דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו
פרק ז · הלכה י
עכו"ם או אשירה שנשרפה אפרה אסור. הנה בזה לא כתב כמו כן ותקרובת שלה כמו בהלכות הקודמות, ועיין בה"ב בפירקין שכתב באיסור הנאה בתקרובות מלא ידבק וכו' ובתוס' במס' תמורה ל"ג ע"ב בד"ה הנשרפין כתבו דלכן בע"ז אפרן אסור משום ולא ידבק וכו' וא"כ לפ"ז גם בתקרובת אפרן אסור, ועי' בפ"ח ה"ו כיצד מאבד עכו"ם ושאר דברים האסורין בגללה כגון משמשיה ותקרובות שלה שוחק וזורה לרוח וכו', ועיין במל"מ שם שמביא דעת תוס' חולין פ"ח ורשב"א דתחילתו בשריפה עיי"ש, וא"כ כיון דתקרובות שוה במ"ע דאבד וכו' כמו ע"ז לא שייך לחלק באפרן ואולי לישנא דגמ' נקיט דאיתא חוץ מאפר הקדש ואפר אשירה ורק עכו"ם הוסיף וצ"ע.
וגחלת של ע"ז אסורה והשלהבת מותרת מפני שאין בה ממש. עי' מה שאכתוב אי"ה בהל' י"ג, ובהל' יו"ט פ"ה הט"ז עיי"ש.
ועי' ברא"ש במס' ביצה ל"ט ע"א שכתב להוכיח ממס' ברכות בנר דשלהבת תלוי בו אסור אף בשלהבת וכן בשלהבת דתלוי בגחלת וכיו"ב בטו"ז בסי' קמ"ב ועי' בשעה"מ בשם באר שבע לחלק בין מקרב א"ע לאור כהאי דאין מברכין לנר של ע"ז עיי"ש, ועי' בגמ' שבת דף כ"ב ע"א אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בו עיי"ש, והנה יקשה כמו כן למ"ש בירושלמי מובא בתוס' שם כ"א ע"א בד"ה שמחת דקול ריח ומראה לית בהו משום איסורא עיי"ש, אבל למ"ש בבאר שבע בלרצות מעות, דמקרב נפשיה להאור אסור אף בשלהבת דע"ז ומכ"ש בזה, ולכן מקשינן וכי קדושה וכו' דאם יש קדושה יהיה שפיר דאסור אמנם עי' בשעה"מ בשם הבאר שבע שכ"כ לענין הקדש לחלק כנ"ל וכתב הוא לתרץ האי דאין מברכין בנר של ע"ז עיי"ש, והנה יקשה עוד דאם בעע"ז כמו כן אסור לקרב וא"כ לפ"ז בהקדש דחמיר מע"ז בענין זה כדאיתא שם לא נהנין ולא מועלין אפי' שלא לקרב אסור וא"כ יקשה עוד הקושיא מאשה בוררת וכו' אשר בבאר שבע מתרץ בחילוק הנ"ל וצ"ע.
והנה רבינו כתב בטעמא מפני שאין בה ממש, וכ"כ ברש"י במס' ביצה בהקדש, ולכאורה בלא"ה האש דבר בפ"ע ואינו מהעץ האסור, ונראה אף דאש המבעיר העץ בא מבחוץ אבל זה חולף ועובר והאור הבא מיסוד האש אשר בהעץ והוי כבא מהעץ ולכן צריכין לומר משום אין בה ממש ולא שייך זה וזה גורם כי האור הראשון עבר והנאה באה מאור הבא מעצמו של אור אח"ז וגורם הראשון כבר עבר והלך ולכן צ"ל רק משום שאין בו ממש וכדאיתא קול ריח ומראה וכו', וחילוקא שכתב ברא"ש מובן היטב דתלוי בגחלת נהנה בהגחלת דבלעדיה נכבה השלהבת ומוליד עוד ונהנה בזה, ואף דכבר נעשה שלהבת אמרינן דאסור להנות שלא יהיה לו למפרע הנאה בהתילדות האש בהגחלת ודוקא בשלהבת נפרדת מותר כמ"ש ברא"ש כהאי גוונא בסכין של ע"ז לאסור דלמפרע לא יהיה לו הנאה וכמ"ש בס"ד בסוגיא דשבח עצים עיי"ש, וגם כמ"ש דנהנה מהגחלת ורוצה בקיומה של ע"ז משום השלהבת שלא תכבה.
והנה מטעם רוצה בקיומה יש לעיין אם הוי מדאורייתא מהר"ן במס' ע"ז נראה דרוצה בקיומו מדרבנן ועי' בב"י בסי' קמ"ב בגחלת אם הוי איסורא מדאורייתא ומ"ש ז"ל בזה ומה שאכתוב להלן בס"ד לענ"ד, והנה רוצה בקיומו לכאורה שייך אף דהוי על הגחלת שאין נהנה ממנה, וי"ל כה"ג דהוי בשריפה באבוד לא שייך רוצה בקיומו דהוי שלא יחפוץ בקיומו רק לאבדו ובכה"ג הרי עושה מעשה האבוד וצ"ע. ועי' ברא"ש שכתב דאסור לברך משום הגחלת אף דברכה על השלהבת וי"ל משום מיאוס ונראה בשלהבת בנר ישראל מותר לברך.
ספק ע"ז אסור ספק ספיקה מותר, כיצד כוס של ע"ז שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שע"ז וכל משמשיה אוסרין בכל שהן, פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין. ובראב"ד א"א לפי הסוגיא השנויה בזבחים בעינן שנתערב עוד מאותן שלשה לשנים אחרים ואותן האחרונים מותרין שהם נקראין ס"ס.
ועי' בכ"מ ולח"מ מ"ש בזה וגם לתרץ דבפט"ז ממ"א דעת הרמב"ם דבעי ג' תערובות ובע"ז דחמירי כאן כתב רק ב' תערובות עיי"ש, ובש"ך בסי' ק"י ס"ק נ"ב שכתב דסוגיא במס' זבחים מצינו בע"ז ב' תערובות וברמוני בדן ג' תערובות וטעמא לחלק בין איסור אכילה להנאה דלהנאה די בב' עיי"ש.
ולענ"ד י"ל דהנה הנפק"מ בין ב' תערובות לג' בענין ספק ספיקא כמ"ש בש"ך בסי' הנ"ל ס"ק נ"ג דלרש"י בתערובות השניה מותר לאכול כולו בזה אחר זה עיי"ש, והנה בכה"ג למפרע לא הוי ס"ס בכולו ואפ"ה מותר וי"ל דזה רק בע"ז לדעת הרמב"ם ולא במה שאין בטל מטעם חשיבתו, וזה דהנה במקור הדבר דע"ז אין לו ביטול במס' ע"ז דף ע"ג ע"ב בגמ' כל איסורין שבתורה וכו' בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו וכו' בשלמא יי"נ משום חומרא דע"ז וכו' ומלשון הזה משמע שהוא מדרבנן, וכן נראה מפורש בתוס' במס' זבחים דף ע"ד ע"א בד"ה ונפלה שכתבו דמדאורייתא טבעת של ע"ז ברובא בטילה ועי' בתוס' ע"ג ע"ב שם בד"ה אלא, וכיו"ב בשאר הראשונים ז"ל, אמנם בירושלמי פ"ה מע"ז מ' י"ב דאיתא שם אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יי"נ וע"ז וכו' ובגמ' שם יי"נ וע"ז ועורות לבובין על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וא"כ נראה דהוי דאורייתא כמו שור הנסקל שם דג"כ מקראי יליף לה עיי"ש, ועיין בתוס' במס' זבחים דף ע"ב ע"א בד"ה אלא שכתבו ושמא לא הביא פסוק זה בירושלמי אלא למימרא דמיניה ילפינן איסורי הנאה בהני תלת וכו' עיי"ש, ובתוס' אח"ז הנ"ל פשיטא להו דהוי מדרבנן.
וי"ל דכמ"ש לעיל בה"ט די"ל דכמו דלא מהני ביטול ברוב לענין איסורא דע"ז כמו כן לענין מ"ע דאבד וכו' עיי"ש, ויש להוסיף דזה דלא מהני ביטול לענין איסורא רק משום המ"ע דאבד וכו' דחל גם בתערובות כמ"ש לעיל דהוי בערך טומאת משא כמ"ש ז"ל לענין בל יראה דהוי בערך הזה דרואה כולו בפעם אחת וכמו כן יוכל לקיים מ"ע דאבד וכו' בהתירא עם איסורא ביחד בפעם אחת ולא נפקע האיסור ע"ז ממנו וי"ל לפ"ז דהנה לכאורה כמ"ש בתוס' במס' זבחים דף ע' ע"ב בד"ה אפי' דלכן בנפל לתערובת לא שייך לומר דהוי פירש ואיסורא ברובא איתא משום גזירה שמא יקח מהקבוע עיי"ש וברשב"א בתורת הבית מ"ש בזה וא"כ י"ל בנפל לתערובת הב' דהוי ס"ס מותר לאכול כל אחד ואחד בפ"ע מטעם ס"ס אף דלמפרע כשאכלן כולמו לא הוי ס"ס מ"מ ביטול שייך ע"ז הנפרדין דלא שייך עליהם לומר דהוי בכלל טומאת משא דלא שייך רק בכולמו ביחד ואף דפירש לחודא לא מהני משום גזירה וכו' מ"מ ספק ספיקא כה"ג מסתבר דיהני לומר דמהני הביטול דמעיקרא כשהיה בתערובת משא"כ ברמוני בדן שכתב בפט"ז ממ"א שאין בטילין מטעם חשיבותן וכיון דפירש לא מהני בעי ס"ס שאין נסתר למפרע וצריך ג' תערובות דוקא, ולפ"ז נאמר דירושלמי דאמר משום לא ידבק דלכאורה בדבר הבטל לא שייך הנאה ועל האיסור הנאה כמ"ש בתוס' המקרא זה נאמר בעיר הנדחת ואת כל שללה וכו' והיה תל עולם וכו' ולא ידבק וכו' ראה י"ג, וי"ל ג"כ (ש)שאל ידבק וכו' שעומד לשריפה והנהנה עבר על לא ידבק וכו' שא"א לשרפו ולאבדו כדרכה בלי הנאה כמ"ש במקו"א בענין רוצה בקיומו עיי"ש, ועי' ברש"י חולין דף ח' ע"א בד"ה של ע"ז, שמשמשין בה קרבנות של ע"ז ואסורה בהנאה כדאמר במס' ע"ז נ"א (אבי' וכו' במקומות) [אבד תאבדון בכלים] שנשתמשו בו לע"ז הכתוב מדבר עכ"ל עיי"ש, וכתבתי שם דאיככה נדע מאבד וכו' איסור הנאה רק משום דכיון דתורה צוה לאבדה שיהיה משוקץ בעינינו מהאי טעמא נדע דלא נהנה ממנה ולכן אפי' ברוצה בקיומה אסור כמ"ש שם, וא"כ מ"ע דאיבוד תליא בהנאה ומלא ידבק דמורה על איבוד וכמו כן על הנאה ונקטו בירושלמי מקרא זה משום דנאמר ידבק וכו' מאומה דנכלל שאינו בטל שלא נדע מלשון אבד וכו' וצ"ע.
אמנם יש לעיין עוד דהרי בכוס של ע"ז שכתב ברמב"ם שייך ג"כ שלא יהיה בטל מטעם חשיבתו, אבל לשון הרמב"ם מפני שע"ז וכו' אוסרין בכל שהן וכו' ולא כתב מטעם חשיבות נראה דמיירי בכוס שאינו חשוב בשבור וכיו"ב ולאו מטעם חשיבות נחית רק משום איסורא דע"ז ויהיה נפק"מ בחשוב הוי כבשאר דברים חשובים לפמ"ש ועי' בתוס' במס' ע"ז דף ע"ד ובכמה דוכתי ודעתו אינו כן, ועי' בס' טהרת הקודש במס' זבחים הנ"ל ברש"י בד"ה אלא ה"ק וכו' דאין ביטול ברוב בעבודה זרה וכו' עכ"ל דהוכיח מזה לדעת רש"י דגם פירש לא מהני בע"ז עיי"ש אבל לדעת הרמב"ם למ"ש אינו כן.
ועי' ריש פ' כל הצלמים ובר"ן שם וצ"ע גם יקשה להתיר ביותר בס"ס מרובא ובעלמא הוי להיפוך בטומאה וי"ב ועי' ברשב"א בשו"ת סי' י"א דס"ס עדיף מרובא עיי"ש ור"מ מודה בס"ס עיי"ש, ועי' עוד בביאורי הגאון מהר"א מוילנא ז"ל בסי' ק"י ס"ק י"א מ"ש בטעמא לחלק בין תערובות ב' וג' לע"ז מדברים חשובין בעלמא עיי"ש.
טבעת של עכו"ם שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול הותרו כולן שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים. ועי' בכ"מ.
ובתוס' במס' זבחים ע"ד ע"א בד"ה ונפלה כתבו משום דמדאורייתא ברובא בטיל משו"ה הקילו בזה עיי"ש, (ובקרית ספר כתב דמדאורייתא בטיל וסגי בהשלכה לים המלח וצ"ע דבבטל לא צריך כלל ועיין בר"ן בפ' השוכר הפועל דלענין הנאה שייך ג"כ ביטול) וי"ל דהנה דברים חשובין שאין בטלין נקרא קבוע מדרבנן, ונראה הטעם בזה, דהנה בתוס' במס' חולין דף צ"ה בד"ה ספיקו כתבו דמשו"ה חד בתרי בטיל ולא הוי קבוע משום דלא מינכר האיסור עיי"ש, וברשב"א שם כתב בסה"ד ובנמצא אבל בכל איסור בטל לא אמרינן קבוע דהא בטל הוא עכ"ל, וצריך פי' דנאמר שלא לבטול מטעם קבוע, ונראה דתליא בב' טעמים אשר מצינו בענין ביטול איסורין אחד משום דכל אחד מותר מטעם פריש וכמ"ש במקו"א לפרש טעמא דנהפך שכתב ברא"ש ומותר לאכלן כאחד, וזה דהוי כאוכל ג' ודאי התירים דהתורה התירה רוב כודאי וכל היכא דהתירה התורה כודאי אפי' תרתי דסתרי מותר כמ"ש במהרי"ט בספק ממזר עיי"ש, וטעם ב' כמ"ש ברש"י במס' מנחות וכיו"ב מטעם מעוטא כמאן דליתא דמי, ונראה דמטעם פריש שייך לומר לא לבטל מטעם קבוע וצ"ל כמ"ש בתוס' משום דאינו ניכר, אבל מטעם מעוטא כמאן דליתא דמי לא שייך בלא"ה קבוע וכמ"ש ברשב"א דכיון דבטל לא הוי קבוע, (וי"ל ג"כ כמ"ש בתוס' בניכר דוקא שייך קבוע דבניכר לא שייך כמאן דליתא דמי) והנה דברים חשובין שאינן בטלין לטעמא דפריש דמהני אף בחשובין ועל כרחך מטעם כמאן דליתא דאמרינן דלא שייך מדרבנן בדברים חשובים. וא"כ מזה למ"ש כיון דלא שייך בהם כמאן דליתא דמי ממילא שייך קבוע, וא"כ נאמר להבין בתערובות דברים חשובין עי' בסי' ק"י דלמדין מהאי דמס' זבחים הנ"ל לומר בנפל לים שהאיסור נפל אף דמסברא נאמר איסורא ברובא איתא וכמ"ש בתוס' הנ"ל כיון דמדרבנן הקילו עיי"ש, ולמ"ש בנפל לים לא שייך קבוע עכ"פ אף די"ל איסורא ברובא איתא מ"מ קבוע לא הוי דלא אקבע שם האיסורא, והרוב דמשווינן בספק ומחצה על מחצה בקבוע לא שייך לומר דישוי כודאי ברובא בפירש אחד ממנו ועכ"פ נפל שם קבוע ממנו ובטל שפיר.
והנה האי טעמא רק בשאינו בטל מטעם קבוע, אבל בטבעת של ע"ז כמו שכתבנו לעיל דנראה מלשון הרמב"ם דלאו מטעם קבוע נאמר רק מחומרא דע"ז, וע"ז י"ל כמ"ש דלא שייך עכ"פ אבד וכו' עיי"ש.
גם כמ"ש לעיל מרובא פריש אף בע"ז אמרינן ועל כרחך דרק משום חומרא דע"ז החמירו שלא לומר כמאן דליתא דמי, וכיון דאיסורא המעט ג"כ בתוכו לא מהני הרובא אבל בנפל לים דלא הוי בודאי האיסור בתוכו וא"כ שייך ביטול מטעם פריש ואף די"ל איסורא ברובא איתא מ"מ פריש שייך דלא הוי ודאי ואזלינן בתר האי רובא.
ועיין בכ"מ שכתב דשייך בזה מטעם ס"ס וכיו"ב ברא"ש בפ' גיד הנשה וצ"ע כיון דספק אחד נגד הרובא וי"ל כמ"ש לעיל כיון דלא מהני הביטול לומר כל דפריש על כל חד וחד כמו כן לא אמרינן איסורא ברובא איתא דממ"נ אם אזלינן בתר רובא יהני ביטול ועל כרחך רק ספיקא הוי ושייך לומר ס"ס, ותרתי דסתרי לחומרא בדרבנן לא אמרינן.
ובמ"ש לפרש נפל אחד לים בדבריו החשובין מטעם ביטול דנפקע שם קבוע מדרבנן ממנו, נמצא לפרש לשון הירושלמי תרומות פ"ד דף י"ד ע"א המובא בראב"ד בהל' תרומות פט"ו עיי"ש, וז"ל היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת לתוכן ואבדה אחת מהן רשב"ל אומר ספקן בטל ברוב ר' יוחנן אמר כולן נעשו הוכיח וכו' ועי' במפרש שם, ולשון ספיקן בטל ברוב בלתי מובן דנפל מטעם דאמרינן האיסורא נפל ולאו מטעם ביטול, אבל כמ"ש הנפילה גורם דיהני הביטול למפרע בהנשארים, ומשום קבוע נקראו ספיקן ובנפל שייך ביטול בהם וכמ"ש.
וראיתי במרכבת המשנה שכתב לכן בע"ז די בתערובת השניה משום דמהני הולכת הנאה לים המלח בלא מנכר איסורא כמו בפת ובגד כדאיתא במס' ע"ז דף מ"ט ע"ב ובנפל לים לא הוי מנכר איסורא משום די"ל דאיסורא נפל ומשו"ה צריך שתים דוקא דבנפל אחד הוי לא מנכר איסורא ומהני נפילת הב' עיי"ש, ולכאורה יקשה עוד למה לא נאמר איסורא ברובא איתא ומאי מהני נפילתם לים המלח אבל כמ"ש דקבוע הוי ספיקא גם בפירש דלא אמרינן תרתי דסתרי לזה הוי כרוב ולזה לא, וא"כ שייך שפיר כמ"ש דהוי לא מנכר אמנם צ"ע לדמותו לפת דמקלי קלי איסורא וכן בארג בכרכור של ע"ז דלא הוי רק הנאה בשבח עצים כמ"ש בתוס' וכן בבגד ומשו"ה בלא מנכר כה"ג מהני הולכת הנאה לים המלח אבל בטבעת ע"ז דהוי האיסור עצמו בעינא משום ספיקא בלבד לא שייך לדמותו לשם דרק הנאה מבחוץ ומסלקה בהשלכה משא"כ שמה הנאה בהתערובות בדבר עצמו.