דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו
פרק ד · הלכה ה
אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחה בלשון רבים ויאמרו להן נלך ונעבוד או נלך ונזבח או נלך ונקטיר או נלך וננסך או נלך ונשתחוה או נלך ונקבל באלוה והם שומעין ועבדו אותה דרך עבודתה או באחת מד' עבודות או שקבלום באלוה. הנה פרט רבינו ולא כתב באלה שכתב בפ' ג' ה"ו שהם בל"ת ואין לוקין כגון המגפף ומנשק וכו', ולכאורה היה נראה לטעם דאי' בגמ' דף מ"א ע"ב יחיד לא מימלך רבים ממלכו וכו' ולכן צריך שיעבדו עכ"פ כשעבדו עבודה שהיא בל"ת לא מימלכי עוד וגדולה מזה כתבו בתוס' במס' חולין הנ"ל בשוחט ע"ז לזרוק לא שייך אמלוכי משום דקא עביד מעשה מכ"ש בכה"ג דהוי מעשה ע"ז בל"ת, ודעת רבינו כמ"ש לעיל כרב יוסף לחלק בין רבים ויחיד מטעמא דאמלוכי וכאן כתב והם שומעין ועבדו דרך עבודתה או וכו' דנראה דוקא באופן דלעיל שכתב במדיח שפרט וצ"ע לכאורה, ועכ"פ נראה שאין דעת הרמב"ם כדעת התוס' והשוחט ע"מ לזרוק לא יהיה חייב מיתה לדידיה.
עיר הנדחת שלא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו האיך עושין להם מתרין ומעידין בכל אחד ואחד מהן שעבד עכו"ם וסוקלין אותם כיחידין שעבדו וממונם ליורשיהם. ועי' בלח"מ שכתב שדעת רבינו בעיר הנדחת א"צ התראה ועי' בכ"מ בהל' אח"ז, ובלח"מ כתב שכן מוכח ברש"י וכן בפר"ח כתב דרש"י מפרש במדיחין ונראה ממ"ש ברש"י בד"ה לאמר וכו' ואין אמירה אלא בעדים אלמא צריך עדים וכו' וה"ז צריך התראה לכל אחד ואחד מהם עכ"ל ומפרש להם שכתב ברש"י קאי אאומרין נלכה אמדיחין ע"ז אין הכרע מזה דע"כ לאמר וכו' נאמר במדיחין ומשם נלמד עדים ומדצריך עדים כמו כן התראה ונ"ל לשניהם או לנדחין בלבד דמסית א"צ התראה, ועי' בס' שנות אליהו להגאון מורנו אליהו מווילנא זצ"ל בסוף הספר מ"ש בזה עיי"ש.
והנה במס' סנהדרין דף מ' ע"ב בדרישה וחקירה אמרו צריכותא מעיר הנדחת ויחיד העע"ז ועדים זוממין עיר הנדחת להנך תרתי לא דמי שכן ממונן פלט ע"ז וכו' שכן בסייף עדים זוממין להנך תרתי לא דמי שכן צריכין התראה וברש"י שכן צריכין התראה הנך תרתי וכו' עכ"ל ומובא במרכבת המשנה, ושם מ"א למדין התראה ממקראות הקשו בתוס' מ"א ע"א בד"ה ואי דמנ"ל התראה בעיר הנדחת דלא דמי להנך דממונם פלט ולעיל אי' דצריכה התראה עיי"ש.
ובפר"ח כתב משום קושית התוס' דעתי לפרש דא"צ התראה רק התראה כללית כמ"ש בהל' אח"ז עיי"ש, ולכאורה יקשה עוד ממס' סנהדרין ס"א ע"ב דהקשה אביי לרב יוסף דמחלק לענין אמירה ועבודה בין יחיד לרבים מי שאני וכו' והא תניא וכו' והוציא וכו' להחמיר על גופו ולהקל על ממונו וכו' בהא מלתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו עיי"ש והרי שאני גם בהתראה דיחידין צריכין התראה ורבים לא צריכין בעיר הנדחת התראה, אבל ע"ז נוכל לומר דרבינו דפוסק כרב יוסף ולא חש לקושית אביי וי"ל מהאי טעמא דמהתראה נדע דלא דייקי לאשמעינן כל השנויים בין רבים ליחיד.