אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו

פרק ה · הלכה ד

הלכה ג

מצוה ביד המוסת להרגו וכו' ואזהרה להדיוט המסית שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו. ובפר"ח בפ"ד הקשה ע"ז ממס' מכות ד' לר' מאיר דרשינן כן לעדים זוממין לאזהרה ללקות שמונים ולרבנן להכרזה והרמב"ם פוסק כרבנן שם וא"כ גם כאן דהוי להכרזה כדאי' בפ' הנחנקין וא"כ ליכא אזהרה מזה עיי"ש, וי"ל דכאן דמפורש העונש בהתורה וכיון דכללא אין עונש בלי אזהרה על כרחך לא יצא זאת מהכלל וכל העם ישמעו ולא יזידון עוד הוי לאזהרה אבל שם דעונש איכא מכאשר זמם רק להוסיף עוד עונש אמרינן דילמא הקרא רק להכרזה בלבד ולא להוסיף עונש וכאן כמ"ש שאני דעל כרחך גם לאזהרה בא, ומצאתי כעין זה שכתבתי בס' מעשה רוקח עיי"ש, ובירושלמי בסוף הנחנקין מובא בפר"ח דאזהרה לנביא מלא תענה ברעך עד שקר, וא"כ לפי זה י"ל ג"כ מהאי טעמא לא נאמר בהזמה דלא תענה וכו' לאזהרה דאתיא לנביא שקר ועי' בפר"ח דרבינו בסה"מ אזהרה לנביא שקר אשר יזיד וכו' אשר לא צויתיו עיי"ש.
עיין בהגהות כנה"ג ח"א בשיוריה לאו"ח, על הרמב"ם הל' ע"ז שחקר לפי מה דאיתא במס' סנהדרין מ"ה ע"ב נקטעה יד העדים פטור, אם גם במוסת בנקטעה ידו הדין כן, ולמה לא ביארו רבינו, וכתב לומר במסית דאין טוענין עליו לזכות אפי' בנקטעה יד הניסת הורגין אותו, וכתב עוד דשאני עדים דבעדותם הורגין אותו קפיד קרא אבל במסית שלא ע"פ הניסת הורגין אותו אין קפידה אם לניסת אין יד ומיהו אם יש לו יד הניסת קודם, ומספקיה ליה עוד באין יד לעדים במסית וביש יד לניסת פשיטא ליה דמקיימין ידך אבל באם אין יד לא לעדים ולא לניסת מהו וכתב דנראה משום דאין טוענין למסית הורגין אותו דלא נאמר במסית ידך לעכובא עיי"ש.
והנה טעמו דאין טוענין למסית לחייבו בנקטעה ידו גם מ"ש לחלק בין יד עדים ליד הניסת צריך תבלין, ונראה בכונתו כמו שצריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה וכיו"ב הכל כדי שלא יהיה קל לעדים לשקר כמו כן נאמר שיד העדים בעצמם יהיה להורגו שקל לעדים לומר דיבור מלעשות מעשה בעצמם להרוג נקי כדאיתא בעלמא דיבורא אמרי מעשה לא עבדי וכיו"ב לענין נאמנות האיסור מצינו בין שהוא בעצמו עושה לעדותו בלבד, ובאמת לא מצינו יד העדים וכו' רק בנסקלין אם משום חומר העונש והאיסור דייקינן טפי בהעדים או דלא שייך בשאר מיתות יד העדים בראשונה בשריפה וחנק וסייף ולומר העדים יעשו בעצמם שמא אין בכחם לעשותו וכיו"ב, וא"כ להאי טעמא שייך לומר דוקא בעדים בנקטעה דבעדים טעם גדול בזה משא"כ בניסת דהוי רק למצוה ולא לעיכוב וגם מסתבר טעמא במסית דאין טוענין וכו' כמו כן לא החמירו בענין העדות ג"כ לזכות המסית, והנה אף דכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד מ"מ נ"ל דהחמירו בתחילתו כדי שלא יגידו לשקר משום שאח"ז בעצמם יהרגו בידיהם נקי, אבל לזה צריך טעם באין לו יד מעיקרא דאיתא במס' סנהדרין שם דהורגין אותו לטעמא שכתבתי ולמ"ש יהיה נהפוך ביש להם מעיקרא ונקטעה וא"כ לא היו משקרים משום שידעו שיהרגו בידם משא"כ בלא היה להם מעיקרא שלא היה אימה זאת עליהם.
והנה בנקטעה אח"ז דאין הורגין י"ל אף דאין חוזר ומגיד וא"כ רק על שיהיה לו אימה דמעיקרא צריך ידו בראשונה נ"ל דכיון דבעי יד העדים בראשונה גמר העדות אז כשידם בראשונה אז נדע ביותר כי באמת העידו ובנקטעה לא נגמר העדות עוד, אבל למה בנקטעה ידם מעיקרא מהני יקשה לטעם זה, ואולי י"ל ביש לו יד מעיקרא וא"כ כמ"ש לא נגמרה עדותם עד שידם בראשונה י"ל בנקטעה לא הוי עדות כלל דמעיקרא חשבו שיש עוד מקום להנצל מלהעיד שיברחו וגם צ"ע אם כופין העדים ע"ז ואם שייך כיון שהגיד וכו' בכה"ג, וא"כ י"ל התורה החמירה לכתחילה לברר בעדות בכל שאפשר וידם יהיה בראשונה היכא דאפשר ולא החמירו בגידם דאי אפשר בבירור זה, אבל בנקטעה ביש להם מעיקרא כיון דהי' בשעת עדותם אפשר בבירור וכמ"ש נ"ל דלא הוי גמר עדותם אז וא"כ בנקטעה אח"ז אין סומכין על עדות שלא נגמר בשעת עדותן ואפשר להציל עצמם מגמר עדותן משא"כ בגידם מעיקרא דנגמר עדותן ואי אפשר בבירור יותר לא החמירה התורה לומר דלא הוי עדות מאי דהוי עדות בשאר חייבי מיתות וצ"ע בזה הנאמר, והנה מ"ש אם כופין העדים להיות ידם בראשונה נראה ממעשה דשמעון בן שטח מ"ד ע"ב שחזרו העדים כשהיה בנו יצא ליסקל ונהרג ועי' ברש"י שם והיה לעדים שלא יהיה ידם בראשונה ועל כרחך נראה שכופין ע"ז ושייך כיון שהגיד וכו' גם בכה"ג, אבל זה הנראה כמו בנקטעה יד העדים כמו כן בודאי כשאין העדים לפנינו שאין ממיתין אותו וא"כ עכ"פ אפשר להם לברוח כמ"ש לעיל, ומהאי טעמא נאמר דלא יהרגו אותו דילמא חשבו שיש מקום להנצל מחומר המעשה.
והנה אפשר לומר כיון דבאי אפשר בגידם הורגין גם באפשר מעיקרא וברחו העדים נאמר דהורגין דהוי אז אי אפשר דכיון דהורגין בכה"ג א"כ לא הועילה התורה במה שאמרה שתהיה יד העדים בראשונה שיהיה אימה זאת עליהם מעיקרא כיון דאפשר להם לברוח ולהנצל מזה א"כ כיון באפשר חששה התורה לבירור ביותר הזה צריכה ג"כ לומר בנקטעה וברחו דלא נהרג וכמ"ש לעיל, והנה אם מצינו באפשר ואי אפשר לחלק בדאורייתא מצינו כיו"ב במס' חולין ברובא ובספ"ק דמכות א"כ לא היה נהרג וכו' וכיו"ב בנאמנות נדה שכתב לחלק באפשר וא"א אלא דשאני בזה דנאמר באפשר אפי' יהיה א"א אח"ז אין הורגין אבל למ"ש עם גדול בזה דאל"כ לא הועילה התורה במה שחייבה באפשר כמ"ש, והנה בנאמנות לחלק בין אפשר ואי אפשר בענין אחר עי' בנאמנת החיה ובר"ן במס' גיטין בסוגיא דשליש ובהגהות תוס' יו"ט על האה"ע ובשיטה מקובצת במס' כתובות שכתבו דנאמנת וספרה לה משום דא"א בענין אחר וכיו"ב מצינו להראשונים ז"ל שכ"כ וכמ"ש במ"א, ובזה כי חמור להם כשבעצמם עושין המעשה עי' בתוס' חגיגה י"ד ע"ב עיי"ש ועי' בפי' משניות לרמב"ם סנהדרין פ"ז בד"ה מצות הנחנקין ע"ה, ובתוס' חולין דף פ"ג ע"ב בד"ה אין עיי"ש.
והנה כנראה בתחילת העדות כמ"ש לעיל בשם פר"ח לא הקילו לענין טביעת עין דקלא במסית אף דמהני בערוה החמורה, ולפ"ז יש לעיין בהנאמר וי"ל כיון דבשאר חייבי מיתות בשאינן בסקילה לא צריכין יד העדים לא מחמירין במסית, והנה אם צריך עדות שאתה יכול להזימה במסית נראה אם נאמר דצריך ליישב קושית הפר"ח למה הצריכו למוסת להביא ב' עדים יהיה הוא אחד מהם ותירץ דהוי כעדות שאינה מיוחדת כיון שאין רואה אל האחר עיי"ש, ועי' במעשה רוקח עיי"ש, אבל אם נאמר דבעי יכול להזימה ולדעת הרמב"ם בהל' עדות כשיש הכחשה עם הזמה ביחד דגוף המעשה בטילה לא הוי הזמה וא"כ כשהניסת עמו בעדות הוי אי אתה יכול להזימה דאם הוזמו גם המעשה יהיה בשקר ולכן צריכין שיהיו ב' עדים חוץ מהמוסת.

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה