דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו
פרק ד · הלכה ו
היאך דין עיר הנדחת בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בי"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעכו"ם אח"כ שולחין להם שני ת"ח להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו בעולתן בי"ד מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהן ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר. בראב"ד טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל ובפר"ח כתב ע"ז דדעת הרמב"ם דא"צ התראה גם בכ"מ כתב שב' ת"ח אינה התראה גמורה עיי"ש.
והנה במ"ש ואם חזרו וכו' מוטב, יקשה דעכ"פ יהיו כיחידין דלא שייך חזרה אחרי הקבלה באמירה בלבד ומלשון מוטב משמע דלאו רק שאין נעשה עיר הנדחת אלא גם כיחידין אין נדונין דאל"כ הו"ל לרמב"ם לפרש כמו שמפרש בכמה מקומות כן, וצ"ל ג"כ משום דלא היה להם התראה אינם כיחידים ג"כ ומזה ג"כ ראיה דמיירי בלי התראה, אמנם נוכל לפרש ג"כ דב' ת"ח היו נשלחים להזהירם בהתראה ואם חזרו וכו' הוא אם מכח התראתם חזרו למוטב דקודם התראה מה שעשו אין נחשב לדונם ומנ"ל בכונת רבינו דאחרי התראה ומעשה מועיל התשובה ומ"ש ב' ת"ח עי' בפר"ח בפ"ק דסוטה דאיתא ת"ח דידעי לאתרוי עיי"ש ובע"ז דיש הרבה דינים שידעו להתרות באם בלאו או כרת באיזה הדרך עבדו אם דרך עבודה וכיו"ב וכמ"ש לעיל באיזה דרך אמר המדיח כמו שפרט לעיל וצריכין לזה ת"ח, וחפשתי ומצאתי בס' סדר המשנה שכתב ג"כ דרבינו מפרש אם חזרו וכו' קודם המעשה אחרי התראה עיי"ש ושמחתי כי כונתי לדעתו הגדולה, ובתוספתא בפ' בתרא דסנהדרין רבי אליעזר אומר אף הגדולים צריכין התראה עיי"ש.
והנה יש לדקדק במ"ש רבינו שבי"ד הגדול דורשין וחוקרין אם הודחה רובה ואח"כ שולחין ב' ת"ח למה לדרישה וחקירה לשלוח ב' ת"ח ונ"ל דעי' בס' סדר המשנה שהקשה דהאיך שייך התראה דאין יודעין להתרות באיזה מיתה אם יהיו רובם נידחים בסייף ומעוטם בסקילה וכתב דהתראה הוי אם עד"ז בסייף ועד"ז בסקילה עיי"ש, אבל י"ל משו"ה דרישה וחקירה טרם ששולחין ב' ת"ח למען ידעו מקודם שהודחו רובם לידע ההתראה ולדרוש דבר זה צריך בי"ד הגדול ואין כן בידי הב' ת"ח לידע דעות הרבה בני אדם וכח בי"ד יפה לברר ככה, ומדויק לשון רבינו ומורה להיפך דבעינן התראה כנראה לענ"ד, גם י"ל דזה דנאמר דבעי התראה לכל אחד ואחד ביחידין אבל ברובם לא וכי מצינו דלא מהני התראה להרבה בפ"א דדי להבחין ולידע האיסור והעונש ובזה בכללות ברואה כי רובם נדחו ואם לאחר התראה פרשו ונשארו מעוטם אז יעשה התראה אחרת דבסקילה אבל כ"ז שלא עשו תשובה די בהתראה לכולמו בפעם אחת וזה הוי ככל אחד ואחד.
והנה גם יש מקום לומר דבעיר הנדחת גם לאחר מעשה מהני תשובה ממאי דאיתא בגמ' הנ"ל רבים אתו לאמלוכי נראה דמהני חזרה לאחר שקבלו לאלוה, אבל שאני שם דאית לנו סברה לומר דמסתמא דרך אלו ההולכין התועין הרבים לאמלוכי משא"כ בעבדו ועשו מעשה הוי כמו חוטאין בעלמא דאין התשובה מצלת מעונש בבי"ד, גם כמ"ש נראה לפרש אתו לאמלוכי ולא הוי קבלה לע"ז מעיקרא בלב שלם.
בי"ד מצוין לכל ישראל לעלות לצבא וכו'. הוא מצוה כמו אבד תאבדון ומלחמה עם עממים ועמלק שהוא על כל ישראל ולא על הבי"ד בלבד וכמו שמצינו בבני גד וראובן שרצו כל ישראל לעלות כנגדם בהחשבם כי בנו מזבח לשם שאינו ראוי ומלחמה נגד עיר שלפעמים רוב השבט לא יוכל להיות ג"כ מבי"ד בלבד, וגם בשאר דברים נאמר יד העם באחרונה וכן הוא בגדר מלחמה שמצוה על כל ישראל לקנא קנאת ה' צבאות, ולהלן בס"ד אכתוב מקור מספרי לזה.
נמצאו רובה וכו' ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה וכו'. עי' בפר"ח שהרעיש עמ"ש טף ונשים ומביא תוספתא דר"ע אינו אומר כן ועי' ברמב"ן בפרשת ראה ובמרדכי פ' היו בודקין ומובא בפר"ח ובמרכבת המשנה ובפר"ח רוצה להגיה בדברי רבינו עיי"ש.
וכנראה מלשון רבינו וממ"ש קודם ומצוין לכל ישראל לעלות לצבא וכו' דהוי כמלחמה נגד ז' עממין אשר נאמר לא תחיה כל נשמה לאלה הרבים שעבדו וסרו מה' ועי' מ"ש לעיל בשם הגאון מוה"ר אליהו מווילנא ז"ל שכתב שם דמשו"ה ממונם אבד דהוי כעכו"ם העע"ז משא"כ במעוטם עיי"ש.
והנה בתוספתא בפ' בתרא דסנהדרין איתא קטני בני עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר"א אומר נהרגין א"ל ר"ע מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר הכה תכה אם לרחם על בהמתן הרי כבר נאמר ואת בהמתן לפי חרב מה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו הקטנים שבתוכה, ר"א אומר אף גדולים אין נהרגין אלא ע"פ עדים והתראה מה אני מקיים ונתן לך רחמים וכו' שמא יאמר בי"ד הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהיו אחין וקרובין קושרין שנאה בלבבם עלינו אלא כך אמר המקום הרי אני ממלא אותן רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם כלומר שאין בלבנו עליכם, דין אמת דנתם וכו' עכ"ל.
הנה נאמר קטני עיר הנדחת שהודחו עמה וכו' נראה שגם הקטנים הודחו וע"כ מיירי כמ"ש במרדכי בפ' היו בודקין שגדולים קצת ועבדו ע"ז אבל קטן שאינו יודע בין ימינו לשמאלו חשוב כישראל עכ"ל, ורבינו שכתב והודחו כולה כונתו כי גם הנשים וטף הודחו, והאי דאיצטרך למשמע נשים י"ל אף דבמדיחין נשים וקטנים נתמעטו בנדחים אינו כן ומיישב קושית הפר"ח על נשים לע"ז, וגם בקטנים כיון דבעי והודחו על כרחך בבני דעת מיירי אף דבשאר עונשין קטני בני דעת מופלא סמוך לאיש פטורין מעונש בעיר הנדחת כיון שיודע למי ובמי בגד חייבין ומ"ש דרבינו מחולק על המרדכי לענ"ד גם דעתו כמרדכי דבני דעת בעי כנראה מלשון התוספתא דביונקי שדים לא שייך והודחו עמה ורק מופלא הסמוך לאיש נתרבה בעיר הנדחת למען כל העם ישמעו וייראו ואם על גופם וממונם לא יחוסו על טפם יחוסו, ועבור זה נאמר בגמ' הנ"ל ובתוספתא בפ' בתרא עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות, מרוב הפחד מעונש וגם כמ"ש לעיל מתנאים שהותנו בה, וקטנים בני דעת השומעין התראת ת"ח ועומדין במרדם אין תקוה להם ולא חסה התורה בעיר הנדחת עליהם, ובפי' דברי ר"א אף הגדולים צריכין התראה וכו' פי' כיון דצריכין התראה הוי ככל המומתין ומאי רחמים ומאי נגד הרחמים בזה גם י"ל כיון דבעי בעיר הנדחת התראה וזה לא שייך בקטנים רק בבעלי דעה ולא יפלא כ"כ.
ובין שהודחה כולה ובין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה. ובכ"מ הקשה דנראה דאם לא עבדו רובו אינו נסקל דעכ"פ לא ימעט עונשו משאר מסית ומדיח ותירץ דמסית לא היה בדעתו רק להסית משא"כ זה דעתו היה להדיח אינו נסקל עד שעבדו ונתקיים מחשבתו עיי"ש.
ולכאורה יש להבין למ"ש רבינו בהל' ה' אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה בלשון רבים ויאמרו נלך ונעבוד או נלך ונזבח וכו' וא"כ קיבל המדיח ג"כ על עצמו הע"ז לאלוהות באומר נלך ונעבוד וגם זה שמסית לאחרים יהיה בכלל זה, ואף דבעיר הנדחת בנידחין בעי עד שיעבדו היינו כדרב יוסף בסנהדרין ס"א ע"ב דרבים עבידי דאמליכי אבל המדיחין דהוי בכלל יחידין יהיו נסקלין מטעם דהוי כאומרין ומקבלין לאלוה, ולולי דעת הכ"מ הייתי אומר דכונת רבינו להיפוך דאפי' בכולה נדונין בסקילה ולא אמרינן דיהיו כאנשי העיר בסייף ולא יצאו מכללם.
ומקבצין כל שללה וכו' והורגין כל נפש חיה אשר בה ושורפין את כל שללה עם המדינה באש ושריפתה מ"ע שנאמר ושרפת באש את כל העיר ואת כל שללה. בספרי בפרשת ראה הכה תכה מנין שלא ירד ויצא ת"ל הכה תכה ובזית רענן כתב ע"ז פי' דהו"א אם יצא איש לחוץ פטור קמ"ל עכ"ל.
ונראה לכאורה דרק שריפת שללה היה בתוכה אבל שריפת בני אדם נדונין בבי"ד הגדול וכמ"ש רבינו נמצא רובה מעלין אותם לבי"ד הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו וכו' שנראה דשם נהרגין, וא"כ מאי יהני דערקו ומאי יהיה בזה מכל המחויבין מיתה וערקו, גם הלשון שלא ירד ויצא בלתי מובן על עריקה, ולענ"ד יש לפרש כמ"ש ברמב"ם הנ"ל דבי"ד מצוין לכל ישראל לקנאות קנאת ה' וע"ז נאמר מנין שלא ירד ויצא ויניח הדבר על אחרים רק המ"ע הכה תכה על כל איש ואיש מישראל, וא"כ מקור מפורש לדעת הרמב"ם הנ"ל שכתב דבי"ד הגדול מצוין וכו' וגם בלעדי פי' זה יקשה למה לא הביא רבינו דברי הספרי כן נראה לענ"ד.
ובירושלמי מיבעיא עוף שהוא למעלה מעשרה מהו ולא אפשוט וכתב ע"ז הפר"ח בכל שרץ אחריו ואינו מגיעו אינו בכלל האיסור כדאמרינן בפ' כל הבשר לא אמרה התורה שלח לתקלה עכ"ל, ע"ז נ"ל כמו שתירצו ז"ל בשלח לתקלה אם נאמר אין מבטלין איסור לכתחילה דרבנן מאי שלח לתקלה הוי ותירצו לערב איסורא בעינא לכו"ע דאורייתא עיי"ש, וא"כ בכה"ג שאין אנו משלחין ועושין מעשה להוי במרובא פריש לא שייך שלח לתקלה, ועוד מבעיא בירושלמי ביברין של חיה ושל דגים אם הורגין אותה ובפר"ח עמד ע"ז הא קיי"ל בפ' בהמה המקשה ובסוף שור שנגח דחיה בכלל בהמה עיי"ש, ועי' בפני משה שפי' משום שמחוסרין צידה עיי"ש וכן כונתי בעצמי לזה ולא תליא כלל אם הוי הכלל בהמה.
ועוד בירושלמי ב' שהדיחו ב' ואותם ב' הדיחו את שנים עי' בפר"ח שפי' ליתן להם תורת מדיחין ונידחים שיהיה ממונם נאבד עיי"ש ויהיה נפשט מה שכתב לעיל אם במדיחים ממונם נאבד, ועי' בפי' הירושלמי בפני משה שם דלפי פירשו אין הכרע מזה.