אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי ירמיה לעוו

פרק ה · הלכה ב

הלכה א

במד"א בשאר מצות חוץ מעכו"ם וג"ע ושפיכות דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במד"א בזמן שהגוי מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשיל, או אנס אשה לבועלה וכיו"ב, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור ואפי' לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד. הנה בזה דבג' אלו יהרג ואל יעבור הסכימו להלכה כל הפוסקים, אף דמצינו דרבא במס' ע"ז נ"ד לחלק בין בצינעה ובפרהסיא כר' ישמעאל, במס' כתובות י"ט נראה דסבירא לן כר' אליעזר וברא"ש במס' ע"ז וז"ל ולא ידעינן אהי מנייהו ניסמוך אי אמילתא דרבא להלן או דהאי דכתובות ובשאלתות דרב אחאי פרשת וארא סי' מ"ב פסק כחומרא דרבנן דר"י וכן פסק הרי"ף עכ"ל דף כ"ז ע"ב. וכן דעת הבה"ג הל' ע"ז ובסמ"ג עשה ה' ובסמ"ק סי' ג' ובשו"ע יו"ד סי' קנ"ז, ובתוס' במס' ע"ז נ"ד כתבו דרבא כר"א ס"ל רק דמתרץ לכו"ע דאל"כ יקשה ממס' כתובות י"ט דמיירי בצינעה ובדף נ"ד הנ"ל כתבו חס ושלום שנפסק ע"ז יעבור ואל יהרג עכ"ל וכונתם בצינעה כר"י, ועיין בתוס' כתובות הנ"ל ובמס' ע"ז כ"ז עיי"ש.
אמנם דעת הסמ"ק סי' ג' וז"ל ומ"ש בצינעה יעבור ואל יהרג ה"מ בשהגוי מתכוין להנאת עצמו אבל במתכוין להעביר על דת יהרג ואל יעבור וראיה מיבמות דקאמר האי גוי שקול אספסתא וכו' יהרג וכו', ואם בפרהסיא אפי' אמר שדי קדם חיותא יהרג ואל יעבור עכ"ל, וא"כ דעתו בשאר איסורים להעביר על דת אין לחלק בין בפרהסיא ובצינעה שלא כדעת הרמב"ם הנ"ל, ובמהרי"ק שורש קע"ד פי' דבריו דס"ל דרבא דאמר הנאת עצמן שאני לא אמר רק באשה דקרקע עולם דאינה עושה מעשה וגם להנאת עצמן וליכא חילול השם משום צד, אבל בעושה מעשה איכא חילול השם אפי' בהנאת עצמן עיי"ש. ולפ"ז להסמ"ק דעת אחרת לו מלרמב"ם ולשאר הראשונים ז"ל דלדעתו גם בשאר איסורים ואף להנאת עצמן אסור בפרהסיא, ובלהעביר על הדת אפי' בצינעה.
והנה נראה לענ"ד למצוא יסוד בסוגיא לדברים ונדעה לברר הסוגיא והענינים והנה במס' סנהדרין דף ע"ד ע"א, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל העבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד, וע"ז לא והתניא א"ר ישמעאל מנין שאם אמר לו לאדם עבוד ע"ז ולא תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם, יכול אפי' בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי, אינהו דאמרי כר' אליעזר דתני' ר"א אומר ואהבת וכו' יש לך אדם וכו' ג"ע וש"ד כדרבי וכו'.
ובמס' ע"ז נ"ד ע"א אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס, והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי אפי' באונס, הא כיצד הא בצינעה והא בפרהסיא. ובתוס' שם בד"ה הא כתבו דרבא סבירא ליה ג"כ כר"א אלא דרוצה לתרץ הברייתא שם ככו"ע דאל"כ יקשה דרבא אדרבא דמס' כתובות י"ט אמר אלו אתו וכו' אמרינן להו זילו חתימו דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד וכו' והתם נמי בצינעה מיירי דאין דרך שיאנס אותם בפני עשרה ישראלים עיי"ש. ובמס' כתובות שם כתבו בד"ה דאמר דרבא אמר דאפי' מאן דמחמיר לא מחמיר רק באלו ג' עיי"ש, ובמס' ע"ז כ"ז ע"ב בד"ה יכול הניחו בצ"ע רבא אדרבא עיי"ש ובמס' ע"ז נ"ד הנ"ל כתב דח"ו לפסוק יעבור וכו' וכוונתם בצינעה עיי"ש.
והנה יש להבין וכי לא דריש ר' ישמעאל ואהבת וכו' על בצינעה למסור נפשו על ע"ז והרי המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, ועי' בר"ן בחידושיו דדורש טעמא דקרא דג' דברים וכתב בע"ז טעמא מבואר שלא יכפור בהקב"ה, וש"ד ג"כ שלא יציל נפשו בדמו של חבירו וג"ע מפני שיש בהם פגם שהרי מצילין אותה בנפשו וא"כ בדין הוא שיהרג ואל יעבור ורצה ללמוד מזה לענין אלמנה לכה"ג ודחה הנפק"מ כמ"ש שם, אבל עכ"פ הסברא מחייבת כן וכיון דעל כרחך צריך לדרוש ואהבת וכו' כמ"ש להלן לענין בפרהסיא ולמה לא נאמר גם בצינעה כן.
ונאמר לענ"ד בזה ונתרץ גם סתירת רבא אדרבא הנ"ל, גם עלינו להבין דברי ר' חסדא אליבא דר"מ במס' כתובות בענין יעבור ואל יהרג דיהיה ג"כ דלא כר' אליעזר ולא כר' ישמעאל, דאיתא שם דף י"ט בסוגיא דעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כת"י או שהיה כת"י יוצא ממקום אחר אינן נאמנין, ובגמ', לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון אבל וכו' מחמת נפשות הרי אלו נאמנין, וכו' ארישא איתמר הרי אלו נאמנין וכו' אלא שאמרו וכו' מחמת נפשות וכו' מחמת ממון אינן נאמנין מ"ט אין אדם משים עצמו רשע, ת"ר אין נאמנין לפסלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים נאמנין, בשלמא רבנן כטעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא ר"מ מ"ט וכו' אנוסין מ"ט, א"ר חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר, א"ל רבא השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא תיקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז ג"ע ש"ד בלבד, השתא דחתמי אמרינן להו אמאי חתמיתו וכו' עיי"ש.
ויש להבין בדעת רב חסדא שעלה ע"ד לר"מ דאפי' בשאר איסורים יהרג ואל יעבור ואפי' בצינעה, ועיין ברשב"א בחידושיו ובשיטה מקובצת בשם הרמב"ן דמשום מדת חסידות יהרגו ואין אדם משים עצמו שאינו חסיד והקשה דאלו אתו לאמלוכי דמדינא שרינן עיי"ש, ובשם הרא"ה דמהדרך לעדים שיעשו כן דחמיר לעיניהם עדות שקר ומסרי נפשייהו ומקשינן שפיר דאילו אתי לאמלוכי וכו' עיי"ש.
והנה תירוץ הראשון יש לפרש דודאי לא מצינו לומר דהוי נגד החזקה דהרי לא הוי כל אדם בחזקת חסיד, רק כמ"ש במקו"א דהוי בפיסול הגוף במשים עצמו רשע ובעי ב' עדים כמ"ש בתוס' רי"ד ואין קרוב נאמן, ולאו דוקא פיסול הגוף שיהיה בגדר רשע אפי' פיסול לכהונה כיו"ב בכלל זה שאינו יכול להוציא א"ע ממנו, ועכ"פ מוציא א"ע מנאמנות בעניני חסידות כמו שמצינו לענין טהרות דדוקא חביריו מוחזקים וכמו"כ למעשרות ועי' חגיגה יוסי הכהן חסיד שבכהונה ומטפחתו מדרס לקודש עיי"ש, הכל בכלל פיסול הגוף שאינו יכול להוציא א"ע ממנו וכיון דסתם עדים מוחזקין בכך שייך לומר דהוי בכלל אין משים עצמו רשע דאמרינן בעלמא, כן נראה לפרש דבריהם.
אבל ב' התירוצים בלתי עולים לדעת הרמב"ם שסובר שאינו רשאי להחמיר ע"ע ומתחייב בנפשו, ועי' ברא"ה שכתב מתחילה דאע"ג שאינו רשאי בשאר דברים להחמיר ע"ע בעדות רשאי ודחה דברים אלו דמנין לומר כן, אמנם גם על תירוץ השני יקשה לפ"ז דלמה לא יהי' נאמנין שהם ידעו ועשו כדין ולא רצו להתחייב בנפשם, וביותר למ"ש ב' תירוצים שייכים זה לזה, ואם ר' מאיר יסבור דרשאי להחמיר וליכא מחלוקות בזה יקשה לרמב"ם וגם בצינעה ולהנאת עצמן בשאר איסורים נראה דאף הסמ"ג לא קאמר וא"כ יקשה מאוד לפרש הסוגיא.
ועיין ברשב"א ושאר הראשונים ז"ל שכתבו בשם ברייתא חיצונית, ג' דברים עומדין בפני פקוח נפש וכו' ר"מ אומר אפי' הגזל עיי"ש, ועיין בב"ח חו"מ סי' י"ב ובתומים שם ס"ק ב' בשם הספרי בענין דיינים עיי"ש. ועיין בשיטה מקובצת ורשב"א ורא"ה שכתבו שדוחק לפרש לפ"ז דברי רבא אילו אתו לאמלוכי וכו' עיי"ש. ועי' ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב בגמ' ובמראה פנים בד"ה לא סוף וכו' עיי"ש.
אמנם נראה לומר דהנה דעת הראשונים ז"ל כנראה מסוגיא דמשני הנאת עצמן שאני על הקושיא והא אסתר בפרהסיא הוי, דבהנאת עצמן אפי' בפרהסיא יעבור, ולא כן דעת הסמ"ק הנ"ל דפרהסיא אפי' להנאת עצמן יהרג וכו' ובמהרי"ק הנ"ל מתרץ לדבריו הסוגיא דאסתר קרקע עולם וכו' עיי"ש.
והנה דברי ברייתא החיצונית וספרי הנ"ל ג' וכו' ר"מ אומר אף הגזל דלא נראה לפרש דגזל כג"ע וש"ד וכו' דלא תליא כלל אם הוי בפרהסיא, רק הכונה בגזל בפרהסיא כמו סתם גזל בפרהסיא וכמו בדיינים ועדים שיודע שקרותם ונקיט במשלו גזל דהוי בהשבה מ"מ החילול השם שנעשה מעשה ואיכא דידע בהא ולא בהא, ולפי שעה עכ"פ איכא חילול השם וא"כ ברייתא זאת מסכמת לדברי הסמ"ק בפרהסיא אפי' להנאת עצמן בשאר עבירות יהרג ואל יעבור, וגזל דנקיט משום דאפשר בהשבה ומכ"ש שאר איסורין.
אמנם בעדים שאמרו אנוסים דהוי בצינעה כמ"ש בתוס' דודאי יעשה כן בהסתר שלא יתגלה שקרותם ולא יהיו יכולין להוציא ממון ע"י שטר הזה, וא"כ למ"ש אין מברייתא החיצונית וספרי הנ"ל ראיה לזה.
אמנם אחרי דברי הסמ"ק יש למצוא לפרש הסוגיא היטב, דיש להבין במאי דמשני משוי נפשם לרשע שלא נאמין אותם אפי' בפה שאסר פה שהתיר, דמאי פשעו על שלא מסרו נפשם, אפי' שהדין שימסרו נפשם כיון דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואי אפשר לגבות רק ע"י שיתקיימו על ידם חתימתם והמה יאמרו האמת כי אנוסים היו וסמכו מעיקרא ע"ז שיאמרו כן, ולא יבוא לידי גזל כלל אם נאמין להם, ולמה לא נאמינם בפה שאסר וכו' הוכחה גדולה כזה כיון דאם נאמנים לא יהיו רשעים כלל, וצ"ל שפשעו מעיקרא דעכ"פ אפשר שיבוא השטר לידי גביה שלא בפניו ומיתומים אע"פ שדעת התוס' בכמה דוכתי דבשלא בפניו טוענין מזויף ואפי' בתוך זמנו דלא שייך מגו דפרוע עי' בריש מס' גיטין, וי"ל דרב חסדא לר"מ בשלא בפניו ומיתומים נשאר על דין תורה דלא חיישינן למזויף ועל קושית התוס' דא"כ לא שבקת חיי עי' בתוס' סוף פ"ב דכתובות ובפנ"י והפלאה שם עיי"ש, ועל כרחך צריכין אנו לדחוקי ולומר שפשעו בדרך הזה.
אבל עם כל זה יקשה דכל פשעם הוי בצינעה ובזה בשאר איסורי' אפי' הסמ"ק מודה דל"ש יהרג וכו', והנראה בזה לומר דזה שנאמר דבצינעה לא אמרינן יהרג ואל יעבור זה כשתשאר תמיד בצינעה, אבל אם גם האונס בצינעה כיון שיתפרסם אחר זה הוי כבפרהסיא וכיו"ב כתב בש"ך יו"ד סי' קנ"ז ס"ק ד', ועיין בחידושי הר"ן בסוגיא שכתב בצינעה יהרג וכו' וז"ל אפי' בחדרי חדרים הדבר מתפרסם מפני שמצאו שהועילה גזירתם ולפיכך יהרג ואל יעבור וכו' עכ"ל כתב כן על בשעת גזירה, ועי' במהרי"ק שורש ק"ס בנודע לרבים אח"ז הוי בפרהסיא עיי"ש.
וא"כ לפ"ז נאמר גם בזה כיון דבאים השתא לפנינו לומר האמת דעתה דאין אונס מוטל עליהם לעשות כן ופרסום וקול יוצא מבי"ד ואף שבעת המעשה לא היה בפרהסיא מ"מ אח"ז הוי נודע לרבים דכמ"ש הוי בפרהסיא, וכמ"ש שע"י האמירה והסמיכה ע"ז שיאמרו כן בבי"ד לא יוכלו לסלק העול מעיקרא כיון שיוכל לבוא לידי גביה שלא בפניו וכמ"ש וא"כ הוי כעובר בפרהסיא וכמ"ש בסמ"ק אף להנאת עצמן יהרג ואל יעבור וא"כ עולה שפיר דברי רב חסדא לר"מ, אבל רבא השיב לו ע"ז, דהרי אם היו באים מעיקרא לשאול אם יהרגו כיון שיבוא לידי פירסום אח"ז ודאי נאמר להם שלא יהרגו ויחתמו ואל יאמרו בפני בי"ד ואל יבוא לידי פרסום שהרי משום פקוח נפש אין דבר עומד בצינעה וא"כ אל יגלו לעולם ויהיה נשאר בצינעה, רק עתה שנתפרסם ממ"נ כשרים אם נאמר דעתה כיון שסר האונס צריכין לפרסם ולא יצילו נפשם מחילול השם שיבוא הלה לידי הפסד וא"כ ודאי לא עשו עול (כמ"ש בתוס' שבת כעין זה בסוגיא דרדית הפת עיי"ש), ואם גם נאמר דהשתא עשו שלא כדין הרי ממ"נ יש לחלק.
אם נאמר דאמרו השתא שקר ג"כ משוי לרשעים וצ"ל דיותר לומר דהוי השתא רשעים משנאמר שהיו מעיקרא רשעים עי' יו"ד סי' א' בשוחט שם על דרך זה עיי"ש וכן צ"ל בכל אין אדם משים עצמו רשע בעדים כן - אבל בזה מעיקרא לא היו רשעים שגם אנו היינו מצווים אותם לעשות כן רק עתה עשו העול למפרע, וזה שאמר רבא השתא אילו אתו קמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו וכו' דאמר מר וכו' וכמ"ש שהרי אפשר שתשאר בצינעה לעולם שלא יאמרו אח"כ, והשתא שחתמו אמרינן להו אמאי חתימתו ומדויק היטב. (ובמ"ש י"ל למ"ש וז"ל משום חזקת חסידות יקשה לומר שנאמר שהוי השתא רשעים מלהוציאם מחזקת חסידות ממעיקרא דעל כרחך כמ"ש בפעם אחת עשו רשעה).
אמנם יש לעיין למה יהיו מחויבין למסור נפשם בשביל עדות שקר בממון דאפשר בתשלומין ואם גם אין להם עתה לשלם נראה מה"ט אין למסור נפשם וכיון שנאמר שאין צריכין למסור נפשם יהיו נאמנים מטעם פה שאסר וכו' ואין חיוב תשלומין עליהם ולקיים הנאמר צריך לומר באם ישלמו הלאו דלא תענה אינו בתיקון דכבר עברו בעדות שקר בפני בי"ד ועכ"פ אין לפרש כן ברייתא החיצונית דאיכא משום גזל דלמ"ש לא הוי גזל רק עדות שקר.
ובדרך אחר נאמר לישב הנ"ל, דהנה זה שכתבתי דאם גם הוי האונס בצינעה כיון שיכול לבוא לידי פרסום מקרי בפרהסיא, יש לחלק בין בעלמא להאי דעדים שאמרו וכו' דהנה בסוגיא איתא יכול אפי' בפרהסיא ת"ל לא תחללו את שם קדשי ונקדשתי, וברש"י בד"ה לא תחללו, בפרהסיא איכא חילול השם וצריך לקדש את השם וזה ונקדשתי שמוסר נפשו על אהבת יוצרו עכ"ל, ונראה דיש מקום דשייך ונקדשתי דלא שייך שם ולא תחללו, דמסתבר לומר דלא תחללו לא שייך רק אם האונס אינו מפורסם, אבל אם האונס ג"כ מפורסם לא שייך חילול השם אם הכל יודעין דנאנס לזה, אבל ונקדשתי שייך אפי' בכה"ג כמ"ש בת"כ מובא בהגהות מיימוני בפ' זה שזה הקידוש השם למות עבור ה' עיי"ש, זה הנראה בכונת רש"י, וא"כ לפ"ז נאמר בעדים שאמרו וכו' שנאנסו לחתום בשקר דהוי בצינעה בשעת האונס ואחר זה נתפרסם על ידם, לא שייך שניהם, ונקדשתי לא שייך שהרי אם יהרוג אותם לא יודע שנהרגו עבור קידוש השם לרבים כן דהמאנס ודאי לא יפרסם שהרגם למען יחתמו בשקר, ונקדשתי לא שייך רק בפרהסיא, ולא תחללו ג"כ לא שייך באם לא הרגם ובאים לבי"ד ויאמרו האמת, כיון דהאונס ג"כ נתפרסם ולא שייך חילול השם כמ"ש, וא"כ ממ"נ לא שייך יהרג וכו' בכה"ג דבשעת מעשה הוי האונס בצינעה ואחר זה בפרהסיא.
אמנם במס' ע"ז נ"ד אמר רבא והדר כתב רחמנא ולא תחללו הא בצינעה והא בפרהסיא, וכנראה שגם האונס היה בפרהסיא כמו הע"ז ואפ"ה אמר משום לא תחללו, על כרחך צריך לומר משום דלא קידש ה' וכפר בפיו או במעשה בעיקר הוי בזה חילול ה' במאי שלא קידש אפי' באונס, דונקדשתי עכ"פ איכא והוי חילול בעבור שלא קידש השם, והאי דלא נקיט ונקדשתי אכתוב להלן בס"ד, וכמ"ש ממילא נכלל בזה דעיקר חילול השם על שלא קידשו, וביותר לפמ"ש בר"ן בנעמן כיון שלא הוחזק לכפור בע"ז הוי חילול השם אע"פ שהיה להנאת עצמו מ"מ העולם סבורים שעושה כן באמת עיי"ש, וכמו כן יש לומר כיון שראינו אותו עובר על ונקדשתי ממילא גם באונס בלתי ניכר אם מאונס גמור עושה כן ואיכא חילול השם אפי' באונס, אבל כל זה בע"ז, אבל בעדים שאמרו וכו' אע"ג באמת איכא השתא חילול ה' ע"י הפירסום ואפי' באונס מפורסם איכא חילול ה' מצד ולא תחללו, והוי השתא רשעים ממילא נאמנים כיון דממ"נ רשעים יותר טוב לומר שהשתא הוי רשעים דמשו"ה אינם נאמנים על קודם שהיו רשעים וכמ"ש, וא"כ בשעת מעשה עכ"פ לא היה חילול השם ולא ונקדשתי ואתי שפיר חוץ מע"ז דבכה"ג הוי פרהסיא גמור מעכשיו שנתפרסם דעכ"פ השתא איכא לא תחללו, גם י"ל דסבירא ליה בע"ז דחמירי אמרינן דהוי לא תחללו אפי' באונס מפורסם ומטעם שכתבנו אבל לא בשאר איסורין ועכ"פ קושית התוס' מיושבת מרבא אדרבא אף דס"ל כר' ישמעאל בכה"ג דהוי בפרהסיא בע"ז יהרג אם נתפרסם אח"ז אף באונס מ"מ בעדים דממ"נ אם לא נאמין להם השתא רשעים ולא מעיקרא שמשקרים בעדותם ואם נאמין להם מעיקרא עכ"פ לא עברו בשעת חתימתן היה בצינעה ולא שייך לא תחללו ולא ונקדשתם וא"כ לא שייך אין אדם משים עצמו רשע.
ויש לומר בסברא ביותר בזה, דהנה יש לעיין לר' ישמעאל דס"ל בע"ז דוקא בפרהסיא יהרג ואל יעבור מאי סבירא ליה בשאר איסורים בפרהסיא, דלרב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת הגזירה ולא שנו אלא בצינעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה וכו' אבל לר' ישמעאל מה דינו בפרהסיא בשאר איסורים, ועיין בתוס' במס' ע"ז דף כ"ז ע"ב בד"ה יכול שכתבו דלר' ישמעאל אפי' בשאר איסורין בפרהסיא יהרג ואל יעבור דלא שאני ליה בין ע"ז לשאר איסורין והכל תלוי בפרהסיא עיי"ש, ולפ"ז לר' ישמעאל בפרהסיא חמיר ליה ואפי' בשאר איסורי' כר"א רק קיל ליה בצינעה. והנה מנ"ל לתוס' דס"ל לר' ישמעאל בפרהסיא אפי' בשאר איסורין הוי כמו ע"ז דחמיר, דילמא רק בע"ז דחמיר שם רק בצינעה מקיל אבל בשאר איסורין מנ"ל דמחמיר בפרהסיא ובמעשה שם דהוי במינות דהוי כמו ע"ז.
ויש לומר דיקשה לר' ישמעאל דמנ"ל דמחויב למסור נפשו בפרהסיא ויצא מכלל וחי בהם, וממקרא דלא תחללו ונקדשתי נוכל לפרש בליכא אונס מיתה ומדחייב למסור נפשו בפרהסיא על כרחך דרש כר' אליעזר ואהבת וכו' בכל נפשך וכו' וא"כ בצינעה ג"כ נאמר הכי, ועיין בהגהות מיימוני בשם התו"כ דדריש למסור נפשו מונקדשתי עיי"ש אבל (הכי) [היכי] נדרש מונקדשתי אחרי דנדע כן מואהבת וכו' ובלא"ה הרי מקרא מפורש בכל נפשך ומנ"ל לומר דוקא בפרהסיא, והרי אפי' בספק בלשון התורה עי' בתרומת הדשן מובא בשו"ע יו"ד [קנ"ז בש"ך סק"א] דלא שייך ספק נפשות להקל בזה דנאמר דמצוה למסור נפשו עיי"ש.
והנה עי' בר"ן במס' ע"ז פ' אין מעמידין שכתב דלר' ישמעאל ואהבת וכו' לא משמע ליה ליתן נפשו אלא שיאהב בכל לב ונפש את הש"י עיי"ש - אבל לענ"ד י"ל דדריש ואהבת וכו' כר' אליעזר דבזה לא הוי מחלוקות כלל וחמיר ליה ע"ז שהיא ראויה ליהרג אף בצינעה שלא לעבור עליה, רק דס"ל דשאני ע"ז משאר איסורין דלא שייכי כלל באונס, דעיקר ע"ז בלב היא שמקבל ע"ע לאלוהות בלבו וע"ז לא שייך אונס כלל, ואף דעל מעשה עבודה הוי ג"כ לאו והרי ע"ז הוי באונס ומעשה באונס כמו שאינו ובלבו לא היה לע"ז ולא עבר עליו, ועי' במס' סנהדרין דף ס"א ע"ב בעובד מאהבה ומיראה וברש"י ותוס' שם מיראת אדם ואהבתו ועי' ברמב"ם בפ"ג מהל' ע"ז ובראב"ד ובכ"מ שם עיי"ש, אלא דמחויבין לקדש ה' ושייך חילול השם בלא עשה כן וזה בפרהסיא דאז שייך בכל נפשך אף דבלבו לא היה לע"ז ולא עבר עליה באמת לקדש ה' ימסור נפשו, אבל לא חלילה דקיל לר' ישמעאל ע"ז מלר"א רק דס"ל דלא הוי עובד ע"ז בכה"ג רק משום קידוש השם ומצוה זאת אינה מענין ע"ז רק מצוה בפ"ע ושייכי בכל המצות, ויש מקום לומר דשאר מצות ואיסורין חמירי ליה מע"ז משום בע"ז אינו עובר באונס כמ"ש ואינו עושה גוף האיסור רק נראה כעובר וגם ידעו שהוא באונס ואינו בלבו כן, אבל בשאר איסורין אין תלוין בלב ועושה גוף האיסור באמת, אלא ע"ז נאמר דלאו דלא תעבדם אף אם בלבו אין מכוין לעבודה הוי איסורא כמו שאר איסורין עכ"פ ולכן בפרהסיא בכולן יהרג, וא"כ למ"ש חמירי ליה קידוש השם לר' ישמעאל מלר"א.
וא"כ לפי דברים הנ"ל ולמ"ש בשם הסמ"ק דבפרהסיא בהנאת עצמן יהרג וכמ"ש לר' ישמעאל בפרהסיא כע"ז וכמו כן לרבא דכר"י ס"ל וא"כ דברי הנ"ל מובנים ביותר די"ל יהרגו ואל יחתמו בשקר בס"ד לרב חסדא אליבא דר"מ וכמ"ש לעיל.
(ב)והנה יש לדקדק בדברי רבא במס' ע"ז הנ"ל שאמר והדר כתיב ולא תחללו ולא נקיט ונקדשתי וכו' ולמ"ש לעיל נכלל בזה אבל למה לא אמר בפירוש, ודוחק לומר שקאי גם על סוף הפסוק ונקדשתי, גם דוחק לומר דר"ל שהיא בכלל לא תעבדם שנאמר אהדרא לאיסורא קמא והוי עי"ז נעבד ועי' בתוס' שם, ובתוס' ביצה י"ב בסוגיא דמתוך בענין אהדרא לאיסורא קמא עיי"ש, וע"ז נאמר דונקדשתי הוי מ"ע ולא שייך אהדרא וכו' רק בלאו.
ונאמר ע"ז, דהנה עיין במזרחי בפרשת וארא שהקשה עמ"ש רז"ל על משה שאמר אמול ואצא הוי סכנה לולד, שהרי קודם מתן תורה לא נאמר עודנו האי וחי בהם ולא שימות בהם עיי"ש, ועי' בס' פרשת דרכים למל"מ דרוש אתרים דרוש ב' שתירץ ע"ז כמה תירוצים ואחד מהם כמ"ש בתוס' בסוגיא בד"ה בן נח דלא צריכין וחי בהם רק שלא נלמד מרוצח ונערה המאורסה עיי"ש, גם תירץ דשאני שיעשה מעשה להציל את עצמו מסכנה שהיתה כבר מלעשות מצוה להביא את עצמו לידי סכנה דאמרינן מאי אולמי מצוה זו לעקור האיסור דאת דמכם לנפשכם אדרוש ועי' בר"ן על הרי"ף בסוגיא.
וסברא נכונה דבכל פעם אמרינן שלא לעשות מעשה, וצריכין אנו וחי בהם שיוכל לעשות אפי' מעשה להציל את עצמו אבל שלא להביא למצוה בסכנה לא צריך וחי בהם דאמרינן מאי אולמי וכו' עיי"ש.
ויש להבין בזה במ"ש ז"ל דדוקא במל"ת אמרינן יהרג ואל יעבור ועי' בר"ן במס' שבת ובר"ן בסוגיא מ"ש בזה. ולפי דבריו הנ"ל י"ל בלא"ה ויתפרש היטב במצות עשה הרי איכא את דמכם לנפשכם כנגדו ומאי אולמי האי מהאי לעקור בקום ועשה אבל במל"ת לעשות מעשה איסור להציל א"ע אמרינן מאי אולמי ואת דמכם וכו' לעבור איסורא, וכמ"ש ר"א מוטב שיעבור בשב ואל תעשה וכו' במס' זבחים ור"ה עיי"ש, רק דאיכא לנו לימודא וחי בהם אבל בשעת הגזירה לא נאמר האי וחי משום לא תחללו ונשאר על הסברה הראשונה לחלק בין מ"ע ול"ת, והנה לומר דלא תחללו ידחה את דמכם וכו' זה לא נדע ועל כרחך צריך לומר כמ"ש דעיין שכתבו דמשו"ה במצוה אל יהרג משום דאפשר לבטלה בעל כרחו עיי"ש ויקשה עכ"פ יקיים ונקדשתי וצריך לומר משום דהוי בשב ואל תעשה ואת דמכם בקום ועשה.
ויש לפרש דברי רבא הנ"ל דאמר הכל היו בכלל לא תעבדם, אם שנפרש קודם שנדע מוחי בהם ולדעת התוס' דהוי למדין מרוצח ונערה, ומוחי בהם נלמד שלא ליהרג רק היכא דשייך ולא תחללו בע"ז ובשאר איסורין בפרהסיא, או שנאמר מסברא לא יעשה איסור להציל א"ע ממיתה דמאי אולמי את דמכם מאיסורא דע"ז גם משאר איסורים, ואין לומר דאת דמכם אלימי דשפיכות דמים חמירי, לא ידענא כן רק היכא דשייך מאן יאמר דדמא דידך סמיק טפי אבל בלא"ה לית לן סברא להכריח כן, והנה הסברא מוטב שיבטל מ"ע אחת לקיים הרבה לזה י"ל נילף מנערה המאורסה דלא אמרינן כן, גם עי' בפרשת דרכים מ"ש ע"ז לסתור דברי המזרחי עיי"ש, ואין להקשות למ"ש לעיל בע"ז באונס לא הוי בכלל עובד כלל וא"כ האיך ס"ד בכלל לא תעבדם אפי' באונס, י"ל כמ"ש דעכ"פ לא תעבדם עובר בכל גונא והוי כמו בשאר איסורים.
והנה יש לומר דונקדשתם לרבא לר' ישמעאל דהוי מ"ע נאמר ג"כ לדידיה כלר' אליעזר, ולר"י ע"ז ושאר איסורין שוין ונאמר מאי אולמי וכו' ג"כ בזה, אבל לעבור על לא תחללו דהוי במעשה, וממילא כיון דלא תחללו דהוי במעשה ולא נדחה מוחי בהם מחויב בונקדשתי ג"כ כיון דליכא את דמכם וכו' משום מאי אולמי וכו' לדחות הלא תחללו, ומחויב בונקדשתי ג"כ וא"כ שפיר נקיט רבא ולא תחללו דעיקר הטעם שידחה הוחי בהם ואת דמכם וכו' וממילא איכא ג"כ ונקדשתי ואתי שפיר.
ומיושב במ"ש אשר יקשה למה נאמר דבכלל לא תעבדם אונס שיהיה עי"ז בכלל נעבד משום דעבר על לאו דלא תחללו - ונקדשתי דהוי מצוה בפ"ע ובכל איסורין אפי' לר' ישמעאל וא"כ האיך נאמר משום דעבר עליה יהיה בכלל נעבד אשר אינו רק בעבר על לא תעבדם בלבד, אבל לפמ"ש י"ל דבכל מצות ואיסורין יהיה מחויב להרוג א"ע ולא לעבור, רק משום וחי בהם וכמ"ש היכא דצריך לעשות מעשה להציל א"ע דיעבור רק משום שנאמר וחי בהם, וא"כ בפרהסיא דאיכא חילול השם ולא שייך וחי בהם דנדחה בעד הלאו דלא תחללו ונקדשתי, וממילא מחויב למסור נפשו משום הל"ת ואם לא עשה כן עבר על הל"ת אפי' באונס, ובכה"ג ממילא עבר משום לא תחללו על לאו דלא תעבדם בעצמו והוי שפיר בכלל נעבד ואסור לגבוה.
אמנם אנן דקיי"ל כר' אליעזר ובע"ז אפי' בצינעה יהרג ואל יעבור, והנה לכאורה בצינעה לא שייך ולא תחללו וגם ונקדשתי דמפורש בתוך בני ישראל וכדאי' בגמ', וגם למ"ש בר"ן בחידושיו דבשעת הגזירה הוי כבפרהסיא גם בינו לבין עצמו דודאי יודיע המאנס כמ"ש לעיל בשמו זה לא שייך בע"ז דאפי' שלא בשעת הגזירה בצינעה יהרג וכו'.
והנראה כמפורש דלר' אליעזר משום ואהבת וכו' יש לך וכו' וכדאי' בסוגיא ודוחה הוחי בהם והוי כמפורש בקרא לר"א דלא נאמר וחי בהם בע"ז, והנה למ"ש בע"ז לא שייך אונס דהוי דברים שבלב ולכן מקיל ר' ישמעאל בצינעה ורק בפרהסיא משום קידוש השם וא"כ למה לר"א ידחה וחי בהם דהוי מצוה גדולה דאי' עלה בירושלמי בפקוח נפש השואל הרי זה מגונה וכשופך דמים ועי' ברמב"ם בפ"ב מהל' שבת, ונראה כיון דמקרא ואהבת בכל נפשך מורה על מסירת נפש עבור כבוד שמו יתעלה ובכל פעם הוי רק בכפיה אף דלבו בל עמו וא"כ התורה צוה עד"ז ואפי' בצינעה דבפרהסיא נדע מונקדשתי, ועי' ברש"י ואהבת וכו' משמע שלא תמרנו בע"א עכ"ל וענין אהבה האמתות שיאהב הדבר מדבר ואם לא יהרוג א"ע עבור קידוש השם הרי אוהב חייו ביותר, ובס' תורת חסד כתב דמ"ע ליחד שמו בעת כי נהרג עבור זה נכלל בואהבת וכו' עיי"ש, וא"כ אף דבצינעה ולא תחללו ונקדשתי לא שייך אבל המ"ע ליחדו במסירת נפשינו ואהבת וכו' הוי גם בצינעה ומלשון הרמב"ם להלן ה"ד נראה דאף שלא בפרהסיא שייך קידוש השם עיי"ש וצ"ע.

במד"א בזמן שגוי מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת וכו' או אנס אשה לבועלה וכיו"ב וכו'. בגמ' שם והא אסתר בפרהסיא היתה קרקע עולם וכו' הנאת עצמו וכו', ולכאורה יקשה למה לא משני ג"כ דאסתר היתה להצלת כל ישראל וכמ"ש במהרי"ק שורש קס"ז ובשם התוס' ועי' במרדכי בסוגיא ובתוס' מיעל אשת חבר הקיני עיי"ש.
והנה יש לומר דלא היה נאמר להציל ישראל בג"ע שהיא מעבירה אשר כל ישראל מחויבים למסור נפשם ולא נאמר שיהי' מצוה להצילם בה, רק אחרי דאמרינן קרקע עולם וכו' וליכא ג"ע וממילא הוי מצוה.
אמנם יקשה דעיין בתוס' בד"ה והא דלא מקשינן והא אסתר ג"ע הוה דידעו בס"ד ג"כ דקרקע עולם שאני רק הקושיא משום בפרהסיא ובחילול השם בזה ס"ד לא מהני קרקע עולם עיי"ש, והרי חילול השם הוי בישראל תוך בני ישראל כתיב כדאי' בסוגיא והמה ידעו דלשם מצוה כיונה וממילא לא היה חילול השם אפי' בפרהסיא בכה"ג דאסתר כיון דליכא מצד ג"ע, וצריכין לומר ע"ז דמתחילה לא היה נודע שתבוא הצלה ע"י ומשני קרקע עולם, ולפ"ז ממילא כמ"ש הוי ג"כ מצוה, ומיושב במ"ש דלסמ"ג דמצוה להחמיר למה לא החמירה אסתר על נפשה דבכה"ג דתמנע עי"ז הצלת ישראל אין להחמיר ומצוה רבה עשתה.
אמנם לפי הנראה במהרי"ק הנ"ל ובתוס' מ"ש ביעל דאפי' שהמציאו א"ע לכך מקרי מצוה והרי בכה"ג לא יחשב כקרקע עולם דהוי בגדר מעשה והרי להרמב"ם והר"ן בג"ע ובהנאת עצמן מחויב למסור רק בלי מעשה עיי"ש, וצ"ל לפ"ז להציל את ישראל הוי מצוה אף אם לא נאמר קרקע עולם וא"כ יקשה הנ"ל גם כמ"ש דקשיא מבפרהסיא כשבאה לביתו מתחילה, ודוחק לומר דבפרהסיא יהי' חמיר מג"ע מצ"ע, והנה לדעת הסוברים דלא היה באסתר ג"ע ממש רק איסורא דאורייתא בעלמא יש לומר משום להציל נפשות כל ישראל נדחה וא"כ יש לפרש כמ"ש לעיל דאסתר בפרהסיא הוה ובתחילת ביאתה לביתו לא היה נודע שהיה להצלת ישראל ומשני קרקע עולם וכו' והנאת עצמו שאני, ולאחר זאת אם גם שהמציאה את עצמה לבוא לפניו אז כבר נתפרסם שהיא להצלת ישראל וגם לא היה נודע שהמציאה את עצמה לכך.

עשרה מישראל. עי' בשו"ת דבר שמואל סי' ס"ג אם הנאנס בכלל העשרה די"ל דעיקר קידוש השם במיתתו ולאחר מיתתם לא נשאר עשרה ושאני בדברים אחרים דמצרפים ליה להחתן בברכת חתנים וכיו"ב עיי"ש.

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות יסודי התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה