דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו
פרק ז · הלכה יב
אפרוחים שקננו בה וא"צ לאמן מותרין, והאפרוחים והבצים שצריכין לאמן אסורין שהרי האשירה כמו בסיס להן. ובראב"ד א"א היה לו לומר מפני שהן כגידולי האשירה עכ"ל ועי' בכ"מ מ"ש ע"ז.
ובמרכבת המשנה כתב לפרש כמו בסיס להן שכתב הרמב"ם דנמצא כשנוטלן רוצה בקיומו של אשירה עיי"ש, ויש לעיין על שלעבר שלמפרע היה לו הנאה בקיומו אם שייך מהאי טעמא להנות עבור דלמפרע היה נהנה מקיומו של הע"ז, ועי' במס' ע"ז ס"ד בר"ן בשם רש"י וז"ל דטעמא דאסור לו לישראל להיות רוצה בקיומו של ע"ז ויי"נ היינו משום דכיון דישראל מצווה לבטל ע"ז אסור לו להיות רוצה בקיומה עכ"ל, ועי' ברש"י חולין ח' בסכין של ע"ז שכתב דאיסור הנאה במשמשין מדכתיב אבד תאבדון עיי"ש, וצריך עיון כיון דבשעת מעשה אינו, רק שנאמר דלמפרע רצה בקיומו ולמפרע לא שייך המצוה לבטלו אם שייך רוצה בקיומו ועי' בר"ן במס' סוכה שכתב במצוה לאו להנות באיסורי הנאה משום דהוי רק גורם להנאה שבא לאחר זה כשאינו משתמש באיסורו עיי"ש, ומכ"ש בזה שלא עשה מעיקרא מאומה וי"ל בע"ז חמיר וצריכה להיות מאוס בעיניו וגם הנאה למפרע בקיומו אסור, ועי' בסכין של ע"ז אם לאסור שלא יהיה לו הנאה למפרע ודעת רבינו לאסרו בדיעבד, אבל שם עשה מעשה באיסור משא"כ כאן, גם א"כ למה שא"צ לאמן מותר דא"כ יהיה רוצה בקיומו של אשירה שיהיה שם עד שלא יהיו צריכין לאמן ומהאי טעמא הוי הנאה להבא עכ"פ וגם לעבר עד שלא צריכין, וצריך לפרש דוקא אפרוחים שמעולם לא הצריכו לאמן כגון זה מותר וזה שכתב אפרוחים שקיננו בה וא"צ לאמן וכו' שבשעת שקיננו לא היו צריכין לאמן וא"כ יהיה נפק"מ לדינא בין פי' רש"י וראב"ד לפי' רבינו לפ"ז וצ"ע, ועי' מ"ש להלן הל' י"ט ברוצה בקיומו למפרע עיי"ש.
והקן עצמה שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עצים ממקום אחר. ובראב"ד א"א דוקא שהביא ממקום אחר עכ"ל. ובפר"ח כתב לדעת רבינו אפי' בלא נודע שהביא ממקום אחר אמרינן רוב וקרוב אזלינן בתר הרוב עיי"ש וכיו"ב במרכבת המשנה עיי"ש.
ועי' בטו"ז יו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ז היכא דכאן נמצא וכאן היה מסייע לקורבא עדיף מרובא וכן דעת הרמב"ן במס' ב"ב בסוגיא דרוב וקרוב גבי ענבי וכו' שם ועי' בתוס' במס' ב"מ כ"א ע"ב בד"ה תאנה ובר"ן בפ' אין צדין בסוגיא דמחובר (בצים) דלא מחזקינן איסורא אדרבא אמרינן כאן נמצא וכו' ועי' בתוס' ביצה י' ע"ב בסוגיא דזימן שחורים עיי"ש, אבל דעת הרא"ש בסוגיא דענבי לא נראה כן שכתב לר"ח מותרין עיי"ש, וא"כ נראה דדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש, ודעת הראב"ד נראה דס"ל כדעת הנ"ל, דהנה כאן ג"כ כאן נמצא וכאן היה מסייע ולכן לדעת הראב"ד לא אזלינן בתר רובא, ועי' ברמב"ם שלא הביא האי כל המדדה במס' ב"ב בסוגיא דרוב וקרוב ועי' בב"י בסי' ר"ס בחו"מ שהקשה ע"ז והיה נראה דס"ל משום מצד כל המדדה וכו' הוי בכלל כאן נמצא וכו' ולמ"ש אין לומר כן וצ"ע, ועי' בתבואות שור בסי' ס"ג ביו"ד עיי"ש, ועי' להלן הל' ט"ז עיי"ש.
ובמקום אחר כתבתי ב' טעמים לומר דלא יהנו כאן נמצא כאן היה עם צירוף הקרוב, א' דכאן נמצא כאן היה לא הוי חזקה על אותו המקום רק דאמרינן אף דרשות זה אתרעי רשות אחר לא אתרעי כמו במומין בסוגיא שם והוי על רשות אחר כחזקה קמייתא וא"כ בכה"ג דרובא דעלמא הוי בודאי ולא שייך לומר דנשאר בחזקתו לא שייך כאן נמצא כאן היה כלל בכה"ג דאיכא רובא דעלמא בודאי וגם דהנה יש לעיין אם קרוב מגזה"כ כמו רובא מנ"ל דגרע מרובא ואם מסברא ועל כרחך דנוטה ביותר וא"כ הוי בגדר רובא ומי מצינו דרובא דליתא קמן נגד דאיכא קמן נדחה, ונראה דהוי ג"כ בגדר חזקה דאין מחזיקין הדבר ממקום למקום וכמו שגזרה התורה שנוקמי כעל הזמן הקדום כן על המקום וכל הקרוב קרוב ביותר וא"כ הוי רק כחזקה ובגדרה ולכן רובא עדיף ומאי מהני בצירוף כאן נמצא וכאן היה הרי היא היא דזה גופא חזקה של קרוב, אמנם לדעת החולקין לא שייך לומר כן ולמ"ש טעם וסברא, לדעת רבינו וסייעתו ללכת בתר רובא נגד קרוב אף בהוי עם צירוף חזקה דכאן נמצא וכאן היא כן נראה לענ"ד לומר.