דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי ירמיה לעוו
פרק ה · הלכה א
כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. כל בית ישראל וכו'. בפר"ח במים חיים להוציא בן נח וכמ"ש בפ"י מהל' מלכים עיי"ש.
כיצד כשיעמוד גוי ויאנוס וכו'.
הנה יעבור ואל יהרג ימצא בב' אופנים, אם יאנסו לעשות איסור ואם לאו יהרגנו כהאי דקטול אספתא בשבת וכו' והמניעה מהאיסור יביאו לידי מיתה, גם ימצא שירצה להרגו בלעדי זאת רק אם יעשה האיסור ינצל מהמיתה, וא"כ ירויח על ידי האיסור הצלת נפשו, והנה הלמוד מוחי בהם ולא שימות בהם, לשון וחי בהם כולל כל האופנים אבל ולא שימות בהם מורה ביותר על האופן הא' שהמצות לא יביאו לו מיתה, ומלשון הגמ' אם אומרים לו עבור ואל תהרג ולא בלשון עבור ואם לאו אהרוג אותך, או עבור או (תהרוג,) [תהרג] יהיה נראה שאמר לו עבור ולא תהרג עבור סיבה אחרת שמחייבת אותו למיתה (והמיתה) [והעבירה] תהיה להצלה לו מחיובה מד"א ואף בכה"ג יעבור, והנה מצינו בכל מתרפאין בחולה שיש בו סכנה חוץ מע"ז וכו' והמיתה אינה באה לו ע"י האיסור יוכל להציל ע"י, ודוחק לחלק בחולי שבאונס באה עליו לאם חייב א"ע למיתה ע"י מעשיו, וצריך לפרש ולא ימות בהם שלא יהיו המצות והאיסורין למניעה לו להנצל ממיתה, ונראה דרמב"ם ובשו"ע סי' קנ"ז סמכו עמ"ש דמתרפאין וכו' דמוכח כמ"ש דבכל אופן רשאי להציל א"ע ממיתה בשאר איסורין.
אמנם בע"ז וג"ע וש"ד נראה דבכל גוונא יהרג אע"פ שאינו מסיבה אחרת, ועל כרחך דלא מחלקינן בג' עבירות בזה דאל"כ הוי מצי לתרוצי בגמ' דר' ישמעאל באופן שג' דברים גורמים המיתה, והלשון שאמר ר"י עבור וכו' אינו מכריע להקשות עבור זה ולעשות מחלוקות, וגם הסברה דממאי דדמא דידך וכו' וכיו"ב הוי בכל ענין, וא"כ אין לדייק כנ"ל מלשון עבור וכו' דחוץ מע"ז וכו' על כרחך כמ"ש מיירי בכל אופן וכמו כן בפרהסיא ובשעת הגזירה דהוי הכל בכלל אחד.
אמנם לר' ישמעאל דס"ל בצינעה יעבור גם בע"ז יש לספק אם מתיר בכל גוונא או רק באופן שהמיתה תבוא לו ע"י המניעה מאיסורא דע"ז, אבל לא שיציל א"ע ממיתה עבור סיבה אחרת ע"י ע"ז, והנה במס' ע"ז דף נ"ד דאמר רבא וכו' הא בצינעה הא בפרהסיא אליבא דר"י וכמ"ש בתוס' שם, והוי ליה לומר לפ"ז בשניהם בצינעה ולחלק בין מ"ש, ועיין בתוס' במס' ע"ז דף כ"ז ע"ב בד"ה יכול שכתבו דמעשה דבן דמא בפרהסיא הוי ולכן החמיר ר' ישמעאל עליו עיי"ש, ולא כתבו משום דהיה החולי שבסכנה וע"י המינות רצה להתרפאות ולא היה האיסורא הסכנה כמ"ש לחלק, ונראה שתוס' אינם מחלקים בזה לר' ישמעאל דאלה המצות וכו' וחי בהם לדידיה על המצות נאמרו.
וראיתי בטו"ז בסי' קע"ט ס"ק ז' ביו"ד שם סעיף ד' מי שרודפים אחריו נחש ועקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקהו וכתב וז"ל מותר לחבר שלא יזיקהו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש משמע כאן דאם הפקוח נפש תלוי בעבירה שבעושה עבירה יכול להנצל מותר לו לעשות כך מעצמו העבירה ההיא כמו הכא שע"י שעובר על לאו דחובר חבר מציל עצמו עכ"ל ולענ"ד בלתי מובן מ"ש ממתרפאין בכל איסורין בשביל פקוח נפש דהוי בכה"ג.
ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.
עי' במס' פסחים דף נ' ע"א הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן מאן נינהו וכו' הרוגי לוד, וברש"י בד"ה הרוגי לוד, שני אחים שהודו על עצמן הריגת בת מלך שהיו מטילין אותה על כל ישראל עכ"ל, ועי' במס' תענית דף י"ח ע"ב לדעת הרמב"ם נחלק בכה"ג דהוי להציל אחרים מזה דמתחייב בנפשו דתורה חסה על הצלת נפש ישראל ובכה"ג דע"י שיהרג יציל נפשות ישראל הרבה ובפרט שם היה עבור הכלל כולה, ולכאורה יש לעיין דמקשינן רוצח לנערה המאורסה ונאמר אין הקש למחצה ובנערה המאורסה אינה רשאית לטמא את עצמה שלא יטמאו אחרות הרבה, וי"ל דזה שאינו רשאי למסור ולאבד נפשו אינו מהקש דרוצח ובכלל ש"ד רק בכלל וחי בהם וכו' ובזה יש לחלק וכמ"ש וקדוש יתקרי בכה"ג אף לדעת הרמב"ם הנאמר כאן.