אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו

פרק ז · הלכה ה

הלכה ד

העושה עכו"ם לאחרים אע"פ שהוא לוקה שכרו מותר אפי' עשאה לגוי עכו"ם שהיא אסורה מיד מפני שאי' נאסרת עד שתגמור ומכוש אחרון שנגמרה אין בו שוה פרוטה. ויש לעיין בעשאו ולא גמרו בשל עכו"ם אם לוקה לפמ"ש בתוס' במס' חולין דף ל"ט ע"א בד"ה ר"ל שהשוחט ע"מ לזרוק אף בידוע ודאי שלא יזרוק חייב דחשיב עובד ע"ז בשחיטה זו מה ששוחט ע"מ לזרוק עיי"ש, ויש לחלק בע"ז בשחיטה דשחיטה מעבודה הוי ובכונה לעבוד אח"ז חייב על מעשה השחיטה ולא מהני ממלך משא"כ בעושה לאחרים ואף לעצמו לא הוי עודנו עובד בזה רק בלאו בלבד ובגמרו וקודם לזה אינו בכלל הלאו עוד.

אע"פ שהוא לוקה שכרו מותר. עי' בשו"ע יו"ד סי' קמ"ג דאיתא רק בבונה (סיפס) [כיפה] דשכרו מותר ולא בע"ז עצמו ובש"ך שם ס"ק ד' בשם הירושלמי ה"ז עבר ובנה ר' אליעזר אומר מותר אמר ר' מנא לא מסתבר כהדא סוברו דלא אסיר דהא חייד כל הדא כיפתא ופי' בש"ך שם לא מסתבר כסברא זאת דלא אסר אלא אפי' עבר ובנה שכרו אסור שהרי הוא משמח בעכו"ם כל זמן שהכיפה קיים וא"כ מדנוכל לתרץ קושית הגמ' על כיפה דשכרה מותר דלא הוי פשיטא אף דמשמשין עד שיעבדו אפ"ה שכרו אסר לר' מנא ומזה לא נאמר בע"ז עצמה עיי"ש ועי' בפני משה בפי' אחר בירושלמי, ובכונת פי' הש"ך בירושלמי לר' מנא אולי הוי בכלל המובא בפ"ט ה"א הנדרים ונדבות ביום חגם דאסור בהנאה ושם משום שלא יהיה מודה לע"ז וכמו כן י"ל בזה לא יגרע מנו"נ ביום חגם, אלא דיקשה למאן דמתיר בכיפה מ"ש ע"ז כיון דאין חושש להאי טעמא שכתב בירושלמי והרי שייך מכוש האחרון אין שוה פרוטה, וי"ל דאזיל ומודה כמ"ש לא שייך עד שיגמור ושכרו מקודם שנגמר.
אמנם יש לעיין למאן דס"ל אומן קונה בשבח הכלי וכמ"ש בר"ש הלוי ז"ל מובא בקצה"ח בסי' ש"ו ס"ק ד' דאית ליה קנין בגוף הכלי וא"כ השבח מכל הכלי של האומן וכשגמרו ונתנו לבעלים בשביל שכרו מקנהו לו השבח וא"כ הרי אז הוי יותר משו"פ דהוי שכרו על כל השבח שמוסר לבעלים דכל זמן שלא החזירו אף דישנו שכירות מתחילתו ועד סופו מ"מ שלו הוי אח"ז ג"כ, והנה להלכה כתב בש"ך בסי' ש"י ס"ק דהוי ספיקא דדינא אם קונה בשבח כלי עיי"ש וא"כ נפק"מ לפ"ז באם בנה ג"כ בע"ז עצמה וביו"ד שם נראה דש"ך מסכים להלכה דבע"ז ג"כ שכרו מותר וזה יהיה נראה כמ"ש בקצה"ח בשם תה"ד דלא הוי קנין בגוף הדבר אבל גם בזה יש לעיין דעכ"פ בשבחו לו הקנין ועי' ברש"י קדושין מ"ח ע"ב שכתב דרק בקבלן שייך אומן קונה עיי"ש ומובא בפלפולא חריפתא ב"ק צ"ט ועי' בש"ך הנ"ל מ"מ בסתמא וכנראה בגמ' בקבלן מיירי, והנה י"ל בכה"ג דיש לישראל חלק בו וא"כ הוי של ישראל ושל גוי לא נאמר נאסר מיד ועד שתעבד אבל א"כ בשעת נתינה לידו של גוי הקנין והע"ז באין כאחת ודמי ע"ז קשקיל וגם דאם נאמר כן אף אם אין שכירות אלא בסוף ול"צ למכוש האחרון כיון דלא הוי ע"ז עד שתיעבד, ועל כרחך דלא אמרינן כן.
והנה לומר דמסלק מקנין בשבחו משום איסורו צ"ע משום דנראה דהיינו טעמא דאומן קונה בשבח משום דהשבח בא ממנו שהוסיף בהכלי וא"כ צ"ל דמסלק נפשיה מיניה וא"כ אין לו השכר רק בחינם ועי' בר"ן ריש השוכר במס' ע"ז ולפ"ז בלא"ה יהי' מותר ושאני בשכיר יום לרש"י שאין לו חלק ותחילתו רק למלאכה איזה שיהיה ועל יומו בלבד וצ"ע, וצריכין לומר דמסתמא הוי כהתנה שיהיה בגדר שכיר יום וצ"ע, והנה כמ"ש לעיל יש לעיין לענין ביטול ע"ז בישראל ונכרים שותפין בע"ז אם שייך ביטול ובזה מסתברא דחלק הישראל מעכב הביטול אבל בשותפין בדבר שנעשה להיות מוכר ע"ז בשותפות נכרי עם ישראל שם י"ל להיפך דאין חל עד שתעבד משום חלק הישראל דלא שייך חציה ע"ז וחציה לא.
והנה מ"ש בענין אומן קונה בשבח עי' בקצה"ח הנ"ל שכתב דלא הוי כשלו ממש אלא כבתורת משכון שיוכל הלה לסלקו וצ"ע אם יש ליישב קושיתי הנ"ל בזה ולומר דמה"ט לא מקרי כמוכר ע"ז כיון דלא הוי שלו ממש, ועי' בתוס' בד"ה מכוש שהקשו דאף שאינו שו"פ אסור להנות בע"ז ועי' בריטב"א משום ולא ידבק וכו' עיי"ש, ועי' להלן ס"ב ביי"נ דשכרו אסור דאיתא משום קנס עיי"ש וי"ל לכאורה לענין קנס לא שייך בפחות משו"פ ולא נוכל לפרש דברי התוס' רק אם נאמר אומן קונה וכו' וא"כ הוי דמי ע"ז ממש וא"כ יקשה כנ"ל, ולמ"ש יש ליישב קושית התוס' דעל כרחך אמרינן דמסתמא אין רוצה לקנות בשבח הכלי רק כשכיר יום וא"כ מיושב ג"כ קושית התוס', ולכאורה יקשה במס' קדושין מ"ח דאפי' למאן דס"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ יהיה בכלל מלוה על המשכון דמקודשת וכדאיתא בפ' האומנין דהוי שומר שכר דתפיס ליה על שכרו ומצאתי בשיטה מקובצת במס' ב"ק שהקשה כן ומחלק בין בביתו של הבע"ב לעושה בביתו ובשם הרשב"א דלא שייך כמשכון באומן משום שלא נתנו לו בתורת משכון עיי"ש וברשב"א קדושין שם הנ"ל כן, ולתירוץ הש"מ ג"כ לא יקשה בסוגיא דישראל מגוי אין קונה משכון דקיי"ל כת"ק דר' מאיר במס' פסחים ל"א.
ויש לשים לב עוד אם גם נאמר דקונה בשבחו מ"מ מצות אבד וכו' לא יוכל לקיים שאינו שלו והנכרי יעכבנו כן רק שיתן לנכרי במתנה ועי' בתוס' במס' פסחים כ"ב ע"ב בד"ה ואבר מהחי שכתבו באיסורי הנאה לא שייך מתנה לנכרי דמחזיק לו טובה עיי"ש ואף האי דאיתא במס' מו"ק ובמס' גיטין דמתנה כמכר דאי לאו דאית ליה הנאה לא היה נותן לו לא שייך בכה"ג דאינו נותן לו רק בשביל האיסור מ"מ מחזיק לו טובה שייך וצ"ל להטיל הנאה לים המלח כמו אח"ז בדין דגרוטאות עיי"ש ועיין בר"ן במס' ע"ז בסוף פ' כל הצלמים דרק בע"ז דתופסת הדמים מהני הולכת ים המלח עיי"ש, וע"ז דתופס דמים למדין מוהיית חרם כמוהו ויש לעיין לפמ"ש בקצה"ח הנ"ל אף למאן דס"ל אומן קונה בשבח כלי אין לו בו קנין גמור רק זכות בלבד עד שיתן דמים לו כמו בזכות שיש למלוה בהמשכון עיי"ש, אם שייך לענין זכות הזה תפיסת דמים כיון שאינו קנין ממש בגוף הדבר, אבל אם גם נאמר כן עכ"פ אסור מטעם קנס דמיו כמו בשכרו ליי"נ בריש הפועל להלן ועכ"פ יש ליישב קושית התוס' הנ"ל וגם קושיתי דרק מטעם קנס לדון בזה, אלא דיקשה מטעם קנס עכ"פ כל הזכות שלו עד שנתנו להנכרי וכולו שו"פ ומאי מהני דמכוש האחרון אינו שו"פ, גם י"ל כמ"ש בתוס' פסחים הנ"ל שם בא"א בענין אחר מותר מתנה דהוי כאי אפשר ולא מכוין עיי"ש, ובלא"ה עכ"פ עדיף מתנה ממכר שדמיו בידו ובמקו"א כתבתי בענין תופס דמיו אם שמגזה"כ אף למ"ש בירושלמי אין זה דמיהן הוי חליפין ממש או דמגזה"כ ואף דלא מהני החליפין חל האיסור על הדמים כמו שמצינו בתמורה כן עיי"ש, ובזה יש לתלות מ"ש בתופס דמיו בזכות אף שאין קנינו ממש.

הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן עכו"ם אם נתן מעות ולא משך יחזירם לגוי וכן אם משך ולא נתן מעות אע"פ שמשיכה בגוי קונה כמקח טעות הוא, נתן מעות ומשך יוליכם לים המלח. ועי' בלח"מ דבהל' זכיה ומתנה פ"א הי"ד כתב דמעות קונה בגוי עש"כ וכמ"ש בהרב המגיד שם דבין כסף ובין משיכה קונה בגוי ועי' בלח"מ שם שהקשה מכאן שנראה מדבריו דרק משיכה קונה בגוי.
והנראה לענ"ד לומר בפשוט דהנה דעת הרמב"ם דמשיכה ומעות קונים בגוי, וא"כ צריכין לפרש סוגיא דגרוטאות דהוי משום מקח טעות, ולרבא משום מחזי וצריכין מעות ומשיכה ולאביי משום איבעי לעיוני ואח"ז למשוך ג"כ צריכין תרווייהו דבלי משיכה בלתי אפשר לעיוני ואם משיכה לא הוי קנין לחודא לא שייך הו"ל לעיוני בלי מעות דאפשר לו עוד לחזור אבל כיון דהוי עם מעות דהוי קנין הו"ל לעיוני וא"כ לרמב"ם דגם משיכה קונה שייך במשיכה בלבד הו"ל לעיוני וא"כ כיון שפסק כרבא משום מחזי לכן כתב במעות לחודא ובמשיכה לחודא יחזירם משום מקח טעות וכתב אע"פ שמשיכה קונה וכו' למעוטי טעמיה דאביי דשייך הו"ל לעיוני במשיכה דהוי ברשותו רק לאביי משיכה בלבד לא הוי קנין אמר כן עם מעות ולרמב"ם דמשיכה בלבד הוי קנין ואפ"ה כתב אף דמשיכה בלבד קונה הוי מקח טעות ולא אמרינן דהו"ל לעיוני וזה ל"צ לומר במעות לחודא דלא שייך הו"ל לעיוני אף דהוי קנין כנראה בגמ' לאביי ג"כ, והנה על כרחך הטעם משום מחזי וכו' וזה יפלא למה לא פי' הטעם משום מחזי וכו' כדרכו תמיד לפרש כן, וראי' בס' מעשה רוקח שהקשה מאי מחזי וכו' הוי הרי בישראל לא הוי עד שתעבד ומאי הוי דקנה אותו ותירץ דהוי מדרבנן עיי"ש, והנה במס' ע"ז מ"ב ע"א דילמא מגביה ליה והדר מבטל ליה לא נראה דהוי מהאי טעמא מדרבנן עיי"ש, ולא ידעתי דלא מהני בעבדו הגוי כשהיה שלו שיהי' ע"ז לישראל הקנאו אף שלא עבדו הוא דרק שהיה נעבד בעי בישראל.

וכן גוי וגר שירשו את אביהן גוי עכו"ם יכול הגר לומר לגוי עכו"ם טול אתה עכו"ם ואני מעות, טול אתה יי"נ ואני פירות ואם משבאו לרשות הגר אסור. הוסיף על לשון המשנה דאיתא גוי ורבינו כתב גוי עכו"ם וכן למעלה כתב ואפי' עשאה לגוי עכו"ם שהיא אסורה מיד וכו' וכן בהל' ד' כתב גוי עכו"ם, ונראה שדוקא בגוי עובד ע"ז אמרינן דנאסרה מיד וא"כ בזה"ז דאמרינן מעשי אבותיהם וכו' צ"ע לפ"ז וגם מנ"ל לרבינו כן וזה שנעשה לו ע"ז אין הוכחה שרוצה לעבדו דשמא למכרו צוה לעשות לו מ"מ לא מפורש כן בגמ' אם לא מסברה נאמר כן ועי' מ"ש הריטב"א במס' ע"ז הנ"ל דילמא ישראל כלל וכלל לא משום שאינו בוטח בה עיי"ש וכמו כן י"ל בגוי שאין עובד ע"ז עכ"פ דבעינן עד שיעבוד ובכל זה צ"ע, והנה בהאי דגוי וגר שירשו י"ל דנקיט לגוי עכו"ם משום דלכאורה היה נאמר דהוי כלפני עור באומר לו טול אתה עכו"ם אבל כיון דגוי יורש מדאורייתא אביו כדאיתא במס' קדושין י"ז ע"ב וגר רק מדרבנן וא"כ מהתורה הוי הכל של גוי וא"כ אף דעובד ע"ז לא הוי לפני עור, ועי' בטו"ז סי' קל"ט ס"ק א' בשם הפרישה בישראל מומר לענין לאסרה מיד ועם דעת הפרישה נוכל להסכים במה שכתבתי לדעת הרמב"ם דבעי עובד ע"ז.
ובמס' קדושין דף י"ז ע"ב דהוי זכיה בירושה לגר מדרבנן ולכן לא הוי חליפי ע"ז ותיקנו כן שלא יחזור לסורו עיי"ש ובתוס' בד"ה אלא פי' דלא הוי ע"י קנין דרבנן חליפי ע"ז דחכמים לא תיקנו לו ירושה כי אם בהיתר דהם אמרו והם אמרו, והקשו ע"ז אמאי נחוש שיחזור לסורו דאם גם יחזור לסורו יש לו דין ישראל עיי"ש.
ונראה לענ"ד לומר דלכאורה יש להבין למה כתבו דלא תיקנו לו רק ההיתר והם אמרו והם אמרו וכו' ולא כתבו דחכמים לא הקנו לו כלל רק הפקר הוי דהפקר בי"ד הפקר ומשו"ה בלא בא לידו לא הוי שלו עוד ויוכל לומר טול וכו' משא"כ בבא לידו, ואף אם נאמר כדעת האומרים בהפקר בי"ד דכח החכמים גם להקנות אשר במחלוקות שנויה, מ"מ בזה י"ל דלא הקנו רק הפקירו בלבד ול"צ לומר משום הם אמרו וכו'.
וי"ל דבלא"ה יש לעיין בהפקר בי"ד דלמדין מקראי במס' גיטין ומס' שקלים ומשם לא נדע רק בישראל דהמה לבי"ד עליהם וכוחם יפה להם ומנ"ל בגוי שאינו מצווה לשמוע בקול הבי"ד ומנ"ל כוחם להפקיר בו, ואף אם נאמר שמחויב לשמוע בקול בי"ד של ישראל דהוי בכלל דינין שב"נ מצווה עליהם ועי' שו"ת רמ"א סי' י' מ"מ הפקר בי"ד מנ"ל עוד דקראי בישראל כתיב ועליהם לעשות למגדר מלתא והוי כמו כל שארי גזירות דרבנן שאין לב"נ מצוה עליהם, וי"ל דהנה זה דאין הגר יורש אביו רק מדינינו, אבל מדיני ב"נ הוי בכלל יורש שפיר הגוי אביו וא"כ הגוי מסלק נפשיה מיניה והוי ממילא הפקר וסילוק כזה מתורת יאוש, ועי' בתה"ד סי' ש"י בפי' קם דינא עיי"ש ובמס' ב"ב מ' נכסי גוי כמדבר עיי"ש, ובהג"א באיזהו נשך במחילה בטעות עיי"ש, וא"כ כיון דהוי הפקר ממילא לא צריכין לפ"ז להפקר בי"ד, ועכ"פ כיון דחזינן שרוצה לחלוק עמו בירושה הרי נראה דסילק נפשיה מהם וא"כ י"ל שאין ביד החכמים להפקיר נכסי הגוי רק דא"כ יהיה כמדבר כל המחזיק בהם זכה כנכסי גר בעלמא ולכן משום שלא יחזור לסורו הצריכו החכמים להקנותו שלא יזכו בו אחרים, ולא שייך לומר דלאחרים לא סילק הגוי נפשיה כדאי' כה"ג במס' ב"ק אדעתא דאריה אפקרא אדעתא דכו"ע לא אפקריה עיי"ש, דזה דוקא בהפקר מדעת ולא בסילוק דהוי מתורת יאוש ולא הוי משום הפקר טעות דסילוק בטעות מהני וקם דינא יוכיח ע"ז וגם לא הוי בכלל גזל גוי עכ"פ, וא"כ שפיר הוצרכו בתוס' לומר דעל ההיתר הקנו לו והם אמרו וכו' דעל כרחך צ"ל דחכמי' הקנו לו וכמ"ש ורק בזה ביד החכמים כוחם יפה, וא"כ ממילא מיושב קושית התוס' דכיון דבדיניהם הוי יורש גמור ואחיו יסלק מירושתו והן זה כוחו בלבד גם השתא ושייך שפיר שמא יחזור לסורו וא"ש, וצ"ע לפ"ז באם לא רצה הגוי ליתן לו אם שייך כפיה בכפופין תחת ישראל ואכ"מ.
אמנם יש לדקדק על לשון וכן גוי וכו' שכתב רבינו מה יחס יש לדבר זה עם מ"ש למעלה, ולמ"ש במ"א בסוגיא דמשיכה דגם בגרוטאות במוכר לישראל דשייך ביטול ובלא ידע וא"כ הוי מקח טעות וממ"נ מאי מחזי וכו' שייך ועל כרחך גם שם מטעמא דסילוק וכמ"ש במ"א אבל לזה לא כיון הרמב"ם וצ"ע, ואולי קאי על לעיל שכתב באיסור הנאה בע"ז וכתב וכן אף בבא לרשותו ולא רצה לקנותו ומהתורה אינו בכלל ירושה ורבנן לא תיקנו באיסורו ואפ"ה אסור ועל כרחך משום מחזי כחליפי ע"ז וא"כ דומה לגרוטאות הנ"ל דאיסורו ג"כ משום מחזי וכו' אבל צ"ע לדינא בכה"ג בבא לידו ואין רוצה לקנותו, ומסברא נראה דשייך מחזי וכו' בכה"ג.

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה