דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי ירמיה לעוו
פרק ט · הלכה ד
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא שקר ויחנק, אע"פ שעשה אות שהרי בא להכחיש תורה שאמרה לא בשמים הוא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל. והנה בדבר נאמנות הנביא לענין דינא נמצא חלוקי דעות אם נחלק בין במציאות להלכה.
בס' כפות תמרים במס' יומא דף ע"ה ע"א בד"ה תניא שהקשה שם ממה שארז"ל גד שמגיד לישראל בין שבעה לראשון ותשעה וכו' ומרשב"י שטיהר מקום ספק טומאה ממ"ש הרמב"ם הנ"ל ופי' בזה משנה דעדיות דאין אליהו בא לטהר וכו' עיי"ש, הנה נראה דעתי דאף במציאות אינו נאמן.
אמנם עיין בהגהות משנה למלך בהל' אישות פ"ט ה"ו עמ"ש במל"מ לחלק בין ספיקא דדינא שאין הנביא נאמן לספיקא דמציאות דנאמן ובמל"מ סיים שם דיש לחלק בין ממון לקדושין עיי"ש, ולא פי' טעמו לחלק דלכאורה בממון כמו בקדושין צריך עדות ממש, ואם נאמר כדעת הב"ש בסי' מ"ב דבקדושין לא מהני ידיעה שלא בראיה יש לומר דבנביא הוי בגדר ידיעה שלא בראיה וצ"ע.
ולכאורה יש לעיין בנביא אחד לא יהיה [אלא] כעד א' בלבד ונראה לפ"ז דבדבר דצריך ב' עדים אף דנביא נאמן מ"מ צריך עמו עוד עד אחד ויש להבין לפ"ז במ"ש הרמב"ם בהל' ה' דנביא מוחזק נאמן לעקור איסור בהוראות שעה, והרי לענין איסור זה היה בחזקת איסור ולמה יהיה נאמן דהוי כע"א נגד חזקת איסור, והנה במעשה דאליהו בהר הכרמל שהיה על עצמו יש לומר דשאני דאדם נאמן ע"ע וכמ"ש בפני יהושע אפי' נגד הרוב אבל הרי כתב שם אם יאמר לך הנביא עבור ע"ד תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו והרי שאני באליהו בהר הכרמל דהוי על עצמו ומנ"ל שאחרים יסמכו על נביא אחד.
והנה בתוס' במס' יבמות דף צ' ע"ב בד"ה וליגמור, כתבו שם אחרי שהקשו בנאמנות אליהו דהא אין הנביא רשאי וכו' ותירצו למגדר מלתא והקשו דא"כ למה צריך מתנאי שיהיה מוחזק ותירצו במוחזק סמכינן שיהיה כדבריו שיצא אש ויהיה מגדר מלתא עיי"ש, ולפי דבריהם לא יקשה מה שכתבתי, ולכאורה י"ל דהוי בגדר עבידא לגילויי ותיכף עבידא לגלויי דדעת הירושלמי במס' יומא הכל נאמנים עיי"ש, ועם כל זה צריך שיהיה מוחזק דאל"כ אינו בתורת נביא לעבור על דבריו אף דהוי עבידא לגלויי דאפי' מופת לא מהני בנביא כמ"ש הרמב"ם ז"ל אם לא מוחזק וראוי לכך כמ"ש, ועי' בתוס' סנהדרין פ"ט ע"ב עיי"ש.
והנה נאמנות הנביא במציאות לכאורה נראה בכ"ז במס' סנהדרין דף פ"ט ע"ב הכובש את נבואתו לוקה מאן מתרי ביה חברי נביאי וכו' ובתוס' שם בע"א בד"ה הכובש פי' כמו סוכה ואינו עושה וכו' עיי"ש הרי נראה כמפורש דמהני נאמנות הנביא במציאות, ועי' במס' זבחים דף ס"ב ע"א ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד להם על המזבח ואחד שהעיד להם על מקום המזבח ואחד שהעיד להם שמקריבין אע"פ שאין בית וכו' ומובא ברמב"ם פ"ב ה"ד מהל' בית הבחירה, וראיתי בס' סדר המשנה שהניח בצ"ע שהאיך העידו להלכה, והנה יש לפרש שהעידו ממה שקבלו איש מפי איש להלכה שמקריבין וכו' כמו שמצינו עדות מפי חגי וכו' במשנה שהוא בכה"ג, ועל ב' דברים הראשונים במציאות נאמנים ע"פ הנבואה.
ובמס' ידים פ"ד מ"ג מצרים מעשה זקנים ובבל מעשה נביאים ובר"ש מעשה נביאים ועל פי הנבואה עשו הוראות שעה עיי"ש, ועי' בתוס' יומא נ"ד ע"א בד"ה כרובים שהקשו על פרצופין דאריות בכסא של שלמה וכתבו ואין לומר דע"פ הדיבור וכו' שהרי אין הנביא וכו' וסיימו ושמא גם בזה למגדר מלתא עיי"ש, והוא כדעתם במס' יבמות הנ"ל.
ועיין עוד בתוס' יבמות דף מ"ה ע"ב בד"ה מי בירושלמי יומא מעתה וכו' אין אשה דנה ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדה וכו' ואי נמי ע"פ הדיבור שאני וכיו"ב במס' נדה דף נ' ע"א עיי"ש, וצ"ל דהוי ג"כ למגדר מלתא למען ישמעו דבריה וצ"ע.
ובירושלמי במס' דמאי פ"ב ה"א רבי יהושע בן לוי הוה מפקד לטלייא לא תיזבין לי ירק אלא מן גנתא דסיסרא קם עמיה זכור לטוב א"ל זיל אמור לרבך לית הדא גינתא דסיסרא דיהודא הות וקטלו ונסבת מיניה ואין בעית מחמרא על נפשך אשתרי לחברך עיי"ש.
במס' ע"ז דף מ"ה ע"א כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וכו' דע שיש שם ע"ז, ובתוס' בד"ה כל וכו' בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק ע"פ הנביא נבנה שם עכ"ל, עי' ברש"י עירובין מ"ה ע"א בד"ה הרי שמואל עיי"ש, ועי' ירושלמי בפ' כל הצלמים.
ובתוס' במס' ע"ז דף י"ג ע"א בד"ה אמר אביי הקשו למאן דס"ל צער בע"ח דאורייתא האיך למדין מיהושע ואת סוסיהן תעקרו דע"פ הדיבור היה עיי"ש, צריך ג"כ לפרש להוראות שעה ולמגדר מלתא כדעתם ז"ל במס' יבמות.
וע"ע בתוס' במס' קדושין דף ל"ז ע"ב בד"ה הואיל שהקשו האיך הקריבו פסח בימי יהושע קודם שנכבשה ונחלקה הארץ ותירצו שעשו ע"פ הדיבור וצ"ל ג"כ כנ"ל ועי' עוד בתוס' קדושין מ"ב ע"א בד"ה ובוררין עיי"ש.
ועי' במס' שבועות ט"ז ע"א בגמ' ע"פ נביא נאכלת וע"פ נביא נשרפת וברש"י חגי זכריה ומלאכי וע"פ ברוח הקודש עשו ואין טעם בדבר עכ"ל, בזה יש לעיין קצת ע"ז מ"ש.
ובמס' חולין דף ה' ע"א מבי טבחי דאחאב ע"פ הדיבור שאני ועי' בריטב"א שם שפי' דהדיבור הודיע שהוא היתר עיי"ש ומדבריו ג"כ דבמציאות נאמן הנביא.
ועי' במס' תמורה דף ט"ז ע"א ובצאן קדשים שם בד"ה א"ל יהושע בענין שאין שואלין באורים ותומים בהלכתא עיי"ש וברש"י עירובין מ"ה ע"א בד"ה הרי עיי"ש, ובתוס' שם דף ס"ג ע"ב בד"ה כל זמן עיי"ש.
ועיין עוד בשיטה מקובצת במס' ב"מ דף קי"ד ע"א במעשה דרבה בר אבהו ואליהו שכתב שהיה מטמא א"ע לבן (שונמית) [האלמנה] ע"פ הדיבור עיי"ש ועי' מ"ש לעיל דעצמו שאני דלא שייך נאמנות, ועי' בתוס' במס' עירובין ט"ו ע"ב וברי"ט אלגזי בכורות דף י"ז ע"א עיי"ש ושם איתא כמו דאיתא במס' יבמות אם יבוא אליהו, ונראה ג"כ דנאמן במציאות עיי"ש.
והנה ראיתי בס' מצודות דוד להרדב"ז מצוה ט' שכתב וז"ל ואני מסתפק אם היה מחצה על מחצה ואמר הנביא נאמר לי בנבואה שהדין כך אם חשוב זו הכרעה כיון דלא אמרה מדעתו ומקבלתו אלא דרך נבואה או דלמא בכה"ג נמי אמרינן לא בשמים היא עכ"ל, ולכאורה לפי הנראה מהנ"ל להלכה בכל גוונא לא מהני דברי הנביא כמ"ש מלשון הרמב"ם בכ"ז. ועי' בברכי יוסף או"ח סי' ל"ב ס"ק ד' שהאריך בזה עיי"ש. ועי' בתוס' סוטה ל"ה ע"ב בד"ה לרבות עיי"ש, ביהושע שנשא רחב שכתב שמא היה ע"פ הדיבור עיי"ש.
בנאמנת הבת קול במציאות עי' בתוס' יו"ט סוף מס' יבמות עיי"ש. ובנאמנות הנביא במציאות ע"ע בירושלמי פ"ג ה"ו דמס' פסחים עיי"ש, ועי' שבת ק"ח ע"א וברש"י בד"ה מאי אם יבוא אליהו וכו' עורו ועי' שו"ת הרשב"א סי' י' מ"ש בפלטי בן ליש שם עיי"ש. וע"ע בנאמנות הנביא בהוראות שעה תמורה כ"ט ע"ב שמנה דברים הותרה לו בגדעון עיי"ש וכנראה ממקרא לא נהיה עושה לבדו כל אלה עיי"ש. ע"ע בנביא לדין בסמ"ג עשין כ"ט ל' מ"ש בברכת הדלקת נר שבת וצ"ע עיי"ש, וצ"ע מ"ש שם דשייך וצונו משום אליו תשמעון, וע"ע בסמ"ג בהל' עירובין א' שכתב דירמיה הזהיר על ערובי חצירות דרבנן מפי ה' עיי"ש.