דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עירובין· רבי ירמיה לעוו
פרק ה · הלכה ב
אחד מבני מבוי שביקש מחבירו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השיתוף שהרי גלה דעתו שאין כולן כשותפין שאין מקפידין זה על זה וכו'. עי' בראב"ד שהשיג ע"ז. ובמגדול עוז כתב בכונת רבינו דקאי על שותפין בסחורה שכתב קודם לזה בה"א דכה"ג דגלה דעתו בהקפדו לאכילה אלא להיות עומד לסחורה בלבד לא הוי שיתוף ובס' מרכבת המשנה מסכים עמו וכתב דר"ח בגמ' יו"ט מפרש הברייתא דבגמ' דף ע"א בכה"ג עיי"ש ולשון רבינו מדויק לכונה זאת:
אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף בני המבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שיתוף בע"כ ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי כופין אותו להשתתף עמהן. ובהמ"מ שכשהוא רגיל אם באו לביתו ונוטלין עירובן עירוב וכשאינו רגיל אין יכולין לבוא לביתו אלא כופין אותו בבי"ד עיי"ש. ועי' בפי' להגאון מורינו אליהו מוילנא ז"ל בסי' שס"ז שגורס [במקום] מצד שאני שאין לו פירוש - בבי"ד שאני עיי"ש אשר מסכים לפי' המ"מ בדעת רבינו:
ובמרכבת המשנה פי' כונה אחרת בדעת רבינו שדעתו באינו רגיל צריכין הם לזכותו משלהם וברגיל נוטלין משלו ואין פי' כופין בבי"ד כמ"ש המ"מ עיי"ש. ובשו"ע בסי' שס"ז ואם הוא רגיל לערב עמהן ועכשיו אינו רוצה בני חצר נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו בע"כ. ואם אינו רגיל אין יכולין ליטול ממנו בעל כרחו אבל כופין אותו בבי"ד לערב עמהן או בי"ד יורדין לנכסיו עיי"ש וזה כהמ"מ והנה אין ללמוד מכאן דכופין על מצוה דרבנן דכאן הוי משום דכופין על מדת סדום כדאי' במס' עירובין מ"ט ע"א אם עירבה רגיל לעצמו וזה שאינה רגילה בו לא ערבה והיא עצמה לא עירבה דוחין אותו אצל שאינה רגילה בו וכגון זה כופין על מדת סדום ועי' ברש"י שם ועי' בהל' שכנים פ"ה:
ולכאורה כמו בכל כפיה דאמרינן דמסתמא אחרי הכפיה יהיה ניח"ל שהסביר רבינו בפ"ב מהל' גירושין האי דכופין עד שאמר רוצה אני עיי"ש. ועיין בירושלמי פ"ז מ"י לחלק בצדוקי דאין כופין וכמ"ש בקרבן העדה דלא יכוין להשתתף אפי' אחר הכפיה עיי"ש. ויש להבין למה ברגיל עד עכשיו ועתה אינו רוצה די בכפיה מאחרים בלי בי"ד ובשאינו רגיל בבי"ד דוקא ועל כרחך מיירי בשאינו בועט מחמת שאינו חפץ בעירוב מרשעה דא"כ הוי כצדוקי דלא שייך כפיה אלא מחמת קלות הדעת לקטט וכיו"ב ושייך כפיה ומאי שנא ברגיל משאין רגיל דנראה לדוחק לומר ברגיל יש להם זכות בו דלא מצינו כה"ג והכל מטעם כופין על מדת סדום. והנה לומר ברגיל עד עכשיו וא"כ על כרחך טעם לו בדבר מקטט וכיו"ב ולכן מהני כפיה אבל בלא רגיל ליכא הוכחה דיהיה ניח"ל לאחר הכפיה וצריך בי"ד דבידם להקנות בע"כ דהפקר כבי"ד הפקר גם זה יקשה דאין ביד הבי"ד לזכותו בע"כ כשאי' רוצה ואם לומר דבי"ד מסלקין רשותו א"כ א"צ לשיתוף לירד לנכסיו:
ונראה כמ"ש ז"ל דמהני מאשה אפילו בשאין הבעל רוצה וכמ"ש בלבוש בסימן שס"ז דהוי מתקנת החכמים משום דלפעמים ירצה הבעל להקניט חביריו עיי"ש (ועיין בב"ח שכתב משום דאין יכול למחות לה לקיים מצוה עיי"ש) וכמו כן הקילו בשיתוף ע"י הבי"ד ושייך עוד הכירה לתינוקת בערובי חצירות וגם בשיתוף מבואות גם כן מהני השיתוף על ידי בי"ד בלי רצונו מתקנת החכמים וצ"ע: