דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי ירמיה לעוו
פרק ה · הלכה ג
וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה אבל בשעת הגזירה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות יהרג ואל יעבור אפי' על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין גוים.
עי' בכ"מ, דבגמ' אי' אבל בשעת השמד אפי' מצוה קלה וכו' ערקתא דמסאנא וכו' עיי"ש וכתב דרמב"ם פי' משום בחוקותיהם וא"כ הוי בכלל שאר מצות שכתב עיי"ש.
וברש"י בד"ה מצוה קלה, שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות לכך עכ"ל, ובשאילתות דרבי אחאי בפרשת וארא סי' מ"ב וז"ל אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור, מ"ט כיון דגזירה למעקר למילתא הוי קידוש השם וקרינן ביה ולא תחללו את שם קדשי עכ"ל. ובפר"ח הביא ראיה מפ"ד דשביעית בירושלמי מפפוס ולוליינוס שמסרו נפשם שלא יהיו נראו כשותים סתם יינם הרי על דרבנן ג"כ בשעת השמד להרג עיי"ש, וזה דלא ככ"מ הנ"ל, וברי"ף פי' משום פריצות בערקתא דמסאנא עיי"ש.
והנה לכאורה יש להבין מנ"ל שיהרג באיסורי דרבנן וכי מצינו מיתה מדרבנן, ואין נראה לומר דכמו שמצינו מכין וממיתין משום סייג דשם בעובר במזיד אמרינן כמ"ש סוקלין וכו' משום ששעה צריכה לכך.
והנה י"ל דאם גם האיסור דרבנן מ"מ הוי בלא תסור מדאורייתא ושייך בעובר לא תחללו ונקדשתי.
אבל עי' ברש"י לעיל שכתב שלא להמריך את הלבבות לכך עכ"ל נראה שלא רצה לפרש בצינעה משום קידוש ה' דלא שייך רק בפרהסיא לכן כתב טעמא שלא להמריך וכו' ועי' בחי' הר"ן שכתב דבצינעה בשעת השמד דרכו לפרסם עיי"ש, ולא נראה דעת רש"י כמוהו כמ"ש.
והנה מלשון הרמב"ם ה"ז קידש ה' ואם היה בעשרה קידש ה' ברבים וכו' וכמו כן בחילול השם כנ"ל נראה דגם בצינעה שייך קידוש ה' ולהיפוך חילול השם רק קידוש ה' ברבים הוי בעשרה דוקא ועי' בלח"מ שכתב לדעת הרמב"ם ליכא קידוש רק לא תחללו עיי"ש ובפר"ח השיג דשניהם שוין דבעשרה עיי"ש אבל כנראה מלשון הרמב"ם דשניהם בפחות מעשרה רק קידוש ה' ברבים דצריך למסור נפשו וכמו כן בחילול ה' הוי בעשרה ובפחות מעשרה עכ"פ ג"כ שייך ונקדשתי, ובפחות מעשרה עכ"פ צריך שיהיה איזה ישראלים דאל"כ לא שייך ונקדשתי כלל, וא"כ יש להבין בצינעה ממש דליכא שום ישראל דלא שייך לא תחללו ולא ונקדשתי, ובע"ז מחויב למסור נפשו משום ואהבת וכו' אבל בשאר איסורין בשעת הגזירה מנ"ל רמז בזה מהתורה, וכנראה מלשון רש"י שלא להמריך את הלבבות וכו' נראה מלשונו דחומרא זאת מדרבנן וכי מצינו מיתה מדרבנן בכה"ג דלא שייך כמ"ש לעיל משום לא תסור דאף בעיקר מדאורייתא אינו מחויב למסור נפשו, והנה לדעת הסוברים דרשאי להחמיר ע"ע בשאינו מחויב כמ"ש בסמ"ג ומובא בתוס' ע"ז כ"ז ובכ"מ, וא"כ י"ל כיון שאם היה רוצה רשאי להמית נפשו עבור זה, יש כמו כן ביד החכמים לחייבו על כך שיקבל ע"ע ולעשות כן כיון דאפשר לסלק הוחי בהם בלעדי החכמים ע"י עצמו אם ירצה ביד החכמים לחייבו ע"ז, אבל לדעת הרמב"ם שכתב דהמחמיר מתחייב בנפשו יקשה. והנה כמ"ש הר"ן בחידושיו דגם בצינעה בשעת השמד מדרכם לפרסם עיי"ש וא"כ שייך בכל גונא ונקדשתי ולא תחללו אף בצינעה ואף בשאר איסורין וא"כ הוי מדאורייתא והנה בערקתא עי' ברי"ף ושאלתות עכ"פ הוי דרבנן וי"ל כמ"ש לעיל, והנה בשאלתות לא הביא לשון מצוה קלה גבי בשעת הגזירה רק גבי בפרהסיא ועי' בטור יו"ד בסי' קנ"ז שכ"כ רק גבי בפרהסיא ועי' בב"י שעמד ע"ז, וכמ"ש יש להבין דעתם ז"ל ובהגהות מיימוני כתב אף במנהג שיש יהדות בו עיי"ש ומנהג יש לומר דהוי דאורייתא עי' בהל' נדרים במנהג איסור עיי"ש.
ועי' בפר"ח שכתב בגזירה להנאת עצמן א"צ ליהרג עיי"ש שמביא ראיה מירושלמי ע"ז, ועי' בחי' הר"ן שכ"כ והביא הירושלמי בראשונה היתה מלכות אונסת עיי"ש וסיים שם ומשמע לי שאין כן דעת הרמב"ם בפ"ה מיסודי התורה דקאמר וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה וכו' דאחר שהתיר הנאת עצמן משמע דבשעת הגזירה לית ביה שריותא כלל עכ"ל, וירושלמי הוא בפ"ד משביעית חד משמד הוה וכו' ועי' בפי' מהר"א מפולדא שם וגירסתו ובירושלמי פ"ג מסנהדרין ובפי' פני משה שם וגירסתו עיי"ש ובר"ן הנ"ל דף ע"ד ע"ב בגירסתו בירושלמי הנ"ל עיי"ש. ובלשון הרמב"ם כגון נבוכדנצר וחביריו וכו' יש לומר דוקא כמוהם שלא היה להנאת עצמן.