דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו
פרק ז · הלכה יד
נטל ממנה כרכר וארג בו את הבגד אסור בהנאה נתערב בבגדים אחרים יוליך דמי אותו הבגד לים המלח ושאר כל הבגדים מותרין. ועי' בכ"מ, והנה דעת רבינו דלא מהני הנאת עצים כמ"ש רש"י וסייעתו דבזה די, רק דצריך להוליך דמי הפת כדעת הרי"ף וסייעתו וגם דוקא בתערובות מהני הולכת הנאה לים המלח ולא בגוף הפת בלא נתערבה, ובבעה"מ במס' ע"ז דאינו דומה ליין ביין בחוץ מדמי איסור שבו, דכאן הוי כאילו נפדה איסורו ונסתלק ממנו ואפי' ביין ויין שייך לומר כן, והר"ן הקשה למה צריך דמי הפת ולא סגיא בדמי העצים הא כל המדומע והמחמץ אינו פוסל אלא לפי החשבון עיי"ש, ובקרית ספר למבי"ט כתב מדאורייתא די בדמי עצים ומדרבנן צריך דמי כולהו עיי"ש.
ובס' מחנה אפרים בהל' מאכלות אסורות פט"ז כתב לתרץ בדעת הרי"ף והרמב"ם לפי מ"ש בר"ש בפ"ב ממעשר שני בשם הירושלמי דתבלין של מעשר שני שנפל לתבשיל של חולין ונתן טעם אין לו פדיון וכתב משום דהוי דבר שאין בו ממש וא"כ משו"ה כתבו דעד כאן לא אמר ר' אליעזר דסגיא בפדיון אלא בנתערבה באחרות דיוליך דמי הפת אבל בפת עצמו לא מהני פדיון שיוליך דמי עצים דכה"ג לא שייך פדיון אלא כל הפת נעשה גוף האיסור עיי"ש ותם אנכי לא אדע דא"כ האיך שייך פדיון על הפת דעיקר האיסור בו שבח העצים דלא שייך בה פדיון, ועיין בתוס' פסחים דף כ"ו ע"ב דלא שייך שבח עצים אלא באיסורי הנאה עיי"ש, וברמב"ן במלחמות במס' פסחים שם כתב וז"ל ולמדנו שאין שבח עצים בפת ושבח כרכר בבגד ושבח קליפין בצביעה חשוב איסור בעינו שיהיה הכל נחשב כאיסור עצמו כמו שעלה על דעת רבים שאילו כן האיך נתיר אותן במכירה חוץ מדמי איסורן והלא הוא עצמו אסור ליתן אותו לכותי הן במכר והן במתנה ומן הנשרפין וכו' והראב"ד סובר דשבח עצים בפת וכו' איסור בעינו ולפיכך אין עולה במאתים וכו' ולא התיר ר"א שיהנה הוא עצמו באיסור הניכר אבל התיר למכור לכותי וכו' עכ"ל ועיין בר"ן וז"ל ולענין אפה בו את הפת כלומר בחדש שלא ניתצו ובישן שלא ציננו ואבוקה כנגדו הפת אסורה משום דיש שבח עצים בפת דהא הוי כאילו האיסור מעורב בו עכ"ל.
ונראה דמ"ש בעין ומעורב אין פירושו כבעין ממש דא"כ בשאר איסורין שאי' בהנאה נאמר ג"כ ויקשה קושית התוס' ממוקצה וכיו"ב, ונראה דמחלקין בין שאר גורם הנאה שאינו ניכר כלל אבל בזה ניכר הנאה ובזה הוי כבעינו, ועל כרחך צ"ל כן דהרי מפורש במס' ע"ז דף מ"ט ע"ב בעידנא דגמריה מקלי קלי וכו' ובכרכור דאיתא שם דהוי בעינא ג"כ הכרכור בעינא אבל תכלית הבא ממנו אינו דבר בעין רק כמ"ש ניכר וא"כ בכל גונא הוי אין בו ממש, וגם אם נאמר כבעין ממש וא"כ יהיה שייך פדיון דמי עצים ג"כ, ולא מסתבר לומר נהפך בהנאה אף דניכרת לומר דאיסור הנאה על הפת מצ"ע.
ויש לפרש דבריו לדעת הסוברין כבעין מצד דהוי ניכר הנאה וחמיר משאר גורם שאינו ניכר ועי' בתוס' פסחים ע"ה ע"א בד"ה וגרפו דדעת ר' יהודה דשבח עצים הוי רק מדרבנן עיי"ש, וא"כ י"ל מדרבנן אסרו גורם הנאה הניכרת להחשבו כאיסור מצ"ע ולכן הפת עצמו אסור שניכר בו והפדיון רק על הפת ולא על העצים דעל מה שניכר גזרו לאסור וע"ז מהני פדיון, ועי' ברמב"ן שהקשה דלא שייך פדיון בע"ז אף דתופס דמיו עיי"ש וי"ל דתליא במ"ש במקו"א לספק אם חליפי ע"ז מגזה"כ דתופס דמיו, או כמ"ש בירושלמי דאין זה דמיהן ומגזה"כ אף דלא שייך חליפין באיסורי הנאה עם כל זה תופס דמיו ואסור כדמצינו בתמורה בכה"ג, דלטעם שנאמר דרק מגזה"כ אף דלא הוי חליפין תופס דמיו א"כ לא שייך לקולא לומר פדיון אבל לטעם הנאמר דמגזה"כ חל החליפין א"כ שייך יש פדיון ולא החמירו בדרבנן לומר ששניהם יהיו אסורין וי"ל דרבנן ור' אליעזר פליגי בזה הנאמר, ולמ"ש מובן תוס' במס' זבחים דס"ל בע"ז דתופסת דמיה ואפ"ה ס"ל בתערובות דוקא ועי' במחנה אפרים ושעה"מ ולמ"ש אתי שפיר.
ועי' עוד בס' מחנה אפרים הנ"ל שם הקשה על תוס' במס' זבחים דף ע"ב ע"ב בד"ה כולן ידלקו שכתבו דבטבעת של ע"ז נמי מהני תקנתו של יוליך הנאה דא"כ יקשה דאמרינן שם דף ע"ד ע"ב ואיצטריך דרב נחמן ואיצטריך דריש לקיש דאי מדר"נ הוי אמינא ע"ז דאין לו מתירין אבל תרומה דיש לו מתירין לא וכו' דא"כ גם ע"ז יש לו מתירין ע"י הולכה לים המלח עיי"ש, ובשעה"מ כתב דתוס' כ"כ לפי מאי דקיי"ל אפי' חביות בחביות אבל ר' אליעזר פליג דוקא בפת אבל חביות בחביות לא במס' ע"ז הנ"ל וא"כ ה"ק דאי מדר"נ הו"א דאין לו מתירין דהוי ס"ד דס"ל דוקא פת אבל חביות לא עיי"ש, ובהגהות שם הקשה עמ"ש בכ"מ לעיל ה"ז דרמב"ם מחמיר יותר ברמוני בדן משום דישל"מ ברמוני בדן ובע"ז אין לו מתירין דהרי לדידן דקיי"ל אפי' חביות בחביות גם ע"ז ישל"מ, וכתב להוכיח דרמב"ם ס"ל ביש בו ממש של איסור לא מהני הולכה לים המלח כמ"ש בלח"מ כן ממ"ש לעיל ה"ט דיוליך כולן לים המלח עיי"ש, אבל למ"ש שם דמשום מ"ע דביטול הע"ז בשריפה לא מהני ביטול אפי' באלף א"כ צריך לים המלח דוקא דהוי ביטול בע"ז וכמ"ש בתוס' אחרי השריפה כמ"ש לעיל, וא"כ אינו מוכח משם ועכ"פ לא הוי ישל"מ בטבעת לדעת הרמב"ם הנ"ל לפמ"ש, ועי' בשעה"מ שהקשה על מ"ש דרמב"ם ס"ל בממשו של איסור לא שייך יוליך הנאה וכו' ממ"ש בפט"ז ממ"א עיי"ש ולמ"ש בלא"ה דבריו מיושבין.
וראיתי בהג"ה בשעה"מ שם שכתב דלא הוי יש לו מתירין משום הפסד בהולכה לים המלח עיי"ש, נראה דלא שייך בזה משום הפסד לחוש במה שמטיל האיסור הנאה ומפסידו דדוקא באם יבוא הפסד להמותר לו שייך דלא הוי ישל"מ אבל לא שייך לחוס על הפסדו של איסור הנאה שא"צ להרויח ע"י האיסור, (ובשעה"מ הקשה על הראב"ד שבהל' מ"א השיג על הרמב"ם ממ"ש דבממשו של איסור מהני יוליך הנאה לים המלח ולמה לא השיג כאן עיי"ש).
ועי' בכ"מ פט"ז ממאכלות אסורות הכ"ט בדעת הרמב"ם דשניהם חדא הוי יוליך הנאה אחרי המכירה חוץ מדמי יי"נ שבו עיי"ש ובתוס' יו"ט פ"ג דערלה מ"ו ובשעה"מ כאן שהקשה על מ"ש לתרץ דלמה לא נמצא בכל איסורי הנאה התיקון של יוליך הנאה וכתב כמ"ש בכ"מ דצריך שניהם יחד לרמב"ם לא יקשה כן דא"כ שייך שמא ימכרנו לישראל והקשה ע"ז בשעה"מ דא"כ למה מותר ביוליך הנאה וכו' בכרכור ולא חיישינן שמא ימכרנו וכו' ותירץ דהוי רק מדרבנן עיי"ש, ולכאורה האי שמא ימכרנו לישראל דגזרינן בכ"מ למ"ש במל"מ הל' מעילה בפ"ז ה"ו דלא אמרה התורה שלח לתקלה דאמרינן בכמה דוכתי דהא ודאי אם שלחה ליכא איסורא משום דאזלינן בתר רובא אלא משום דלערב איסור בידים אסור עכ"ל, ואם כן למ"ש ז"ל ביש לו עיקר מהתורה אין מבטלין איסורא דרבנן א"כ אף בדרבנן ניחוש שמא ימכרנו וכו' דהוי ג"כ משום אין מבטלין וכו' ועי' בסי' תס"ז באו"ח בספק ספיקא לא חיישינן לשמא וכו' וצ"ע למ"ש מטעם אין מבטלין וכו', וע"ד י"ל בס"ס לא שייך אין מבטלין וכו' דאפי' בספק אחד אינו דומה ממש דבאין מבטלין לכתחילה האיסור ודאי נאכל בבטולו משא"כ בביטול זה אין ודאי שיבוא לישראל ועכ"פ בס"ס לא חיישינן לזה, וי"ל באין מבטלין וכו' בכה"ג בספק שמא יבוא לידו לא חיישינן בדרבנן אף ביש לו עיקר מהתורה כמו בדאורייתא בס"ס, אמנם יש לעיין דכל החשש משום לפני עור ועי' במס' ע"ז ט"ו ע"א אימור לשחיטה זבנה וכו' ובתוס' שם דנראה בספק לפני עור לא אמרינן ובזה ספק ורובא מסייע שלנכרי ימכרו ודוחק לאוקמי שמא ימכרנו וכו' ברוב ישראל וביותר למ"ש במל"מ משום אין מבטלין וכו' וגם דוחק לומר שמא הוא בעצמו יקחנו אח"ז מהנכרי דאם מכירו לא שייך לומר כן, וצ"ע ועכ"פ נראה דחשש שמא ימכרנו וכו' לא נוכל לדמות לאין אומרים שלח לתקלה דתורה נאמרה אף ברוב ישראל ובא"י דרובא ישראלים משא"כ היכא דרוב נכרים דהוי רק מדרבנן וי"ל כמ"ש בשעה"מ בכה"ג דאין דומה ממש לאין מבטלין איסור לכתחילה לא חיישינן בדרבנן, ודוחק לחלק דבהאי דמס' ע"ז הנ"ל הלה רוצה לעשות האיסור משא"כ שמא ימכרנו וכו' להציל לאלה שאין רוצים באיסור.
ומותר ליטע תחתיו ירקות בין בימות החמה וכו'. ועי' בכ"מ בשם הרמ"ך ובפר"ח כתב שלא נתישב תמיהות הרמ"ך מדברי הר"ן, ועי' בס' מעשה רוקח דרמב"ם שפוסק אפי' באגוז של ערלה להתיר נראה דס"ל למסקנא דאפי' דכל אחד גורם מה שאי' ביד גורם האחר מקרי זה וזה גורם וגם בימות החמה מקרי זוז"ג עיי"ש ובר"ן ובתוס' דף מ"ח ע"ב בד"ה ורבנן ודף מ"ט ע"א בד"ה שאם עיי"ש, ועי' ברא"ש חולין דף ח' בסוגיא דסכין של ע"ז עיי"ש.