דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עירובין· רבי ירמיה לעוו
פרק ב · הלכה טז
ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עכו"ם הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו. ואין מערבין עמו ואין מבטל רשות אלא שוכרין ממנו כעכו"ם אבל אם היה מן האפקורסין שאין עובדין עכו"ם ואין מחללין שבת כגון הצדוקין וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבע"פ כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב אין שוכרין ממנו לפי שאינו כעכו"ם אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזה הוא תקנתו וכו'. ועיין בכ"מ דדעת הרא"ש דמהני שכירות בישראל ג"כ עיי"ש ולרבינו נראה כמ"ש בהי"ב דשכירות הוי משום היכר בעלמא ומשו"ה שוכרין אפילו בשבת וזה משום דדירת עכו"ם לא שמיה דירה ורק משום שמא ילמוד ממעשיו הצריכו שכירות כדאיתא בגמרא הנ"ל אבל בישראל דהוי דירה לא שייך שכירות בשבת. והנה בלשון רבינו לעיל שוכרין וכו' בשבת שהשכירות וכו'. ולפ"ז לרבינו אין שוכרין משום איסור שבת דאל"כ בשכרו יותר מסתבר שמבטל רשותו דעל גזל ליקח מעות על מאי שלא נתנו אלא על דעת זה דאסור מדאורייתא אינו חשוד ובעבר ושכרו בשבת צ"ע לדעת רבינו שוב ראיתי בטו"ז בסי' ש"פ ס"ק ב' שכתב משום שמשכירין אפילו בפחות משוה פרוטה דלא מהני בישראל ולכן ביטלו לגמרי עיי"ש ובמג"א שם ס"ק ו' כתב כמ"ש וכתב דבחול גם רבינו מודה:
אמנם מ"ש רבינו דביטל רשות מהני במי שאינו מודה בעירוב צ"ע לפמ"ש בה"א דבביטול רשות אף שמשמש בביתו זה משום דהוי כאורח ולפ"ז במי שאינו מודה בעירוב לא שייך לומר כן וא"כ האיך נבין סילוק וביטול רשות במי שאינו מודה בעירוב וצ"ע:
ועיין בב"י בסימן שפ"ה שמסופק בדעת רבינו אם גם הוא ס"ל דאפילו בעובר איסור דרבנן בפרהסיא בשבת דהוי בכלל מומר עיי"ש. ולכאורה היינו טעמא דבשבת באיסור דרבנן וכמ"ש ז"ל בהוצאה עיין בתוספות והגהות מיימוני כאן דהוי כאינו מודה בעירוב ולפ"ז מהני לדעת רבינו ביטול רשות לדעתו דמי שאינו מודה בעירב ביטול רשות מהני והנה כמ"ש לעיל בה"ו דמשו"ה א"צ לקנין ודי באמירה דמשום שלא יעשהו האחרים שמוש באיסורא גמר ומקני וא"צ לקנין עיי"ש וזה לא שייך בצדוקי ולא יהני אמירה וצ"ל כדעת הסוברים בסילוק א"צ לקנין כלל:
ואחשוב לומר דהנה רבינו מדייק בלשונו שאינו מודה במצות עירוב דעירוב משום דירה שיהיו כולמו נמשכים אחרי מקום המשתתף כל דירתם זה לזה והוא גם אחרי דירתם ובזה אין לו חפץ לו דמה לו בהמצוה שאין מאמין בה (ואי' בנפשו כשקר במוחל לאחר זכות) אבל ביטול הרשות י"ל דאינו חשוד לשקר בדבריו ונאמן שלא יעבור על מדבר שקר תרחק דהוי דאורייתא וגם ע"ז שיהיה אח"ז כאורח לגבייהו כיון דמקבל ע"ע כן עושה כדבריו ועדיף מחשוד לאותו דבר דעל שקר לא נחשד ואף לענין שחיטה בפ"ק דחולין ומצות כותי אינו נאמן י"ל כמ"ש במקום אחר דיקשה דנהי שאינו בכלל לפני עור דלא דריש מ"מ לא תשקרו ס"ל כתבתי למ"ש בפנ"י ונתיבות המשפט דאין עד א' נאמן משום דאומר בדדמי. והנה באיסורא ברמב"ם בהל' עדות דאימת האיסור עליו עיי"ש וי"ל דמדייק ביותר ולא שייך בדדמי וכמו כן משום לפני עור מדייק דהוי איסורא עליו משא"כ בכותי דלא שייך לפ"ע אינו נאמן ולא עדיף מישראל היכא דלא שייך אימת האיסור עליו וי"ל דאומר בדדמי. וכ"ז בדבר דשייך לומר בדדמי אבל בסילוק דתליא בדעתו ולא שייך בדדמי י"ל דכותי נאמן דאינו משקר וצ"ע:
גם י"ל דהנה לבית שמאי הוי ביטול רשות קנין דאקנוי מקני ואף דהוי באמירה בעלמא ובכותי לא שייך משום מצוה גמר ומקני כמ"ש לעיל י"ל דהוי אמירה בעלמא והמה זוכים בעת שמשמשים ומחזיקים בה דהוי כמ"ש רבינו יונה קנין מדרבנן ומשו"ה לב"ש מבעוד יום דהוי קונה קנין בשבת וי"ל לב"ש צריך להחזיק ביום (ואף לרש"י החזיקו בחשיכה לבית הלל כן). והנה לב"ה ג"כ בכותי לא שייך לומר שמבטל ומסלק נפשו אפילו באומר כן דלא משוי נפשו כאורח אלא דעתו להקנות ובזה מהני אחרי שהחזיקו מדרבנן וגמר הוא ומקני ג"כ אלא דא"כ יהיה קונה קנין בשבת ע"ז נאמר דכל אקנוי הוי סילוק ממילא ג"כ ואם כן להישראלים הוי רק כסילוק שאין דעתם בעת שמבטל לזכות אלא משום סילוק ולא הוי כקנין לגבייהו וגם הוא אינו עובר על קונה קנין בשבת שהרי באמת לא הוי להם אלא סילוק וגם הוא בלא"ה היה משמש ועשה באיסורא ולפ"ז צריך שיהיה הקנין באופן שיהיה שלהם ולא לו אלא דהוי כאורח לגבייהו וצ"ע בכל זה:
אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר. במעשה רוקח נוסחא כת"י כישראל הכשר וכתב שהוא נוסחא נכונה וכן נראה: