דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו
פרק ח · הלכה ג
ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ולא השתחוה לה ובא גוי והשתחוה לה אסרה בהנאה שזקיפתה מעשה וכן אם זקף ביצה ובא גוי והשתחוה לה אסרה. ועי' בגמ' ע"ז דף (נ"ב) [נ"ג ע"ב] ישראל דזקף לבינה גלי דעתיה דניחא ליה בע"ז וכי אתא נכרי ופלח לה שליחותה דידיה קעביד, ויש לעיין למה לא נאמר שמא חזר מדעתו ואם שלא בפנינו נאמר כן, ועי' במס' סנהדרין דף מ"ח מידי דאורחא ממידי דאורחא וברש"י שם בד"ה מידי דאורחא שדרך היהודים לעשות כן אבל ע"ז אסורה לעבוד אף לב"נ הילכך לא מתסרי תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשו בה ע"ז עכ"ל, ומאי מייתי שם לזה מעגל בישראל שעבדו לעגל אבל בזה שזקף ולא עשה עוד מעשה ע"ז נאמר שמא חזר בו, ומסתימות הלשון בגמ' וברמב"ם ושו"ע בסי' קל"ט נראה אף שאין הישראל בפנינו ושותק במה שעובד הגוי ע"ז אסורה, וצ"ל משום דלא סתר הזקיפה נראה דניח"ל וגם זה צ"ע וגם כשאינו בפנינו דאי אפשר לו בסתירת הזקיפה נאמר שמא חזר בו, ועי' במס' קדושין אפי' רשע שמא הרהר תשובה בלבו ובסי' מ"ד לענין פסולי עדות מחמת עבירה דהוי ספק קדושין עיי"ש שנראה דלא שייך חזקת רשעה כלל ולמה נחליט בזה לודאי ניח"ל בשליחתו לעבוד ע"ז, ועי' במס' ע"ז ל"ב ע"ב דילמא הדר ולא אזיל וכו' עיי"ש, ולכאורה היה נראה דהוי רק ספק ע"ז, ולא מוקמי אחזקת התר משום דעכ"פ זקף יצא מחזקת כשרות ואתרעי הרבה חזקת ההתר של הלבינה וצ"ע.
ועי' בס' מחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"ד שכתב דנראה מסוגיא שם דמעכו"ם לעכו"ם יש שליחות ובגוי אין שייך אין שליח לדבר עבירה ועיין בתה"ד סי' רצ"ט שציין שם מדאיתא ואתי נכרי וכו' והוא נגד הירושלמי המובא במג"א בסי' תמ"ח עיי"ש, ולכאורה לא נוכל לומר מטעם שליחות ממש דא"כ האיך מדמין לישראל שזקף לבינה והרי בישראל לגוי ודאי אין שליחות וע"כ נראה דלא הוי של גוי ולא שליחות ממש מ"מ מהני הרשות במאי דניח"ל לישראל ולא הוי כעושה בלא רשות בשאינו שלו, ולשון כל כמינך לאסור ייני לאונסי, נראה דברצונו בעי לאסרו ולא משום שליחות דהרי אשלד"ע, אבל לפ"ז צ"ע בהפקר דא"צ דעת אחרת למה לא יהני לאסרו ועי' מ"ש לעיל בשם הריטב"א ולמ"ש לעיל לחלק בין תקרובות ונעבד י"ל בתקרובות דבעי דרך מתנה ודורון דהוי רק בשלו אבל בנעבד יהני ואולי י"ל אף דע"ז של ישראל עד שתעבד באם הסכים למעשה הנכרי הוי ע"ז מצד הישראל ובהסכמתו עשהו ע"ז וצ"ע בכל זה, ואולי מ"ש רבינו שזקיפתו מעשה וכו' להעיר ע"ז, ועי' ע"ז מ"ו ע"א מנכרה זקיפתה עיי"ש.
חתך דלעת וכיו"ב והשתחוה לה אסרה, השתחוה לחצי הדלעת וחצי האחר מעורה בה ה"ז אסור מספק שמא החצי כמו יד לחצי הנעבד. ובראב"ד ע"ז דבמס' חולין קכ"ח לענין טומאה ולא לענין איסור איבעי עיי"ש. ועיין במרכבת המשנה מה שיש להקשות על פי' רש"י וחי' הר"ן ולכן בחר רבינו לפרש לענין איסור ע"ז עיי"ש ויש לפרש דהנה כדאי' שם קי"ח ע"א דבעי שתהיה יוכל לטלטל ע"י דאל"כ אין תורת יד עיי"ש, וא"כ נ"ל דהוי ממילא כמשמשי ע"ז להיות ראוי לטלטל הע"ז ע"י ואף שלא יחדה לכך מ"מ בזה שהשתחוה לחצי הוי כעושה החצי האחר כיד לטלטל הע"ז והוי כמשמשי ע"ז, והנה בטלטלה ע"י לכאורה לא הוי ספיקא דהוי כמשמשי ע"ז ויש לעיין גם בזה ואולי הספק בטלטלה ע"י ובלא"ה לא הוי בכלל ספיקא ומסתימת הלשון נראה בכל גונא הוי ספיקא, ועי' בהל' ד', ועי' בפי' הרדב"ז ללשונות הרמב"ם ח"א סי' ס"ו עיי"ש.
אילן שנטעו וכו' וכן המשתחוה לאילן אע"פ שלא נאסר גופו כל השריגים והעלים והלולבין והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד הרי אלו אסורין בהנאה וכו'. כל זמן שהוא נעבד בע"ז של גוי דמהני ביטול, ויש להבין על מה חל שם הע"ז כיון שאינו חל על גוף האילן ועל מה שיוציא הוי שלא בא לעולם עי' פ"ו הל' כ"ו מהל' ערכין בהקדש לא מהני מה שתוציא השדה פירות עיי"ש, ושלב"ל ואינו שלו ואינו ברשותו בכ"מ שוין ובגדר אחד ואם נאמר כמ"ש לעיל מדעת הראשונים בהפקר אף שאינו של אחרים כיון שאינו שלו אין אדם אוסר וכמו כן בשלב"ל לכאורה, וביותר כיון שאין הקדש לע"ז כדאי' במס' ע"ז מ"ד ע"ב ובהשתחוה למאי שאינו בעולם הוי כמשתחוה לשאין בו ממש והאיך חל האיסור עליו, וצ"ל דהוי מגזה"כ ואשריהם תגדעון דאיזה אילן וכו' כדאיתא בגמ' אבל לפ"ז נלמד דחל לאסור בשל הפקר דכמ"ש זה בגדר אחד עם הפקר ואפשר לומר דהוי כאוסר האילן להפירות אבל לענין עבודה קשה לצייר שהשתחוה למה שאינו בעולם וצ"ל שהוא משתחוה לאילן רק דאין האיסור חל רק על היוצא ממנו וע"ז הוי כבעולם שאילן נאסר לפירות היוצא ממנו ולענין זה חל עליו ומה שעובד לאילן לאסור היוצא ממנו, אמנם בהקודם "היה אילן נטוע וגדעו וכו' השריגים והם אסורים בהנאה ושאר האילן מותר" ועיין בתוס' ע"ז מ"ד ע"ב בד"ה גדעו שדעתם ודעת רש"י שם שדעתו לעבוד הגדולין שיגדלו מעתה ושאין עושה ע"ז רק החידוש דאל"כ כיון שעושה מעשה בגוף האילן הוי כחופר בורות וכו' בקרקע שנאסר גם הקרקע עיי"ש, וא"כ הרי נראה דשייך השתחויה ועבודה למה שאינו בעולם לאסרו וצ"ע דנראה למ"ש תליא אם אדם אוסר בהפקר דנראה דהוי בגדר אחד עם שלא בא לעולם וצ"ע דנראה דהפקר יותר מסתבר וביותר למ"ש ברא"ש במס' נדרים ל"ד באפשר לזכות מיד לא הוי שלא בא לעולם עיי"ש, ואף דלא הוי שלו עוד מ"מ לא יגרע בזה משלב"ל.
והנה דעת העיטור דטעמא דאין מקנה שלא בא לעולם משום דהוי אינו שלו ואינו ברשותו עיי"ש וכן מסתבר, וצ"ל אף דמגזה"כ מאשריהם תגדעון מ"מ לא נדע רק בעבידי דאתא דלר' מאיר מהני שלב"ל אבל לא בהפקר דעלמא אף באפשר לזכות מיד מ"מ שאני כמ"ש בריטב"א במס' קדושין מ"ו לפרש עבידי דאתא דהוי כח הנטיעה באילן עיי"ש ובעבידי כה"ג מגזה"כ ולא בשאר עבידי דאתא דחידוש הוי ואמרינן לתפוס המעט ובענין אי אוסר בהפקר צ"ע במס' ע"ז מ"ד ע"א בנחש הנחושת עיי"ש דהוי כהפקר וצ"ע.
אילן שהיו הגוים משמרין את פירותיו וכו' ושותין ביום חגם וכו' אסור בהנאה מפני שסתמו שהוא אשירה ולפיכך עושין בפירותיו כך שזו היא חוקה של אשירה. הנה משמע שכל האילן אסור ולכאורה שמא מנטעו ולסוף עבדו הוא דדוחק לומר דרק בהנוטעין מתחילה לע"ז עושין כך, ואולי דמשום ספיקא אסור אף עיקר האילן ולא שייך חזקת התר דאיתרעי עכ"פ לענין הפירות.