דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו
פרק ד · הלכה ב
אין העיר נעשית עיר הנדחת עד שיהיו מדיחיה מתוכה ומאותו השבט שנאמר מקרבך וידיחו את יושבי עירם. בחידושי הר"ן במס' סנהדרין קי"ב מסופק בחמרת וגמלת ששהו שלשים יום אם הדיחו את העיר נקראו מדיחיה מתוכה משום שהם נדונין כבני העיר או דנאמר לא נתרבו אלא מקרא דכתיב יושבי וי"ל דבעינן מדיחין מבני העיר שנשתהו י"ב חודש, והכריע מדאי' שם להקשות למ"ד אין חולקין עיר אחת לשבטים ממאי דאיתא עד שיהיו מאותו העיר ומאותו שבט ואם המדיחין ראוין להיות מן החמרת והגמלת אין כאן קושיא כלל שהרי אתה מוצא שתהיה חמרת וגמלת משאר השבטים באותה העיר עיי"ש, ולכאורה יקשה עוד לישני בשהו י"ב חודש, ולמה הצריכו לתרץ שנפלו בירושה ומתנה וכי לא ימצא שמי שאין לו חלק בעיר ישב י"ב חודש שם ולעולם ג"כ על כרחך צ"ל דמתרצין דאפי' חלק ימצא שיהיה לבן שבט אחר ויהיה לכאורה אין ראיה משם וצ"ע.
ועד שיהיו מדיחיה שנים או יתר על שנים שנאמר יצאו אנשים בני בליעל וידיחו את יושבי עירם, עד שידיחו רובה, ויהיו המודחין ממאה עד רובו של שבט, אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידין שנאמר יושבי העיר ולא כפר קטן ולא כרך גדול וכל פחות ממאה כפר קטן ורובו של שבט כרך גדול. ועי' בלח"מ שכתב דעד רובו ולא רוב בכלל דרובו ככולו בכ"מ ועי' בפר"ח שכ"כ וכמו דאיתא במס' הוריות דף ג' ע"ב בפ"ק ונזיר מ"ב עיי"ש. הנה בירושלמי סנהדרין מפורש טעמא עיר ולא כפר עיר ולא כרך והוא שתהיה מחמשה עד עשרה דברי ר"מ ר' יודא אומר ממאה ועד רובו של שבט, וכמ"ש רבינו גם ר"י משום כרך דעד רובו של שבט לא מקרי כרך.
והנה לכאורה היה נאמר דמשו"ה רובו כרך משום דרובו ככולו אלא דבבלי איתא ואפי' ר' יונתן לא קאמר אלא רובו אבל כולו לא ולא נתפרש טעמא למה כולו לא ועל כרחך כמו דאיתא בירושלמי דכולו מקרי כרך וברש"י סנהדרין איתא דרובו לא מקרי ציבור עיי"ש דכרך אינו לשון תורה רק עיר וכרך הנאמר בירושלמי הכונה ג"כ דכרך נקרא ציבור, ומובן לפי' רש"י דאם מצד כרך לפעמים בשבט גדול יהיה הרבה משבט קטן אבל למ"ש ברש"י משום ציבור רובה של שבט מקרי ציבור ועי' במס' פסחים דף פ' ע"א ר' שמעון אומר אפי' שבט אחד טמא וכו' שבט אחד מקרי קהל וכו' שאין קרבן ציבור חלוק ר' יהודה סבר שבט אחד איקרי קהל וכו' וברש"י במס' הוריות ה' ע"ב וכו' גוי וקהל וכו' וכבר וכו' חוץ מבנימין הילכך שבט אחד חשוב כציבור ולא מדחי לשני עכ"ל, והנה שם ברוב מקרי נטמא קהל ושם דף ע"ט ע"א ובמס' חולין פ"ט פליגי דרב סבר מחצה טהורין ומחצה טמאין כרוב ורב פפא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב ובמס' חולין אי' טעמא דרב דכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין וכמ"ש ברש"י ופלגא דנהי דרובא לא מקרי מכלל יחידין נפקי עיי"ש ועי' בתוס' שם בד"ה איש ובתוס' פסחים ס"ו ע"ב עיי"ש, ועי' ברמב"ם פי"ב מהל' שגגות שפסק דשבט אחד מקרי קהל ועי' בלח"מ שם ויש לעיין בכל אלה, והנה עד מאה דנקרא ציבור לרש"י י"ל כמ"ש בתוס' שם ממקראות וכיון דאין חילוק בלשון התורה בין עיר גדול וקטן דשניהם שם עיר עליהם כתב דמקרי ציבור גם בזה.
וכן אם הדיחוהו נשים או קטנים או שהדיחום יחיד או שהודחה מיעוטה או שהודחו מאליהן או שהיה מדיחה מחוצה לה אין דנין בה דין עיר הנדחת אלא הרי הן כיחידין שעבדו עכו"ם וסוקלין כל מי שעבר וממונן ליורשיהן כשאר הרוגי בי"ד. והנה בגמ' איתא עוד ויצאו הן ולא שלוחן ורבינו לא הביאו ועי' בפר"ח שכתב משום דאין שליח לדבר עבירה וברייתא לשמאי הזקן עיי"ש ובשעה"מ בשם השיטה מקובצת לפרש דאין הטעם משום אין שליח לדבר עבירה רק דלא הוי אדיקו בע"ז כשהיה ע"י שליחים עיי"ש ואם כן הו"ל לרמב"ם להביאו עיי"ש.
ולכאורה יקשה דאיבעי להו הודחו מאליהן מהו וכו' ת"ש הדיחוהו נשים וכו' אמאי ליהוי כהודחו מאליהן הנך בתר נפשיה גרירי הני בתר נשים וקטנים גרירי עיי"ש, ויקשה למה [לא] נפשוט מהן ולא שלוחן דלא שייך תירוץ הגמ' ויהי' עכ"פ כהודאה מאליהן ואף למ"ש בשיטה מקובצת עכ"פ לא יגרע מאליהן, ואולי במאליהן עדיף דמסתמא בדעת גמורה עשו מע"י שלוחין שאין מדברים בכל לב כמו המסית בעצמו, והיה נראה מזה כפי' הש"מ הנ"ל ולפ"ז הודחו מאליהן מסתברא דעדיף מע"י שלוחין כדמוכח מסוגית הגמ' שכתבתי וא"כ כיון שהביא רבינו דהודחו מאליהן לא הוי עיר הנדחת ל"ל להביא שליחם, ואף דהביא נשים וקטנים דמפורשין במשנה ושלוחם בכלל אלה.
ובירושלמי סנהדרין שם שנים שהדיחו את שנים מהו ליתן עליהם תורת המדיחין תורת הנידחין, היו שם גרים ותושבין מהו שישלמו לרוב עיי"ש ועי' בפני משה שמפרש ששנים הדיחו שנים והשאר נדחו מאחריהם עד הרוב עיי"ש.