דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי ירמיה לעוו
פרק ט · הלכה א
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שנוי ולא גרעון ולא תוספות שנאמר אל כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים הוא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. במס' מגילה ב' ע"ב יליף כן מאלה המצות וכ"כ בת"כ פרשת בחקותי המובא בכ"מ, ובהקדמתו על ש"ס הביא בראשונה האי דלא בשמים היא כי אם בפיך ובלבבך וז"ל והוא מה שאמר לא בשמים היא, ואמר בפיך וכו' וענין בפיך המצוה הידוע בע"פ, וענין בלבבך הסברות שהוציאו בעיון שהוא מכלל הכוחות הנמשכות אל הלב - והוזהרנו גם כן מלהוסיף בה ולגרוע כמ"ש לא תוסיף וכו' וע"כ אמר ע"ה אלה המצות וכו' שאין הנביא רשאי וכו' עכ"ל, בחר עיקר יסודו מלא בשמים וכו' ומשום מה שתאמר בזה הביא כמ"ש לרז"ל לפרש כן על אלה המצות וכו', ועי' ברמב"ן בפי' על התורה שמפרש לא בשמים וכו' בדרך אחר עיי"ש, ומ"ש רז"ל מלא בשמים וכו' אין משגיחין בבת קול מסכים עם מ"ש הרמב"ם.
לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי הזמן היא, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב. בין מן האומות וכו'. צ"ע האיך מצינו דבן נח נהרג על נבואת שקר, וראיתי בס' יד המלך שעמד ע"ז והרבה להפליא כי המפרשים לא התעוררו ע"ז, והנראה כי מ"ש בין מן האומות וכו' דעתו על מחוקק מהישמעאלים.
והנה מצינו עוד מה שהוסיף ז"ל בענין בן נח בהל' מלכים פ"י ה"ט עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן עכו"ם ששבת אפי' ביום מימות החול, אם עשהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע וכו' עכ"ל, ובפ"ח הי"א כל המקבל ז' מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי או"ה וכו' והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו ע"י משה רבינו שב"נ מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי או"ה ולא מחכמיהם עכ"ל.
והנה כנראה מ"ש אין מניחין וכו' דזה שמקיים שבת כעושה דת חדש לעצמו על שאינו מצווה ע"ז ושם ה"י כתב בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו נתן צדקה מקבלין ממנו וכו' עכ"ל, ונראה מ"ש משאר מצות וכו' כונתו לחלק בין מצות שאין לו שייכות בהם כמו לעסוק בתורה ומצות שאין מחויב בהם או לשמור שבת שנראה כדת חדש לו שאין מצוה וחלק בו, אבל בשאר מצות כמו קרבן נדבה וצדקה שגם לב"נ למצותו שהוא ממצות שכליות שהמה לכל באי עולם כי קרבן נדבה לתודה לכבוד ה' גם לב"נ ירצה בזה אינו כדת חדש לו, והנה שם כתב חייב מיתה בידי שמים אבל בכה"ג שכתב כאן שמדבר לחדש תורה בשם ה' שהוא כעקירת התורה חלילה ובכלל הכופר בתורה כמודה בע"ז עי' ברמב"ם בפ"ב מהל' ע"ז, ולכן חייב מיתה בידי אדם רק זה שמיתתו בחנק כדין נביא שקר צ"ע יהי' כב"נ שכופר התורה ועובד ע"ז ומנ"ל לחייבו מטעם נביא שקר ובמיתתו, ועי' סנהדרין נ"ז ע"ב דתנא דבני מנשה כל מיתה האמורה בב"נ בחנק, אבל ברמב"ם הל' מלכים פ"ט שמיתתו בסייף ועי' בכ"מ שם ה"ד עיי"ש וצ"ע אם לא נדחק ולומר דמיתתו בחנק קאי על ישראל ולא דקדק כאן רק לפרש שחייב מיתה כמו ישראל אף כי מיתתו משונה.
ועי' בלח"מ שהקשה בנביא שביטל מקצת וכו' בשאר מצות דפטור עמ"ש הרמב"ם או לגרוע או לפרש וכו' עיי"ש, ועי' בחי' הר"ן במס' סנהדרין פ"ט שכתב דביטל מקצת פטור כל זמן שלא נדע שהוא שקר משום שמא היה הוראות שעה עיי"ש, גם מ"ש על מ"ש מה שלא שמענו ממשה וכו' דמשמע אף דהמצוה בדוכתא והקשה דהוי ביטול מקצת וכו' עיי"ש ונראה לפרש הכונה כמו כת הידוע שפי' דינים ומצות ע"ד משל ומבטלין בזה פי' וענין המצוה כולה כנודע כן נראה לענ"ד פשוט.