דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה· רבי ירמיה לעוו
פרק ד · הלכה ה
אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין וכו'. ובהמ"מ יצא ממה שאמרו שבת כ"ג ע"ב ובלבד שלא יקדים ולא יאחר והוא מפרשה בנר חנוכה עיי"ש. ועיין בר"ן נגד זה ובגליון נכתב בכ"י אאמ"ו הגאון ז"ל עיין מס' סופרים פ"כ הל' ד' וכונתו ז"ל כי שם איתא מצות הדלקתו משקיעת החמה עד שיכלה הרגל מן השוק ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר לא ימיש עמוד הענן יומם ואם הדליקו ביום אין נאותין ממנו ואין מברכין עליו שכך אמרו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו וכו' עיי"ש:
וצריך שיתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק הדליק וכבתה אין זקוק להדליק פעם אחרת. נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה. ועי' בהמ"מ:
והנה בגמ' [אמרו] ואי נמי לשיעורא וברש"י שיהא בה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה עכ"ל וברי"ף א"נ לשיעורא היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו עכ"ל ועי' בר"ן שם:
והנה מזה [משמע] אף דכבתה אין זקוק לה מ"מ בעינן לכתחילה שיהיה נותן שמן שידלק משתשקע עד שתחשך ובשלטי גבורים וז"ל ואע"פ שאם כבתה אין זקוק לה צריך לתת בנר כשיעור שתהיה דולקת עד כדי מצותה. ונראה בעיני שאם הדליקה בפני הרוח וכבתה צריך עוד לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח שהרי הואיל ואינה יכולה לעמוד בפני הרוח הרי הוא כמי שלא נתן בה שמן כשיעור עכ"ל ועי' בטו"ז בסי' תרע"ג ס"ק י' ובמג"א ס"ק י"ב בזה:
אמנם ברא"ש שם אי נמי לשיעורא שיש ליתן שמן בנר שיהא דולק כשיעור הזה עכ"ל בסי' ג' שם ובסוף סי' ז' כתב וכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיהיה שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו עכ"ל. ועי' בסי' תרע"ה סעיף ב' בשם יש אומרים ועי' בפר"ח שתמה על מ"ש י"א כי לא נמצא חולק ועי' מ"ש בסי' תרע"א ס"ק ד' עיי"ש ובס' מעשה רוקח כתב דלישנא דרבינו שכתב וצריך שיתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת וכו' עד שתכלה וכו' ולא כתב וצריך שתהיה דולקת וכו' מוכיח שדעתו ג"כ שיתן בה מתחילה כשיעור עיי"ש וכדעת הרא"ש הנ"ל:
והנה לפי דעת זאת נראה דמה שצריך ליתן כשיעור אינו משום דלכתחילה יהיה באופן שידלק זמן משתשקע וכו' ובדיעבד בכבתה אין זקוק לה דא"כ למה לא יצא יד"ח כשנותן שמן אחרי הדלקה ולא יגרע מכבתה שאין זקוק לה ונראה דדעתם ז"ל בשיעור ההוא דלא נחשב הדלקה כלל באיכא בשמן פחות משיעור ואף דדי בכבה ודלק זמן מעט מ"מ באותו זמן המעט שיחשב הדלקה צריך שיהיה בו שמן כשיעור חשוב להדלקת זמן הנ"ל והשיעור משתשקע אינה על הזמן הדלקה אלא על שיעור השמן:
והנה בס' שו"ת שער אפרים בסי' ל"ה עי' שחקר בשמן בשר בחלב אם יוצא כיון דבעי שיעורא ובאיסורי הנאה כתותי מכתת שעורא ובפרי מגדים העיר ג"כ ע"ז והנה למ"ש לפרש לשעורא על זמן הדלקה וא"כ אין מקום לזה דמה אכפת לנו בהדבר דעכ"פ כשיעורא דזמן יהיה דולק ואינו דומה לשופר ולולב דבעי שיעור על הדבר דתקיעה בלי שופר לא מהני אבל כאן לא נחוש על הדבר אלא שעורא דהדלקה אבל למ"ש ברא"ש דהשיעור מצ"ע וא"כ מובן לומר היכא דשייך כתותי וכו' לא הוי שעורא:
והנה יש לכאורה הוכחה מסוגיא כפי' הרא"ש ורבינו דלפי' רש"י ושלטי גבורים וכיו"ב דהוי שיעור לכתחילה על הדלקה. א"כ האיך הוכיחו בגמ' שם מדאמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם בחנוכה בין בשבת ובין בחול. אמר רבא מ"ט דר"ה סבר כבתה זקוק לה וסבר מותר לשמש לאורה וברש"י כבתה זקוק לתקנה הלכך צריך לכתחילה לעשות יפה דילמא יפשע ולא מתקנה לה עכ"ל ולפי פי' בלשיעורא נאמר להיפוך דס"ל כבתה אין זקוק לה והרי עכ"פ צריך לכתחילה כשיעור שמן שידלוק לפי הזמן הנגבל ומשו"ה אין להדליק בשמנים אלו וכמ"ש בשלטי גבורים הנ"ל במקום הרוח דלכתחילה יהיה הכל נכון לדלוק כשיעור ומשום דכבתה אין זקוק לה משו"ה יאסר לדלוק בשמנים הנ"ל דאם כבתה זקוק מאי לנו לחוש בהשמנים דעכ"פ אפשר המה בתיקון בזקוק לתקנם תמיד ורק באין זקוק שייך לפסול שמנים הנאמרים. וע"ז י"ל בס"ד לק"מ דלא ידעינן עוד מהברייתא ומהאי דאמרינן לשיעורא אבל למסקנא יקשה מנ"ל לפסוק כבתה אין זקוק לה מדרב ורב חסדא ס"ל כן דלמ"ש נאמר בס"ד י"ל דס"ל דמאן דאמר אין זקוק לה ס"ל דלא בעי כשיעור ג"כ אבל למסקנא נאמר נהפוך דרב ור"ח ס"ל זקוק לה ור"ה ס"ל אין זקוק לה [או דיקשה לרב ור"ח מברייתא] אבל למ"ש ברא"ש ורבינו בפי' לשיעורא לק"מ:
נשארה דולקת אחר שכלתה כל רגל מן השוק אם רצה לכבתה או לסלקה עושה. וכן כתב ברי"ף כמובא לעיל. ויש לעיין לפ"ז דלאחר השיעור מותר לשמש בה מיד ולפ"ז למ"ש לעיל בס"ד לא ידעו עוד מהאי שעורא דעד שתכלה וא"צ רק הדלקה בלי שיעור כלל. וא"כ מיד מעט אחר הדלקה יהיה מותר לשמש שכלה זמנו והאיך נאמר בס"ד אסור לשמש לאורה דהנה דלאחר דידעינן משעורא אף דאין זקוק מ"מ מצוה קעבד לכתחילה וי"ל גם דבלא ידעינן משעורא נאמר דכל מה שמכין להדליק ודלק נקדש במצותו עד שתכלה אף דאין שיעור קצוב כמ"ש ברבינו יונה במס' ברכות לענין תוספת שבת כמו דמצינו בתרומה שאינה בשעורא וכל מה שמוסיף נתפס בקדושה ומצוה רק אחרי שנדע משעורא עד שתכלה וא"כ אחרי עבר זמן ההוא אינו מהמצוה עוד דמשתכלה ליכא מצוה ולא פרסום הנס כלל ובמ"ש מיושב ג"כ דיקשה על ר' זירא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בה בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת א"ר ירמיה מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה ולמ"ש דעל כרחך בס"ד לא ידעו מהאי דכשיעורא א"כ אף דאסור לשמש לאורה מ"מ כיון דאחר השיעור מותר לדעת הרבינו ורי"ף ובס"ד הוי מיד לאחר השיעור ושייך שמא יטה על הלאחר כשיעור. והנה למסקנא י"ל דאינו רשאי ליתן אלא כשיעור (או כיון דמתחילה אסור לשמש לאורה לא שייך עוד שמא יטה) וכמו דאיתא בשו"ע או"ח בסי' תרע"ב סעיף א' בהג"ה דדוקא שאינו נותן בנר אלא כדי שיעור מצותו עיי"ש. אבל בס"ד דלא ידעי משיעור האיך שייך אסור לשמש לאורה אבל כמ"ש בס"ד דלא ידעי משעורא הוי השיעור כל זמן שדולק כמ"ש בשם דומה לזה בשם רבינו יונה הנ"ל. והנה מאן דס"ל כבתה זקוק לה על כרחך ס"ל לפי השמן שהדליק צריך לדלוק אף דלא ידעי משעורא אף מאן דס"ל אין זקוק מ"מ אסור לכבה בחול ובשבת כל זמן שדולק הוי ממצותו:
אמנם יש לעיין דהרי גם בתוס' שבת מהני תנאי ועי' בהגהות מיימוני כאן בפירקין ובטור שו"ע ובר"ן במס' שבת שם וא"כ במכבה במזיד מסתמא הדליק מעיקרא עד אותו זמן שכיבה והיה בתנאי וכמו כן בשבת במשמש בה דהוי גלוי על תנאו מעקרא וכיון בס"ד ליכא שיעור ידוע ולפ"ז יקשה עוד אף דאסור לשמש לאורה נחוש שמא יטה אם לא נאמר בשבת לא מהני תנאי וזה דוחק מאוד לומר בחול מהני תנאו ולא בשבת והו"ל לפרושי. וא"כ לרב מנ"ל עוד מאסור לשמש דלא שייך שמא יטה דכמ"ש בס"ד שייך שמא יטה בכל אופן והנה לדעת רבינו ורא"ש אף דס"ל השיעורא על השמן ולא על הזמן מ"מ כתב רבינו נשארה וכו' אחר שכלתה רגל וכו' אם רוצה לכבותה וכו' הרי ס"ל לענין שאינו רשאי לכבה בידים תליא בשיעור זה וי"ל ג"כ משום דקידשו למצוה וכמ"ש בשם רבינו יונה וכ"ז במסקנא די"ל אפי' תנאי לא מהני וצ"ע אבל בס"ד יקשה כמ"ש:
ונראה דהנה בטעמא דאסור לשמש באורה דעת הרז"ה והר"ן כיון דעל הנס שנעשה במנורה תקנוה עשאוהו כמנורה שאין משתמשין בו כלל וכתב שכן מדברי רבינו נראה דתשמיש מצוה אסור ג"כ דהוי מה"ט עיי"ש ובפנ"י הקשה דא"כ מנ"ל לרב הונא דכבתה זקוק לה דילמא דומיא דמנורה עיי"ש ולמ"ש בתוס' להוכיח מדאמר בין בשבת וכו' על כרחך ס"ל מותר לשמש הרי לא ס"ל דומיא דמנורה אלא שהקשה עוד דנבעי נמי שמן זית דוקא כמו במנורה עיי"ש ונראה ע"ז דאין הפי' דהדלקה בחנוכה כענין הדלקה במקדש ושיהיה דומה בכל הדברים אלא שיעשה זכר למנורה בדבר אחד ועי' בר"ן ריש מגילה שכתב דעשו בהרבה ענינים זכר למקדש במאי דאפשר עיי"ש וביותר בזה דהוי במנורה אבל בחדא בזה שאסור לשמש לאורה הוי זכר למנורה ולא הצריכו משום זכר שיהיה דומה בכל ענינים אלא דיקשה עוד מנ"ל דבחרו אסור לשמש לאורה משום זכר למנורת המקדש ומנ"ל דס"ל כבתה זקוק דילמא אין זקוק וצריך שמנים ופתילות דומיא דמנורה ומותר לשמש לאורה כמ"ש דלאו לכל מילי הושוו למנורת המקדש רק בדבר אחד דדי להיות לזכר עי"ז ונאמר בזה וגם נדבר במה שיש לומר בסברות החלוקות אם אמרינן זקוק לה או אין זקוק ולמה לכתחילה כשיעורא למ"ש רש"י וכיו"ב בפי' ובדיעבד אינו זקוק דלא נראה משום דלא הטריחו ב' פעמים:
והנה בר"ן דכבתה אין זקוק לה דהדלקה עושה המצוה:
והנה לומר דאם הדלקה או הנחה עושה מצוה עיין מה שכתבתי במקום אחר אם המצוה משום העשיה או מצד עצמה ובמס' מנחות בפ' תכלת היכא דעשיה גמר מצוה מברכין לעשות עיי"ש ומדמברכין להדליק על כרחך הדלקה גמר מצוה ולא הנחה אלא דיש להבין דהרי בעי' לפרסום הנס דעיקרא בהנחה והרי לכתחילה מה"ט לכשיעורא ונראה דודאי דעיקר פירסום הנס בהנחה משתשקע וכו' דהוי הכר לכל ובמצוה זאת הרבו בו משום פירסום ועדיף עי"ז מקידוש היום אמנם י"ל דאיבעיא בגמ' דהנה הרבה מצות על ניסים שציונו מדאורייתא סוכה ופסח וכיו"ב ולא צוה התורה ולא מדרבנן שיעשהו בפרהסיא דוקא וכמו כן נוכל לומר בחנוכה עיקר המצוה בתחילת התקנה לזכרון ולא לפרסום וכמו במצות דאורייתא לזכרון להנעשה וראיה ע"ז מלשון הברכה להדליק וכמ"ש לעיל ממס' מנחות הנ"ל אלא מה שמצינו מענין הפירסום דהנחה וכיו"ב ממהדרין ומהדרין דמהדרין וכו' זה אינו מעיקר התקנה מבראשונה אלא הוספה שהוסיפו לישראל קדושים מדרבנן אח"ז להרבות בפרסום רב ושיעשה המצוה באופן הפירסום ולא באו להוסיף על הראשונים אלא המצוה יעשה בפירסום אותה שתיקנו הראשונים והרי בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודי וזה לקיים עיקר התקנה ומה"ט אפי' יחיד בשדה ואין רואה חייב בהדלקה וכמ"ש תקנה חדשה לא תיקנו משום פירסום אלא התקנה מבראשונה יהיה על דרך פרסום יותר לא חידשו בחנוכה מבשאר מצות דאורייתא על זכרון הנסים כמ"ש ולכן בכבתה לא חייבו להדליק מחדש דא"כ יהיה חיוב חדש מדרבנן משום פרסום וחיוב חדש לא עשו כיון דעיקר המצוה כבר נתקיים ולא תיקנו אלא בשעושה המצוה העקרית יעשה באופן הפירסום ולא עוד הפעם מחדש והרי לא מברכין בכבתה ועי' בר"ן ורשב"א בזה וא"כ מובן דלכתחילה בעי כשיעורא ובדיעבד אין זקוק לה (ועי' בשו"ת מהרש"ל בסי' פ"ה דאף למאן דס"ל כבתה אין זקוק למהדרין וכו' שזקוק משום פירסום הנס ולמ"ש הוי תרתי מצות הדלקה בפ"ע ופרסום הנס בפ"ע ועי' במג"א שהביא דברי מהרש"ל שם ובטו"ז שם):
אמנם ממ"ש בפנ"י להוכיח מכח קושיא על דאמרינן נר איש וביתו דלמה לא יהיה נר לכל אחד דמצוה בו יותר מבשלוחו והוכיח מזה דעיקר המצוה על הבית לפרסום הנס עיי"ש וא"כ לא שייך מ"ש אמנם י"ל דהוי משום שליחות ואם דמצוה בו וכו' זה באמת המהדרין נר לכל אחד וכן נראה דלמ"ש בפנ"י לא יברך רק אחד ולא מצינו הפרש בברכה גם לפמ"ש בתוס' דמהדרין דהוסיפו נר אחד ולא על כל אחד ואחד דאל"כ לא הוי הכר עיי"ש ויקשה דא"כ גרעו דלא הוי נר לכל אחד ועל כרחך דמשום שליחות הוי לכל אחד אלא דמצוה בו וכו' ופרסומי ניסא עדיף ואתי שפיר:
וא"כ לפמ"ש גם מאן דס"ל הדלקה עושה מצוה ס"ל דצריך הנחה משום הפירסום אלא העיקר המצוה ההדלקה ומאן דס"ל הנחה עושה מצוה ס"ל דהנחה מעיקר המצוה:
ונאמר לפמ"ש הר"ן דבעינן דומיא דמנורה במקדש והנה אם נאמר דבשמנים ופתילות יהיה דומיא דמנורה דבמנורת המקדש הטעם דאין מדליקין כדאיתא בגמ' משום להעלות נר תמיד מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחר י"ל דתליא באם אמרינן הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה דאם אמרינן הנחה עושה מצוה וא"כ הוי כל זמן הנחה מעיקר המצוה ולפ"ז אף דכבתה זקוק לה הוי ע"י דבר אחר וצריך שתהיה מיד באופן שלא יהיה צריכין לזקוק לה אבל אם הדלקה עושה מצוה הרי על אותה זמן הקצר הוי עולה מחמת עצמו בודאי:
וא"כ לפ"ז הוכיחו שפיר דעל כרחך רב הונא ס"ל כבתה זקוק לה דאל"כ דס"ל אין זקוק וא"כ ס"ל הדלקה עושה מצוה וא"כ הרי עולה מחמת דבר עצמו דומיא דמנורה. אבל מדס"ל כבתה זקוק והנחה עושה מצוה אסור בשמנים וכו' דהוי עולה מחמת דבר אחר ושאני בשאר שמנים דאמרינן כבתה זקוק דהרי גם במקדש כבתה זקוק אלא דלכתחילה צריך במקדש לתת שמנים שיעלה מחמת עצמם וכמו כן כאן וא"כ לק"מ דנאמר נהפוך כבתה אין זקוק ובעי לכתחילה משום שיעורא שכתב להקשות לדעת רש"י דאם נאמר זקוק יהיה מותר לכתחילה דלמ"ש לכתחילה דאסור לסמוך על הזקוק משום דבעי להעלות מחמת עצמו דומיא דמנורה וא"כ א"צ לומר כמ"ש שמא יפשע למ"ש בר"ן אלא דומיא דמנורה. ומיושב קושית הפנ"י דרק לענין לכתחילה למען לא יהיה צריך לזקוק אח"ז הוי דומיא דמנורה דאם כבה גם במנורה צריך לזקוק ואתי שפיר:
ונאמר לישב דמה שיקשה למ"ש בתוס' וברשב"א על הקושי' דמנ"ל דס"ל מותר לשמש לאורה דילמא ס"ל דמשו"ה אסור בשבת משום דכבתה זקוק ובשבת ק"ו מחול דאין מדליקין ובתוס' תירצו דהוכיחו דא"כ למה אמר כלל בין בשבת אם לא לאשמעינן חדשות בשבת ומשום דמותר לשמש ואסור גם מה"ט עיי"ש. ויש להקשות דעם כל זה נאמר דאסור לשמש לאורה ואפ"ה אסור בשבת שמא יטה כמו דאיתא להלן בשמן שריפה מתוך שמצוה לשרפו חיישינן שמא יטה עיי"ש. וכמו כן כיון דס"ל כבתה זקוק וא"כ הוי מצוה חיישינן שמא יטה כדמצינו בלעדי זאת דיותר לחוש במצוה מברשות כדאיתא הכל חייבין בתקיעות שופר וכו' וכמ"ש בשאגת אריה משום חיוב דמצוה חיישינן שיהיה בהול ויעבירנו ד' אמות ברה"ר ועי' במס' ביצה י"ח לחלק שם בין אב הטומאה לולד הטומאה לענין בהילות עיי"ש וכמו כן י"ל אף דאסור לשמש אפ"ה שייך שמא יטה משום המצוה:
והנה חשבתי לפרש במ"ש דברי תוס' ישנים שכתבו בנר שבת דבאיכא נר אחר לא חיישינן שמא יטה עיי"ש ולמ"ש י"ל משום דנפקע חיוב המצוה בהאחר ולא יהיה בהול עוד אלא דשם לא שייך לומר כן דאם יזכור שהוא נר של מצוה יזכור שהוא שבת ושאסור בהטיה וכיו"ב אמרינן בפ"ק דפסחים הוא מחזיר לשרפו וכו' עיי"ש. ואף דמצינו בהטמנה וכיו"ב שכחה בלא מצוה מ"מ יותר גזרו באיכא מצוה ואין לומר דא"כ מאי נפק"מ בהוספת האיסור משום שמא יטה דהרי די משום זקוק לה אם לא כמ"ש בתוס' לאשמעינן דמותר לשמש לאורה ע"ז יש לומר דגם בזה נפק"מ דמסתבר אף דאמרינן באלו שמנים שאין מדליקין ואם ליכא אחרים מדליקין באלו ועיין בירושלמי שמביא המל"מ בהל' תרומות בפ"ב עיי"ש. אבל אם החשש שמא יטה י"ל שאסור להדליק אפי' באין לו אחרים דכיון מצוה אף באלו ליזקוק לה ושייך שמא יטה אף בירושלמי י"ל שכ"כ רק בשמן שריפה עיי"ש מ"מ מנ"ל להוכיח כנ"ל כיון דעכ"פ מסתבר לומר כן וכמ"ש:
אמנם למ"ש י"ל דהנה אף למ"ש דפרסום הוי בפ"ע ולא עיקר המצוה אפ"ה בהדליק למעלה מעשרים אין יוצא וזה כמ"ש בתוס' במס' סוכה ובפסקי תוס' בפ"ק דברכות כשאין עושה הדאורייתא כתיקון החכמים אין יוצא עיי"ש ומכ"ש מצוה דרבנן בלא עשהו מתחילה כתיקון החכמים ושאני בכבתה או באי אפשר. וא"כ בשמנים ראוין בכבתה עושה מצוה והוי מצות הדלקה מצוה בפ"ע אבל בשאין ראוין שאין עולין מחמת עצמם לא שייך שמא יטה משום מצוה דהרי אינם בכלל מצוה. אמנם בכה"ג שכתבתי בליכא אחרים דיוצא גם ידי מצוה יש לעיין אם מצוה דרבנן דוחה גזירה דרבנן וי"ל כיון דהוי על חשש שיפגע באיסור דאורייתא מיד ועי' במס' תענית בלית ליה עיקר מדאורייתא עשו חיזוק וא"כ י"ל חנוכה חמיר וצ"ע ואם כן למ"ש אם לא נאמר מטעם מנורה על כרחך כבתה זקוק ואם מטעם מנורה על כרחך ג"כ כבתה זקוק לה. ויש לפרש דברי הרי"ף שכתב כבתה אין זקוק מדמותר להדליק בשבת והרי בגמ' אמרינן מדס"ל לרב מדליקין בחול ולמ"ש י"ל לפי המסקנא דלרב דס"ל מדליקין על כרחך ס"ל הדלקה עושה מצוה וא"כ מחול אין ראיה די"ל כמ"ש לעיל והראיה משבת דוקא ואתי שפיר: