אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו

פרק ד · הלכה א

פרק ד

מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אע"פ שלא עבדו עכו"ם אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה ואנשי העיר המודחין נהרגין בסייף והוא שעבדו עכו"ם או שקבלוה עליהם באלוה, ואזהרה למדיח מנין שנאמר לא ישמע על פיך. בכ"מ ומ"ש אע"פ שלא עבדו פשוט הוא דמשום מדיחין ממיתין אותם ולא משום עובדיה ועוד דאי בשעבדו עכו"ם תיפוק ליה דאפי' לא הדיחו נמי נסקלין עכ"ל, והנה יש לומר דנפק"מ משום עובדי ע"ז צריכין התראה ולמדיחין א"צ התראה עי' בפ"ה במסית שא"צ התראה, וראיתי בפר"ח שכתב דקמ"ל דס"ד כיון שעבדו יהיה משפטן כהנדחין בסייף, ועי' במעשה רוקח שהשיג ע"ז דהאיך ס"ד בשתים רעות עשה נקל במיתתו עיי"ש, והנה לכאורה במדיחין כנראה ג"כ ממונם אבד, ובמשנה דאיתא זה חומר ביחידין מבמרובין שיחידין בסקילה לפיכך ממונן פלט ומרובין בסייף לפיכך ממונן אבד וכו' והרי במדיחין דבסקילה לא יהי' לפ"ז ממונן אבד, ונפק"מ בממונם חוץ לעיר דאל"כ לא יהיו עדיפין מנכסי צדיקים בתוכה, והנה אם נאמר דמדיח אינו בכלל ממונו אבד וא"כ י"ל דקמ"ל רבינו שפיר דאפי' בעבדו ע"ז לא אמרינן שיהיו כהנדחין במיתה וממון וכמ"ש בפר"ח, אמנם זה צ"ע במדיחין לענין ממונם וגם הלשון ואע"פ וכו' אינו מסכים למ"ש בפר"ח, ומ"ש משום התראה עי' להלן בדעת הרמב"ם אם צריכין התראה עיי"ש ועי' מ"ש להלן בס"ד בממון של מדיחין ה"ו עיי"ש.
ועי' עוד בכ"מ עמ"ש הרמב"ם עד שיעבדו עכ"פ וכו' כתב ע"ז ודאי פשיטא דבלא שום אחד מאלו אינן נהרגין וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה לכאורה איננו פשוט כ"כ לפמ"ש בפ"ה הל' ה' שאם אמרו נלך ונעבוד אע"פ שלא עבד נהרגין וכיו"ב בגמ' במס' סנהדרין ס"א ע"א וראיתי בפר"ח שגם ע"ז עמד וכתב דדעת הרמב"ם כר' יוסף שם שמחלק בין רבים ליחיד דביחיד די באומרים נלך ונעבוד ורבים דעבידי דממלך בעי עובד ממש ואף דאביי ורבא משני שם תירוצים אחרים בחר הרמב"ם בתירץ ר"י עיי"ש עכ"פ אינו פשוט כ"כ.
ולכאורה יש לעיין בהאי דאי' רבים ממלכי לפמ"ש בתוס' שם ס"א ע"א בד"ה האומר וכו' אלא היינו טעמא דמקבלו באלוה עכ"ל וברש"י בד"ה אלא בעבודה וכו' כיון דאמר אעבוד מסתמא קבלו עליה אי לא פי' בהדיא שאינו מקבלו עליו אלא בעבודה עכ"ל, וא"כ כיון זה שאמרו הן באומר נלך ונעבוד וכו' הוי כקבלת ע"ז האיך שייך ממלכי לפמ"ד במס' נדרים פ"ז תוך כדי דבור וכו' חוץ מגדף ועע"ז עיי"ש, ויש לומר לפי מאי דאיתא באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה פטור שאין עובדו עיי"ש, וא"כ ברבים נאמר כמו כן דלא הוי מסתמא בלא פי' קבלה לע"ז כמ"ש ברש"י הנ"ל ביחיד, ולהיפוך נאמר כיון דעבידי דממלכי לא היה בדעתם מעיקרא לקבלה לאלוהות.
ועי' בתוס' יו"ט פ"ז מ"י ממס' סנהדרין שהקשה למה דעת הרמב"ם כר' יוסף ולא כאביי דמותיב לר"י שם עיי"ש ובפר"ח כתב דר"י לא חש לקושית אביי עיי"ש. והנראה דלמ"ש די"ל באומר אעבוד דהוי קבלת אלוהות ואף רב יוסף שאמר מלא תאבה וכו' דנראה כמ"ש בתוס' לעיל דלא ס"ל כן כמ"ש דעת רש"י דגם לר"י הוי קבלה לאלוהות כמו שנראה דרש"י לעיל צירפם יחד, ולשאר תירוצים שם דאביי ורבא ורב אשי לא נאמר כן וברבים ויחיד מצינו סברה לחלק, ועי' בתוס' במס' חולין דף ל"ט ע"א בד"ה ר"ל שהקשו בשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז ר' יוחנן אמר פסולה וריש לקיש אמר מותרת וכתבו דמודה ר"ל דחייב מיתה מידי דהוי המשתחוה להר וכתבו ואין לתמוה האיך נהרג דילמא ממליך ולא זרק כדאמרינן במס' סנהדרין הנ"ל אלך ואעבוד פטור וכו' הכא ודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה ששחט ע"מ לזרוק ועוד דהכא אפי' ידוע ודאי שלא יזרוק חייב דחשיב עובד ע"ז בשחיטה זו מה ששוחט ע"מ לזרוק עכ"ל, הנה כמו כן נאמר באומר נעבוד דהוי קבלה לאלוהות כמו בשוחט ע"מ לזרוק לע"ז דלתירוץ הראשון לא קעביד עוד וביחיד צריך למעשה וברבים צריכין למעשה לכו"ע ועל כרחך צריכין לומר טעמא למה לא הוי כקבלה באומר נעבוד ובתירוץ השני לאו מטעם מעשה רק הוי כקבלה במה שחשב על הזריקה וא"כ זה לא שייך לתירוצם של אביי ורבא ור"א ואזלא רק לר"י דמחלק בסברא ברבים לא שייך קבלה דממלכי וכמ"ש לעיל הוי כספק שלא לעבדו באמירה זאת, וא"כ נאמר כמו כן בעובד להר דאין נאסר ועובדיהן בסייף ג"כ מהאי טעמא דעכ"פ הוי קבלה לאלוהות וכן באומר נעבוד לע"ז שנאסרה דהוי כקבלת אלוהות, ועי' בהגהות מל"מ ה"ב דנראה דרבינו ס"ל כאביי לחלק בין ניסת מפי עצמו למאחרים עיי"ש נראה לדינא פסק כאביי ג"כ.

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה