דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו
פרק ז · הלכה טו
בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם לע"ז לא נאסרו בהנאה אע"פ שהכניסום לבית ע"ז עד שיקריבום לפניה, הקריבום לפניה ואע"פ שחזרו והוציאום הרי אלו אסורין לעולם, וכל הנמצא בבית ע"ז אפי' מים ומלח אסור בהנאה מן התורה, והאוכל ממנו כל שהוא לוקה. ועי' בכ"מ ולעיל ה"ב ברמב"ם ומ"ש שם, והנה כמ"ש שם בתוס' במס' ב"ק דף ע"ב בד"ה דאי נסתפקו אם אסור בהנאה בתקרובת ע"ז מדאורייתא אף דבאכילה מדאורייתא אסור מויאכלו זבחי מתים בהנאה לא מוכח משם עיי"ש, וכנראה מתוס' שם דף ע"א ע"ב בד"ה איסורי הנאה שכתבו דהאי דאמרינן במס' חולין דף מ' גבי השוחט בשבת בחוץ לע"ז אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפר הוא פי' משום דלא הוי ראוי לפתח אוהל מועד עיי"ש, ואם נאמר דהוי אסור מדאורייתא בהנאה ועומד לשריפה למה לא נאמר מחתך בעפר הוא כמ"ש ברש"י שם דכיון דנאסר משום ע"ז פקע שם קדשים מיניה ונעשית של ע"ז ועפרא בעלמא היא וכו' עכ"ל, ועי' ברשב"א במס' קדושין דף נ"ח ע"א בד"ה אלמא וכתב דאפי' הוי מדרבנן שייך לאו דמרא קטבח דאיתא במס' ב"ק דף ע"א הנ"ל דלפעמים עשו מדרבנן כאילו אינו שלו עיי"ש, ועי' בשעה"מ פ"ה ה"א באריכות בזה והביא רשב"א שסותר א"ע בזה עיי"ש, ועי' בס' דברי אמת קונטרס ט' סי' ה' עיי"ש, אמנם רבינו פה ספק דהוי דאורייתא וכיו"ב בסמ"ג ל"ת קצ"ד וברמב"ן שם שהוא אסור בהנאה מדאורייתא.
אולם לכאורה יקשה בסוגיא דמס' חולין דף פ"א ע"ב השוחט לע"ז ר' שמעון פוטר וחכמים מחייבין וכו' ארשב"ל לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשולחנו אבל ראשון לשולחנו ושני לע"ז פטור דקם ליה בדרבה מיניה א"ל ר' יוחנן זו אפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותה אלא וכו' עיי"ש, והנה אם נאמר בפי' מחתך בעפר לעיל דף מ' משום דאסור בהנאה מדאורייתא א"כ שייך לענין אותו ואת בנו ג"כ מחתך בעפר וצריך לאוקמי באומר בגמר זביחה דבלתי מפורש בגמ' אבל אם נאמר דמטעם תקרובות דאסור מדרבנן כדעת תוס' הנ"ל ורשב"א ולעיל מ' אמרינן מחתך בעפר משום ראוי לפתח אוהל מועד דזה לא שייך רק בשחוטי חוץ ולא באותו ואת בנו לא יקשה והנה לר"ל אין לשחיטה אלא בסוף וא"כ לא שייך אותו ואת בנו בלא"ה, ואף לר' יוחנן דס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ג"כ רק בגמר השחיטה עי' דף כ"ט במס' חולין שם וברש"י דף מ' ע"ב, ואם גם נאמר דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עבדה יקשה דא"כ אותו ואת בנו לר"י בתחילת השחיטה דס"ל ישנה מתחילה ועד סוף וע"ז בסופו וא"כ לא שייך קלב"מ לר"י והאיך אמר תינוקות וכו' דדוחק דלר"ל אמר כן דס"ל אין שחיטה אלא בסוף ועי' בראש יוסף שכתב באומר בגמר וכו' לר"י לא הוי קלב"מ עיי"ש ולמ"ש על כרחך צ"ל באומר בגמר זביחה וא"כ יקשה לר"י, וע"ז י"ל דס"ל כדמחלקינן במס' כתובות דף ל"א בעקירה צורך הנחה עיי"ש וכמו כן נאמר בשחיטה, אבל למ"ש בתוס' שם ר' ירמיה ור' אבין פליגי בזה עיי"ש, ולדעת התוס' דאין אסור מדאורייתא הסוגיא כפשוטו, ועי' בשעה"מ הנ"ל שכתב להוכיח דר' יוחנן ס"ל תקרובות אסורה מהתורה בהנאה ויקשה הנ"ל, ולא מצאתי פשר לענ"ד אם לא נאמר דמיירי באומר בגמר זביחה וכמ"ש דאמרינן דהוי כעקירה צורך הנחה וצ"ע.
והנה במקור שנלמד דאסור בהנאה ברמב"ם לעיל הל' י"ב כללו עם ע"ז גופה ומשמשיה שכתב וכל הנהנה מאחד מאלו לוקה משום לא תביא תועבה ומשום לא ידבק וכו' ונראה מלשון מאחד מאלו דאף בתקרובת בהנאה כן, ועי' ברמב"ן בסה"מ ל"ת קצ"ד מחלק בין תקרובות ע"ז דאסורה בהנאה מויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה וכו' כדאיתא במס' ע"ז כ"ט ע"ב וכתב ועיקר איסור מזה הכתוב והוא דברי תורה כמו שלמדו בעיקר השני (כונתו דדברי קבלה דאורייתא ועי' בתוס' במס' ע"ז דף י"ב ע"ב בד"ה אלא עיי"ש) או שהוא גלוי מלתא בעלמא לפסוק וקרא לך ואכלת מזבחו שאיסורו אף להנאה וכו' עכ"ל, ותשמישי ע"ז בלאו דלא תחמוד כסף וזהב עליהם כמו דאיתא ע"ז נ"א ע"ב דבר של גוי אסור וכו', וע"ז עצמה יש בה לא ידבק וכו' כדאיתא במס' ע"ז מ"ג ע"ב אף היא נעשה זבל וכו' ונאמר ולא ידבק וכו' עיי"ש, ומ"ד ע"ב כתוב בתורתכם ולא ידבק וכו' עיי"ש.
ועיין ברש"י חולין ח' ע"א בסוגיא דסכין של ע"ז בד"ה של ע"ז, שמשמשים בו קרבנות של ע"ז ואסורה בהנאה כדאמר במס' ע"ז נ"א ע"ב אבד תאבדון וכו' בכלים שנשתמשו לע"ז הכתוב מדבר עכ"ל, נראה מדבריו מכלל מצות אבוד נדע דאסור בהנאה, ועיין ברמב"ם בפ"ח מהל' ע"ז ה"ו כיצד מאבד וכו' משמשין ותקרובות שלה שוחק וכו' וא"כ בתקרובות ג"כ נדע איסור הנאה ממצות אבד תאבדון הנאמר בה.
ולכאורה בלתי מובן דהרי בחמץ דמצותו בשריפה צריכין למודא דאסור בהנאה ותרומה טמאה מותר להנות בשעת שריפה לך תהיה תחת תבשילך, ונראה בע"ז דמצות אבד וכו' שקץ תשקצנו שתהי' מאוס בעינינו והאיך שייך לומר שנהיה נהנה ממנה ורוצה בקיומו אסור ועיין בר"ן במס' ע"ז דף ס"ד בשם רש"י בטעם איסורו של רוצה בקיומו וי"ל דכיון דישראל מצוה לבטל ע"ז אסור להיות רוצה בקיומה עכ"ל, ונראה כמ"ש, וא"כ רוצה בקיומו דנאמר ביי"נ בחרס הדרייני דף ס"ד הנ"ל ודף ל"ב ע"א ונראה דלרש"י ג"כ מצות אבד וכו' בתקרובות וממילא אסור בהנאה גם לדעת רש"י ורוצה בקיומו לפ"ז דאורייתא ועי' בריטב"א שלא כתב כן עיי"ש, ואף בחרס הדרייני משום יי"נ עי' ברמב"ן בסה"מ הנ"ל דכל יי"נ בכלל תקרובות ע"ז ועי' בתוס' במס' ע"ז כ"ט ע"ב בד"ה יין שהקשו יין ל"ל קרא מי נפיק משאר זבח ותירצו דזביחה וניסוך ב' ענינים עיי"ש, עם כל זה על כרחך מדרוצה בקיומו אסו' ביי"נ מכ"ש בתקרובות, (ומדברי תוס' נראה כמו כן דס"ל שם בתקרובות אסור מדאורייתא מלשונם שם) ואם רוצה בקיומו מדאורייתא לרש"י כמ"ש נראה כן ועי' בתוס' רי"ד קדושין דף י"ז שכתב דהוי דרבנן עיי"ש, ובר"ן במס' ע"ז בד"ה איבעיא.
והאוכל ממנו כל שהוא לוקה. נראה משום דלא כתיב ביה אכילה למ"ש לעיל מלא ידבק וכו' איסור ע"ז ועי' בתוס' במס' ע"ז י"ב ע"ב בד"ה אלא שכתבו בענין שלא כדרך הנאה בע"ז דלא כתיב אכילה רק ויאכלו מזבחי מתים בדברי קבלה עיי"ש, והנה לדעת הרמב"ן בסה"מ הנ"ל דרק מויאכלו זבחי מתים נלמד תקרובות ע"ז ושם אכילה נאמר וא"כ מנ"ל באוכל כל שהוא דלוקה, ולמ"ש בירושלמי בפ"ו דמס' תרומות דמודה ר"ל באיסורי הנאה דחצי שיעור אסור עיי"ש ועל כרחך משום בחצי שיעור עכ"פ נהנה וכיון דנדע איסור הנאה ממילא איסורו בכל שהוא באכילה מדאורייתא, ועי' בענין לוקין על הנאה במל"מ בפ"ה מיסודי התורה ובסה"מ ברמב"ן הנ"ל מ"ש דהוי גלוי מלתא להדרא ללאו שבתורה עיי"ש, ועי' בפ"ז דמס' ברכות היושב בתענית מה שיטעם אכילה קיבל עליה וליכא או הנאה קיבל עליה ואיכא דמוכח דחצי שיעור עכ"פ בכלל הנאה הוי ועי' בקרית ספר למבי"ט שכתב מלשון מאומה אבל שו"פ בעי כדאי' מכוש אחרון וכו' לי' בשו"פ עיי"ש, ועי' בתוס' ע"ז י"ט ע"ב שלא כ"כ עיי"ש.