובא בכנה"ג כתב משום דמאיס כלפי גזלה פוסל אותו דסלקה בתיקו ופסק לחומרא עיי"ש ונראה אף דהוי מדרבנן לחומרא בזה משום דהוי למצוה וכנ"ל בהל' ק"ש פ"א ה"ט דספק דרבנן לקולא באיסור ומצוה דוקא בספק אם עשהו משא"כ לכתחילה צריך במצוה לעשותו על דרך ודאי כמ"ש שם בטעמו וא"כ בכה"ג דהוי דכל לבישה בפ"ע לכתחילה והנה ציצית בכלל איסור ומצוה וא"כ י"ל מה"ט לחומרא אף בדרבנן עיי"ש וביותר למ"ש במרדכי דאין איסור על הבגד ללבשו רק כשאפשר לו בציצית עי' במג"א בסי' י"ג וא"כ הוי מטעם מצוה עליה וכמ"ש לעיל צריך לעשותו בדרך הודאי אף במצוה דרבנן לכתחילה וכמ"ש שם ואתי שפיר לענ"ד:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ציצית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה