דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה· רבי ירמיה לעוו
פרק ד · הלכה א
כמה נרות הוא מדליק בחנוכה מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שיהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד. כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות. במס' שבת כ"ג ע"ב ת"ר נר חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסף והולך אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא ח"א טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסים וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים. וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש ואין מורידין אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ב' זקנים היו בצידון אחד עשה כב"ש ואחד עשה כב"ה זה נתן טעם לדבריו כנגד פרי החג. וזה נתן טעם לדבריו דמעלין בקודש ואין מורידין עכ"ל הגמ' שם:
ובתוס' שם בד"ה והמהדרין כתבו דב"ש וב"ה מאן דס"ל פוחת והולך ומאן דס"ל מוסיף והולך בנר איש וביתו ס"ל כן דאל"כ לא הוי היכר בהוספה דיסברו שהרבה בני אדם היו שם ודברי תוס' בלתי מובנים דא"כ אכתי לא נדע שהוסיף או שפוחת אם גם יהיה רק איש וביתו עם כל זה יחשב שהיו הרבה או מעט בני אדם שם. וראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל [סימן שיז] שעמד ע"ז. והנראה בכונתם וכן מצאתי בפר"ח דאם אחד בלבד ידליק ונראה הוספה בכל יום ויום יהיה הכר שלא יסברו שבכל יום ויום הוסיפו או נתמעטו. אבל כשרואים הרבה מדליקין לא הוי הכר כלל שיחשבו שמא יש עוד אנשים כי ברבוי אין ההוספה ניכרת כמו אחד בלבד עיי"ש:
ובשו"ע בסי' תרע"א סעיף ב' כמה נירות מדליק בלילה הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיה שמונה ואפי' אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. ובהג"ה י"א דכל אחד מבני הבית ידליק הראשונה דעת התוס' ובהג"ה דעת רבינו:
ועי' בס' ישועות יעקב שם שהקשה לדעת החכם צבי המובא במל"מ בהל' מגילה דמי שבידו לעשות עתה מצוה שלא ממובחר ואח"ז ממובחר אל ימתין עד אח"ז שמא יאנס אח"ז ולא יהיה בידו לקיימה ובטל מכל וכל. וא"כ האיך נאמר כמ"ש בתוס' שידליק רק נר איש וביתו ויבטל מעשי המהדרין כדי שיעשה למחר כמהדרין מן המהדרין ושמא יאנס עיי"ש ובמקום אחר כתבתי לדעת הריב"ש דאפי' בשבועה דלא שייך בל תאחר מ"מ חיישינן שמא ימות עיי"ש וכתבתי לחלק בין מצוה שמוטלת לעשות ובנאנס שייך לומר אונס רחמנא פטרא לא חיישינן שמא ימות. אבל היכא דיעבור למפרע כמו בשבועה וכיו"ב חיישינן לאונס עיי"ש. וא"כ בכה"ג דג"כ למפרע יהיה מבטל מצות המהדרין יקשה כנ"ל:
ונראה לענ"ד לומר דהנה בפנ"י הקשה דמאי נשתנה מצוה זו משאר מצות שהם חובת הגוף שיהיה החיוב על כל יחיד ויחיד. וגם הרי קיי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו ותירץ דעיקר המצוה בסמוך לרה"ר משום פרסומי ניסא ומשום כך הטילו חובת מצוה זו כאלו היה חובת הבית והניחו בצ"ע עיי"ש:
והנה מ"ש מצד חובת הגוף י"ל כמ"ש בקצה"ח לפרש דברי תוס' רי"ד שכתב במצוה שבגופו לא שייך שליחות דדבר שמוטל על גוף האדם לעשותו על גופו ולא על גוף אחר אבל כשהדבר על דבר חוץ לגופו לא שייך בכלל זה עיי"ש. אבל ממצוה בו יותר מבשלוחו יקשה לכאורה. ומ"ש שהמצוה על הבית יקשה דא"כ למה בנר לכל אחד ואחד יברך כל אחד כי לא מצינו מי שאינו אומר כן והרי הוי רק חדא מצוה וכי אם שנים יעשו מזוזה בבית יברכו שניהם גם מאי טעמא דמהדרין לפ"ז:
אמנם כנראה דטעמא דמהדרין בנר אחד לכל אחד ואחד משום מצוה בו יותר מבשלוחו ונבין בזה דברי תוס' דיקשה דבמאי שהרויחו המהדרין בהוספה לכל יום ויום הפסידו שלא היה נר לכל אחד ואחד. אבל אם נאמר דנר לכל אחד משום מצוה בו יותר מבשלוחו יש לומר דזה רק אם יעשה בעצמו המצוה בשלימותו כמו בשלוחו אבל אם ע"י השליח יעשה אותה יותר בשלימות מצוה בשלוחו והרי בכה"ג כמ"ש בתוס' אי אפשר בשלימות רק ע"י השליח:
ובאמת יש להבין בדברי התוס' וכי בהכר בלבד תליא מלתא כיון דפרסום הנס איכא בהדלקה ברה"ר ומה שיעשה בהוספה לכל לילה ולילה יהיה כמצוה בפ"ע וכי לא מצינו לזכר הנס שעושים בפ"ע בלי פרסום כמו מצה ופסח וסוכה וכיו"ב והרי בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודי וכיון שעיקר המצוה ניכרת מה לי אם ההוספה בלתי ניכרת ויעשה בשלימות ביותר ובו ולא בשלוחו וצ"ל דס"ל דכל מה שנוכל להרבות בפרסום הנס עבדינן וטוב שיעשה ההוספה בפרסום הנס ושיהיה ע"י שלוחו גם י"ל כיון דהוספה ופוחת והולך למר כדאית ליה וכו' הוי ג"כ זכר לנס ועי' בפנ"י וא"כ שייך בו ג"כ פרסום בפ"ע על הוספת זכרון הנס. ועי' בפר"ח וכונתי לזה כי לכן דעת רבינו לצרף המהדרין עם המהדרין מן המהדרין. דס"ל כב' זקנים משום פרי החג וא"כ לא הוי משום הכר לחנוכה כלל עיי"ש. אבל לפמ"ש בפנ"י שם נגד פרי החג הוי משום חנוכה עיי"ש עם כל זה י"ל דתליא דאם משום הנכנסים ויוצאין דהוי דמיון הנס שהיה בהוספה עיין בפנ"י שם וא"כ הוי מצד פרסום הנס ושייך הכר אבל אם משום דמיון לפרי החג ולא משום פרסום הנס וי"ל שפיר דהוספה מצוה בפ"ע ולא צריך הכר כלל וזה דעת רבינו:
גם י"ל לדעת רבינו כיון דעיקר הנס בפרסום טוב להיות בו מבשלוחו אף אם עי"ז ההוספה בלתי נכרת וטוב לעשות עיקר המצוה באופן המועיל בו משנעשה הוספה בפרסום דהוי מצוה בפ"ע:
אמנם יש לעיין בהאי דקיי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו דמקורו במס' קדושין מ"א ע"א השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא וכו'. וברש"י מצוה בו יותר מבשלוחו דכי עסיק גופו במצוה מקבל שכר טפי עכ"ל. ויש לעיין אם הוי כן מדאורייתא או מדרבנן. וכנראה כיון דהוי סברא הוי דאורייתא וכמ"ש ז"ל דכל סברא דאורייתא מדמקשינן ל"ל קרא סברא היא ועי' מ"ש בזה אאמ"ו הגאון ז"ל בחלק א' וב' משערי תורה עיי"ש. וביותר למ"ש בפנ"י במס' ר"ה דכל מידי דהוי מעולם מהסברא ולא נתחדש בו דבר הוי בל תוסיף דכיון שהתורה לא צוה והחכמים יצוו עיי"ש ועל כרחך דמידי דסברא מדאורייתא. אבל לפ"ז יקשה במס' קדושין שם דילפינן שליחות מגירושין ואמרינן וכ"ת דיליף מגירושין שכן בע"כ עיי"ש ותיפוק ליה דנאמר בקדושין דהוי מצוה ושייך מצוה בו יותר מבשלוחו ואפי' בדיעבד ס"ד שלא יהני משא"כ בגירושין דלא הוי מצוה וכמ"ש בתוס' ריש זבחים אף בזונה ג"כ אפשר בלי גירושין עיי"ש:
אמנם י"ל דשאני קדושין דלא הוי מצוה מצ"ע אלא משום פריה ורביה ובר"ן הקשה לדעת למה הוי בהאשה מצוה שאינה בכלל פו"ר עיי"ש ופו"ר דהוי אחרי הקדושין וקדושין הגורמין לבוא לידי מצוה זאת הוי בכלל מצוה שנאמר שתהיה בו אבל בלא"ה הוי כקנין בעלמא ומצות פו"ר שבא ע"י הקדושין מביאין לקדושין ג"כ ענין מצוה כמו בקונה אתרוג אשר הקנין בלעדי המצוה הוי קנין גמור ונוסף בו מצוה ג"כ בשביל המצוה שיעשה אח"ז ע"י הקנין. והנה עיקר המצוה בעצמו ואם לכתחילה תהיה גם הקידושין הגורמין להמצוה ועי"ז נתעלה למצוה ושיהיה בו ולא ע"י שלוחו מ"מ לא שייך לומר שאם לא היה בו לא הוי קדושין משום כמ"ש שהרי אינו מגוף המצוה וקנין בפ"ע וכמו בקנין האתרוג ע"י השליח לא תבטל המכירה דמה שמחויב משום שנמשך עי"ז מצוה אח"ז משו"ה לא נבטל במה שחסר במהמצוה להבטל הקנין וא"כ לא שייך גם בס"ד לומר אף אם בו יותר מבשלוחו דאורייתא עם כל זה לא מסתבר דבדיעבד יבטלו הקדושין ע"י השליח מה"ט. והנה לבסוף למדין מושחטו כל הקהל דמהני שליחות במצוה ומיניה דאפי' במצוה דהוי גוף הדבר מצוה ושייך מצוה בו יותר מבשלוחו ואפ"ה בדיעבד מהני ע"י שליח ג"כ:
אמנם לכאורה יש לומר לפמ"ש בתוס' בכמה דוכתי בדאורייתא לא שייך לכתחילה ודיעבד וא"כ לפ"ז מצוה בו וכו' במצוה שגופה מצוה מדרבנן ומ"ש דהוי מסברא וא"כ מדאורייתא י"ל דאין הסברא פשוטה די"ל ג"כ להיפוך דטוב לעשות המצוה ע"י השליח דהנה קיי"ל דלא אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך. וזה שיעשה בעצמו איסורא להציל את חבירו מחטא גדול. אבל בכה"ג יש לעיין אם נאמר שטוב שיעשה בעצמו המצוה שלא ממובחר למען שיזכה את חבירו ג"כ שיעשה מצוה. מצוה מהמובחר עדיף או אפושי גברא עדיף. ועי' בר"ן שכתב באשה דאמרינן ג"כ מצוה בה וכו' אע"פ שאינה מצוה בפו"ר מ"מ בכלל מצוה שמסייעת להמצוה וכתב שאב שמקדש בתו בכלל זה עיי"ש. ועי' בש"ך חו"מ בסי' שפ"ב ס"ק ד' ובס' תבואות שור בסי' כ"ח בהאב המוהל אם יוכל לכבד לאחר דעת הש"ך שאין יכול ובתבואות שור הרבה להביא ראיות מכהן בעבודה וכיו"ב דמצינו שיוכל לשלח לאחר אף דמצוה בו וכתב דמצוה בו וכו' דוקא כשאין רוצה בה משום שאין חביבה עליו ולא בעושה בשביל כבוד רשאי עיי"ש. ולמ"ש י"ל ביותר משום אפושי גברא דהמשלח והשליח בכלל עוסקי מצוה יהיה שרי אלא שלא יהיה לעול עליו וא"כ במ"ש אין סברא פשוטה להכריע מזה דהוי מדאורייתא:
אמנם י"ל אפי' אם נאמר דמשום אפושי גברא עדיף לא הוי סברא פשוטה עם כל זה י"ל דהוי דאורייתא. ונבין דברי רש"י הנ"ל שכתב דכי עסיק בגופו במצוה מקבל שכר טפי עכ"ל דבלתי מובן דמאי ענין שכר בזה וכי בלא"ה אין הסברא מחייב אף דשלוחו כמותו עם כל זה הוי אמירה בלי טרחא ולפום צערא אגרא אבל כמ"ש כונת רש"י דלא שייך שהתורה צוה עליו שיעשה דוקא בעצמו דתורה שבאה לזכות את ישראל ומאי שנא אם אחרים יעשו מצוה ג"כ ואפושי גברא עדיף אלא דעם כל זה לו הוי הפסד שכר דעכ"פ הוא לא טרח ולפום צערא אגרא לכן אע"פ דהוי דאורייתא שייך בזה לכתחילה ודיעבד דלכתחילה יעשה בעצמו דהוי מהמובחר אבל מהני בדיעבד דרצון התורה נעשה ג"כ דהוי אפושי גברא ולמה תבטל התורה מעשה האחר שהיה כרצון התורה אבל כל זה בשאר מצות כמו במילה וכיו"ב. אבל בחנוכה דלא שייך אפושי גברא ולא שייך שלא נבטל מעשה המצוה של האחר שהרי בלא"ה זה מדליק בשביל עצמו וא"כ בחנוכה לפ"ז בכל פעם דוקא בו ולא בשלוחו וזה הנראה בדעת רבינו:
אמנם בדעת התוס' נאמר דלמ"ש בתבואות שור דדוקא כשעושה דרך בזיון ומראה שאין המצוה חביבה עליו לעשותה בעצמו אבל אם מכוין לכבד חבירו רשאי. ומכ"ש אם מכוין שעי"ז יעשה המצוה בשלימות ביותר ודאי מסתבר שלא נאמר מצוה בו יותר מבשלוחו. ולפ"ז מיושב קושית הישועות יעקב הנ"ל דלפמ"ש דבכה"ג שמכוין שיעשה ע"י השליח למען שיהיה המצוה בשלימות ביותר ובתוספות לא שייך מצוה בו וכו' שהוא משום שמראה שאין חביבה עליו אבל בכה"ג נהפוך הוא דמשום חביבות המצוה שתהיה בשלימות עושה אותה ע"י השליח ולא קשיא דהאיך יעשה מצוה היום בפחות לעשותו מחר מהמובחר ושמא יאנס דכמ"ש לא הוי בפחות במה שעושה ע"י השליח דלא שייך מצוה בו וכו' בכה"ג בדעתו לעשותו למחר מהמובחר ע"י השליחות ואתי שפיר: