אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי ירמיה לעוו

פרק ב · הלכה י

הלכה ט

כל השומע ברכת ה' חייב לקרוע ואפי' על ברכת הכנוין חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל, אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע, אבל השומע מפי הגוי אינו חייב לקרוע, ולא קרעו אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה היה מומר. ועי' בכ"מ, ועי' בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ח בגמ' מקשינן תנינא הכרוז יוצא לפניו איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו' שמענו שומע מפי שומע צריך לקרוע, שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרוע וכו'.
ועיין בפני משה שפי' דמקשינן על האי דאמרינן שומע מפי שומע צריך לקרוע דנמצא השומעים הכרוז יהיו צריכין לקרוע, ומשני דלא שמענו שומע מפי וכו' עיי"ש.
ובלתי מובן דמאן יימר דהכרוז היה שאמרו בפירוש השם או הכנוי, דילמא לא נאמר בהכרוז רק שפלוני בן פלוני גידף השם, והיה נראה לענ"ד לומר דלמאן דס"ל דאף על כנוי צריך לקרוע וגם בכל לשון שנדע ממנו הכונה על ה' ית"ש חייב לקרוע כמו בשבועה עי' בסי' רל"ז בשו"ע יו"ד דבכל לשון המורה על ה' הוי שבועה עיי"ש, וכמו כן בענין חיוב הקריעה כיון שמוכח ונודע מלשון שפלוני גידף ה' חייבין השומעין לקרוע, ולכן מקשה בירושלמי מכרוז וכו'.
ועי' במס' סנהדרין דף ס' ע"א ויהי כשמוע וכו' חזקיהו קרע וכו' ובתוס' שם בד"ה המלך תימה האיך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן היו דנין את העדים בכנוי עכ"ל.
ולמ"ש י"ל דאף בכל לשון שנדע הגידוף החיוב לקרוע והכל בכלל הכנוי וכמ"ש, וכן איתא במשנה דנין בכנוי יכה יוסי וכו' רק הבי"ד לא היו קורעין עד שאמר בפירוש דא"כ היו צריכין עוד הפעם לקרוע בשם המפורש אשר קשה לשמוע ביותר, גם קודם הדרישה וחקירה שמא אינו אמת ולא הוי תורת עדים עוד שנאמין להם ולא נתחיי' בקריעה עד אח"ז, אבל בכרוז יוצא וכו' וכמו כן בחזקיהו שאמרו לו והאמין אותם בעדותם בכל אופן שאמרו נתחייב בקריעה.
וקושית התוס' הנ"ל יש לומר דהוי לשמואל דאמר דאין קורעין רק על שם המיוחד וע"ז יקשה למה אמרו לחזקיה מה ששמעו וכנ"ל, והנה בבבלי למדין קריעה מויבוא אליקים וכו' קרוע בגדים וכו', ובירושלמי איתא מהו לקרוע על קללת השם נשמענא מן הדא ויהי כשמוע חזקיהו וכו'. ונראה דירושלמי דס"ל דבכנוי כמו כן צריך לקרוע למדין מחזקיהו דמסתמא רק בכנוי או בשאר לשון שיבין שגידף ה' אמרו לו כן, ובבלי דדוקא בשם המיוחד חייב לקרוע לא נפקא מחזקיהו מזה בס"ד דלא נדע עוד דשומע מפי שומע חייב לקרוע מחזקיהו, ולולא דברי התוס' היה נראה לומר דשמואל דאמר דאין קורעין אלא בשם המיוחד היינו שקילל בשם המיוחד ולא שקילל בכנוי, אבל בקילל בשם המיוחד אף דשומע אמר לשומע בכנוי חייב לקרוע רק דס"ל כמו לענין מיתה כן לענין קריעה בגידף בשם המיוחד דוקא, ויהיה מיושב קושית התוס' גם לשמואל דאף דאמרו לחזקיהו בכנוי אפ"ה היה קורע משום שהוא קילל בשם המיוחד ובמשנה דלא היו קורעין בשעה שאמרו יכה יוסי את יוסי י"ל כמ"ש שקודם דרישה וחקירה א"צ לקרוע דכיון שהיו דנין לענין מיתה לא היה תורת עדים עליהם על שום דבר עד לאחר דו"ח אף דלענין קריעה א"צ דו"ח מ"מ כיון שלא החזקנו אותם לעדות לענין מיתה לא הוי עדים גם לשאר דברים עד דו"ח, גם כי אם היו קורעין מיד היו כמחליטין עדותם קודם דו"ח, וגם שמא יבטל עדותם בדו"ח וקרעו שלא כדין, אבל בחזקיהו שלא היה הנידון רק לענין איסורא וחיוב קריעה דהיה מחויב בשעה ששמע מפי עדים דע"ז בלבד א"צ דו"ח ואין דומה לגבי בי"ד וכמ"ש.
והנה דעת הרמב"ם דחייב לקרוע אף בכנוי בקילל בכנוי בלבד נפק"מ כמ"ש וע"פ הנראה מירושלמי בכל לשון שנודע שקילל השם חייב לקרוע וצ"ע. ועי' בכ"מ שכתב דרמב"ם פסק כירושלמי וכרשב"ל איזדמן וכו', והקשה למה לא פסק כמותו גם בגוי שגידף עיי"ש, ולמ"ש י"ל דרמב"ם הוציא כן מסוגיא דירושלמי מהקושיא דמכרוז וכו' דמשם מוכח כמ"ש החיוב על הכנוי ע"כ ובשל גוי פסק כמ"ש בכ"מ עיי"ש.

כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומר לו דמך בראשך שאתה גרמת לך, ואין בכל הרוגי בי"ד מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד שנאמר וסמכו כל השומעים את ידיהם. ועי' בכ"מ בשם הספרא ושם איתא ידי כל יחיד ויחיד ובכ"מ פי' לדעת הרמב"ם כל יחיד ויחיד על העדים עיי"ש.
וכן נראה בספרא פרשת אמור פי"ט מ"ג שם ורגמו וכו' וכי כל העדה רוגמתו א"כ למה נאמר העדה, אלא עדים במעמד כל העדה וכו' עכ"ל, ולא מקשינן שם וכי כל העדה סומכים ונראה כי יחיד ויחיד הנ"ל קאי על העדים. ובקרבן אהרן שם פי' וכי כל העדה רגמו דהוי לחינם אבל הרמב"ם נראה דלא פי' כן.

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה