דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו
פרק ח · הלכה יא
עכו"ם שהניחה עובדיה וכו' עכו"ם שנשתברה מאליה שבריה אסורין בהנאה עד שיבטלוהו, לפיכך המוצא שברי עכו"ם הרי אלו אסורין בהנאה שמא לא בטלוה עכו"ם. הנה זה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש וקיי"ל כר"י ובגמ' דף מ"ב ע"א מקשינן לר"ל ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים א"ל אף הוא נעשה זבל וכתיב ולא ידבק וכו' אמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאליה ה"נ כדרבא עיי"ש וכמ"ש בתוס' במס' ע"ז ס"ד התירוץ כדרבא רק לר"ל ולא לר"י ועי' במל"מ ומ"ש לעיל בזה, ולכאורה יפלא למה נאמר בכה"ג ששוחק לעפר דלא הוי ביטול וביותר למ"ש במל"מ דגם לר"י הוי ספק שמא ביטלה הגוי משום מימר אמר איהו לא מצלה, ומשום ספק אסור א"כ בכה"ג שנעשה לעפר בלא"ה נראה דסליק נפשו ממנה.
והנה במס' ע"ז דף מ"ח ע"ב דאיתא דר' יוסי אדר"י לא קשיא התם דקאזיל לאיבוד מתיר וכו', וברש"י שם התם וכו' לאבדה הוא מתכוין וכבר בטלה ע"ז ולא גרעה מע"ז שנשתברה מאליה הילכך ליכא זה וזה גורם שהרי אין כאן איסור כל כך דאפי' רבנן לא אסרו אלא משום גזירה דילמא מגביה כדאוקימנא בדף מ"ב, הכא לא אזיל לאיבוד שהרי דרכה בכך ואין ע"ז בטילה דרך גדילתה וכו' זה וזה גורם אסור עכ"ל.
ובתוס' בד"ה התם הקשו על פי' דתקשי עוד לר"י דס"ל שנשתברה מאליה אסורה, ואפי' מאן דשרי ישראל אינו מבטל ע"ז של עכו"ם, ועוד דבשל ישראל ג"כ מיירי כדמוכח מראיה דמייתי שם וע"ז של ישראל אינה בטילה עולמית, לכן פי' דקאזיל לאיבוד דלא שכיח שיבוא לזיבול בזורה לרוח שאינו נופל כל כך ביחד ומ"מ לרבנן אפי' בכה"ג חיישינן עיי"ש. ובמל"מ כאן בהג"ה כתב לתרץ דבריהם עמ"ש שנשתברה מאליה הוי ספק עיי"ש ובמהרש"ל כתב דחשש שמא מגביה וכו' הוי מדרבנן ובדרבנן זה וזה גורם מותר עיי"ש, ובמקו"א כתבתי בזה.
והנראה לענ"ד לומר על קושיא הראשונה דתיקשי למאן דס"ל נשתברה מאליה אסורה, נראה לומר לדעת רש"י אף דלעיל מקשינן למאן דאמר מותר משוחק וכו' ומשני כדרבא לפי הסוגיא דכאן מ"ח לר' יוסי אף למאן דס"ל נשתברה מאליה אסורה זה דוקא כשנשתברה ויש שברים בעולם ועי' דף מ"ט בשברי שברים ולדעת הראב"ד בא"א להחזירם ע"י הדיוט מותרים ועי' בטו"ז בסי' קמ"ו ס"ק י' לדעת הטור בשאין עיקרו קיים להתיר בשברים עיי"ש, וביותר נראה לומר בשוחק וזורה לרוח ועי' בתוס' חולין דף פ"ח מובא במל"מ לעיל דמיירי אחרי השריפה עיי"ש, והנה בזה דאפרן אסור כתבו בתוס' במס' תמורה משום ולא ידבק וכו' וא"כ י"ל בכה"ג דנעשה מצותו והביטול שציוה התורה אף דבע"ז של ישראל עוד האיסור הנאה עליו מ"מ שם ע"ז נפקע ממנו ואין לך איבוד וביטול גדול מזה אחרי השריפה והזרה לכל רק בע"ז של ישראל דצריך גניזה וזה ממצותו ולא שייך ביטול לעולם אבל בע"ז של גוי דמהני ביטול וכי ס"ד דגוי אינו מבטל דבר שנשרף ונעשה לאפר, והיה נראה דגם לר' יוסי בכה"ג מותר ואפרן דמצינו דאסר זה בשל ישראל אבל בשל גוי לא. אמנם לפ"ז צ"ל לרבנן דהוי משום כדרבא דגזרינן כן אטו בעלמא היכא דלא הוי עפרא וכמ"ש ברש"י נראה דכ"פ הגזירה דרבא אטו בעלמא בהפקר עיי"ש, זה הנראה לומר לישב קושיא הראשונה על רש"י, ועי' בירושלמי פ"ג מ"ב ומי"א דבידוע שאין יחזירו למקומן אף ר"י מודה עיי"ש וזה כדאמרן, ועי' במרכבת המשנה הי"ב עיי"ש.
ועל קושיא השנית מתוס' על רש"י דגם בישראל נאמר דהוי האי דשוחק וכו'. ונראה דהנה עיין בריטב"א לעיל במס' ע"ז דף מ"ב שהקשה דגם לר' יוחנן יקשה משוחק וכו' דודאי בשוחק ואבידה מכל אדם לא סגיא דלא מיאש מיניה וכל דמיאש לכו"ע בטילה כדאיתא להלן נהי דמיאש מממונא מאיסורא מי מיאש נפשיה עיי"ש, אלמא אי מיאש אף מאיסורא לכו"ע בטילה, ותירץ דהוי יאוש שלא מדעת לר"י עיי"ש, ולפי הסוגיא דדף מ"ח הנ"ל י"ל לדעת רש"י גם לר' יוחנן כן, והנה בע"ז של ישראל שאין לה ביטול עולמית עי' ברש"י מ"ב ע"א בד"ה ואין לה בטילה עולמית וטעונה גניזה כדילפינן דף נ"ב מושם בסתר עכ"ל, ונראה דילפינן מדטעון גניזה למדין דאין בטילה דאל"כ למה צריכה גניזה יבטלנה, ועי' בפי' גניזה בכ"מ בפ"ח לעיל ובמרכבת המשנה ומ"ש לעיל, ולכאורה יקשה עוד מנ"ל מזה דאין לה ביטול דילמא המצוה בגניזה ולכן לא יבטלנה לקיים מצותה וכיו"ב מצינו בכמה דוכתי וכמ"ש לעיל מזה, ונראה דעל כרחך לא מהני ביטול דהרי היכא דשייך מימר אמר איהו לא מצלה וכו' אמרינן דהוי ביטול רק דר"י ס"ל דלא אמר כן בנשתברה מאליה אבל בידעינן שהוא כן אף ר"י מודה דהוי ביטול אף בלי שום מעשה וא"כ למה צריכה גניזה כיון שאין חפץ בה ומבטלו בלבו ממילא בטילה, וא"כ הגניזה שכתבה התורה הוי בכל פעם אחרי כי כבר ביטל אותה מעיקרא ומזה נדע דלא מהני ביטול מדטעונה גניזה וכמ"ש ברש"י הנ"ל.
(והנה במכרו לגוי בעבר ומכרו באיסורא לא מהני ביטול ביד הגוי כיון שהיה כבר של ישראל, וכמו כן בכה"ג שזכה אותו מגוי ומכרו אח"ז לגוי יש לעיין).
ויש לעיין אם מהני יאוש והפקר להוציאו שלא יהיה ע"ז של ישראל עוד לענין ביטול דמושם בסתר דצריך גניזה לא נדע עוד דלא מהני הפקר ויאוש דשם כמ"ש שמצותו בכך ואף שביטלו בלבו כמ"ש לא מהני אבל בנתיאש ממנו דלא הוי שלו יש לעיין בע"ז של ישראל אם מהני ביטול בכה"ג, במכירה לגוי תליא אם מהני מכירה באיסורי הנאה שאין זה דמיהן כמ"ש בירושלמי, ולשון "ע"ז של ישראל אין בטילה עולמית" אין מכריע דיש לפרש כל זמן שהוא של ישראל ועי' במס' ע"ז נ"ג ע"א מאי עולמית עיי"ש, ועיין בריטב"א במס' ע"ז נ"ג ע"ב בד"ה מכדי בסופו שם שכתב דהא דאמרינן דישראל שמצא ע"ז וזכה בה קודם הביטול אין בטילה מדרבנן ועי' מ"ש דדעת הסמ"ג כן מובא בב"י בסי' קמ"ו דוקא בעבדו ישראל בעצמו אין בטילה מדאורייתא עיי"ש, וא"כ יש מקום לומר ביצא מרשות הישראל ע"י יאוש והפקר כיון שאינו עוד שלו אם גזרו רבנן בכה"ג.
ועי' בתוס' במס' ע"ז מ"ז ע"ב בד"ה אבניי שכתב בישראל העובד בשל ע"ז של גוי לא מהני ג"כ ביטול עיי"ש, אבל שם בעבדו, וא"כ י"ל בשוחק וכו' דהוי כמ"ש בריטב"א הנ"ל יאוש גמור ויאוש מדעת מהני לכ"ע וכמ"ש וא"כ אף בשל ישראל יהני הביטול כה"ג, וא"כ נאמר דגם דעת רש"י כתוס' דהולך לאיבוד ועי"ז יש יאוש וביטול ממש שיצא מרשותו של ישראל, אבל בירקות דרך גדילתן לא שייך ביטול גם לא הוי יאוש ואיבוד כלל כן נאמר ליישב דעת רש"י לפי הסוגיא דדף מ"ח הנ"ל.
ועיין ברש"י דף מ"ט בהאי גינתא דאיזבל וכו' שפי' בתקרובות של ע"ז עיי"ש, ור"ל דמיירי מסתמא בשל גוי דמהני ביטול לרש"י וכמו נשתברה מאליה בכה"ג דכו"ע מודו לדידיה ולכן פי' בתקרובת דלא מהני ביטול ועפרן אסור וצ"ע במ"ש.
ועי' בתוס' ס"ד שכתבו דלר' יוחנן ל"צ כדרבא וכ"כ במל"מ כאן ואם נאמר כמ"ש לדעת רש"י הסוגיא דדף מ"ח ומ"ב שונות ואם נאמר הסוגיא דאחרי זה עיקר וא"כ י"ל באמת בשוחק אף לר"י לא שייך מותר מהתורה רק משום כדרבא ועי' במג"א בסי' תקפ"ו שכתב דקיי"ל כדרבא והקשו עליו דקיי"ל כר"י עיי"ש ולמ"ש יש מקום לומר כן אף לדידן, גם למ"ש בטו"ז בסי' קמ"ו ס"ק י' צ"ל דסוגיא דף מ"ט לא הוי כסוגיא דף מ"ב דאל"כ לא מקשינן כלל משוחק וכו' שם דגם לר"י לא יקשה כמ"ש שם עיי"ש.
ואם היתה של פרקים והדיוט יוכל להחזירם צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה ואם אינו יכול להחזיר כיון שבטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים. ועיין בראב"ד ובכ"מ שם ובלח"מ. והנראה לומר בטעמא דמלתא למה ביכול להחזירו צריך ביטול לכל שבר ובאין יכול להחזירו די בביטול בשבר אחד ועי' בכ"מ.
וי"ל דהנה עי' בתוס' ובר"ן שכתבו בעיקרו קיים לא מהני הביטול מעל השבר על העיקר עיי"ש ובטו"ז הנ"ל, וי"ל כשהדיוט יוכל להחזירו גם כשביטל שבר אחד לא הוי הוכחה על ביטול האחרים דשברים האחרים אשר הדיוט יוכל להחזירם הוי כעיקרו קיים ולא מהני הוכחה משבר על העיקר בבטולו, אבל כשאין יוכל להחזירו ההדיוט דלא הוי כעיקר קיים הוי הוכחה מביטול משבר על שבר דנאמר דמימר איהי לא מצלה וכו' ביש הוכחה לזה, ועי' בהגהות הגאון מורנו אליהו מוילנא ז"ל ובחיבורו סי' קמ"ו שכתב דגירסת רבינו היה בשאר שברים תחת בשברי שברים שלפנינו עיי"ש.