אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי ירמיה לעוו

פרק ח · הלכה ו

הלכה ד

הקור והוא ראש הדקל שהוא כמו עץ לבן מברך עליו בתחילה שהכל קפרס של צלף מברך עליו בפה"א מפני שאינו פרי והאביונות של צלף הן פרי שהן כצורות תמרים דקים קטנים מברך עליהן בפה"ע. ועיין בכ"מ ובגמ' ברכות דף ל"ו ע"א עיי"ש. הנה יש לעיין בברכה בברכת פרי אם אזלינן בתר לשון תורה או לשון בני אדם וכמו כן בגמר פרי אם אזלינן בתר דרך בני אדם או בתר עצמות הדבר הנה בזה האחרונה כבר כתבתי לעיל בפ"א בסוגיא דקמחא דחטה עיי"ש:
והנה בגמ' מדמין ברכה למעשר וערלה ומגירסת הגאונים בגמ' מדלגבי ערלה לאו פרי הוי לגבי ברכות נמי לאו פרי נינהו ועיין ברא"ש וברשב"א וברבינו יונה מ"ש ע"ז עיי"ש. והנה בסוגיא דקורא אומר שנ"ב וכו' דלא נטעי אינשי אדעתא דקורא ועיין ברשב"א בחידושים בזה ואע"ג וכו' דלא מקרי פרי עיי"ש. ונראה דאזלינן בתר בני אדם ודעתם למשוי שם פרי. אמנם י"ל כיון דלא הוי לשון התורה כנגד לשון בני אדם אז אזלינן בתר לשון בני אדם כמצינו בעלמא כעין זה ועי' במל"מ פ"ד ה"א מהל' שבועות עיי"ש. ולפ"ז יש לומר אם הוי בלשון תורה או בלשון בני אדם פרי הוי שם פרי לענין ברכה אמנם יקשה ע"ז עיין בתשובת מיימוני מובא בשו"ע יו"ד סי' רל"ב ועיין בש"ך שם ס"ק ח' סעיף ה' וז"ל ועוד דיכול להיות דכל דבר הגדל בעולם הוי בכלל פרי כמו דגים ופשתן וכו' עכ"ל. ועיין בתוס' במס' ב"מ דף כ"ה ע"א בד"ה בכובא וי"ל דכתנא מקרי פרי כדאמרינן ויבא קין מפרי פשתן הביא עיי"ש. ועיי' ברא"ש בפ"ב דמס' שבת שכתב דפשתן מקרי פרי עיי"ש. וא"כ נראה מהגהות מיימוני דכל הדבר הגדל מקרי פרי וא"כ בלשון תורה לא יצא קורא מכלל זה ואם כונתם שם בלשון בני אדם דבנדרים אזלינן בתר דעת בני אדם וא"כ ממ"נ דאף דלא נטעי אינשי וכו' מ"מ לא יגרע בלשון התורה מפשתן דודאי אין ראוי לאכילה כלל ושם פרי עליו וגם בנדרים הוי בשם פרי כמ"ש ועל כרחך דגם בדעת בני אדם מקרי פרי אף וכו' דלא הוי עומד וראוי לאכילה כלל ולמה יגרע קורא דראוי לאכילה ג"כ. ועיין במס' עירובין דף כ"ח דאף דלא הוי אוכל לענין טומאת אוכלין מקרי פרי לענין ברכה ולמ"ש מובן דשם פרי הוי בלשון וראוי לאכילה הוי ג"כ שיהיה נהנה ובטומאת אוכלין צריך שיהיה כדרך אכילה ג"כ וכמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם בה"ב דלא בעינן בברכה כדרך אכילה עיי"ש וראיה מזה לדבריו שם עיי"ש:
והנה במס' ברכות ל"ה ע"ב אלא אמר מר זוטרא חמרא זיין ומשחא לא זיין והתנן הנודר ממזון מותר במים ומלח והוינן בה מים ומלח הוא דלא אקרו מזון הא כל מילי אקרי מזון נימא תהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי אין מברכין במ"מ אלא בחמשת המינין בלבד וכו' עיי"ש. ויקשה דמאי מקשינן מנדרים לברכה דילמא בלשון בני אדם הוי כל מילי בכלל מזון ובנדרים הולכין בלשון בני אדם אבל בברכה נאמר דאזלינן בתר לשון התורה אבל עיין בירושלמי במס' עירובין שם דבלשון התורה הוי הכל בכלל מזון ועכ"פ נראה דקושית הגמ' מלשון בני אדם ולא הקשו מלשון התורה:
והנראה בזה דהנה בברכות אזלינן בתר החשיבות והחשיבות משוי השינויים בברכות וכמו שלא תיקנו ברכות רק בהנאות חשובות כמו אכילה ושתיה וכיו"ב ולא על סיכה ושאר הנאות הגוף דא"כ יברך תמיד דאין רגע ואין דבר שלא יהיה נהנה ממנו רק תיקנו בחשובו' ועיין בתוס' במס' פסחים דף נ"ג ע"ב בד"ה אין מברכין עיי"ש. ומ"ש לעיל במטעמת בזה עיי"ש. וכמו"כ בברכות שחייבו אף דקיי"ל כר"י במס' סוכה דף מ"ו בברכת המצות תן לו מעין כל ברכותיו עיי"ש אפ"ה לא קיי"ל כר"י בזה בברכת הנהנין גבי ירקות שאמר לברך מה"ט דתן וכו' בורא מיני דשאים דרק בהחשוב ביותר תיקנו ברכה מיוחדת ודקדקו בשנוי למעליותא שיהיה בגדר חשוב וזיין דאל"כ לא יהיה הרבוי הברכות לשבח כמ"ש לעיל:
ובזה יש לומר דלא הלכו לא אחר לשון התורה ולא אחר לשון בני אדם רק לפי הדבר מצ"ע עומד בחשיבתו ונטעי לכך דמעיד ומוכיח על חשיבתו וכמו"כ דמדמין לבכורים וערלה לאו בתר הלשון רק כמו דהחשיבה התורה לענין ערלה ובכורים גם זה המוכיח על חשיבתו. וי"ל בדבר דחשיבתו מעצמו ונטעי אדעתא דהכי המוכיח על חשיבתו אז קבעו הברכה בלשון התורה בשם פרי אבל לא בלעדי מעלת החשיבות דהוי עיקר בשנוי הברכות כמ"ש. והאי דמקשינן לרב ושמואל מהנודר מן המזון וכו' דנשמע מזה דאזלינן בתר בני אדם י"ל רצו להחשיב בברכה מיוחדת להחשוב מעצמו כמו המזון וסועד ומשמח כמצינו בפת ויין וכיו"ב בהכר ברכה המבוררת ובחרו בכ"מ בלשון התורה אבל במזון דבלשון התורה בלתי מבורר דכמ"ש בירושלמי במס' עירובין הכל נקרא מזון בלשון התורה ובכה"ג אין הלשון בני אדם נגד לשון התורה רק בלשון התורה אין מבורר ובלשון בני אדם מבורר החשיבות דלא נקרא מזון רק הסועד כמו ה' מינים בלבד ומקשינן שפיר מנדרים דהוי לפ"ז גם בלשון בני אדם בלתי מבורר ומתרצין באומר כל הזן וכו' וא"כ בלתי משבשין המשנה בלשונה דמשנה נקטה הנודר מהמזון כי בלשון תורה ולשון משנה הכל הזן ג"כ נקרא מזון רק בלשון בני אדם לחלק בין זן ומזון ופי' באומר כל הזן האי דנודר ממזון פי' באומר כל הזן דבלשון המשנה הוי זן ומזון חדא כלשון התורה רק בלשון הנדר החילוק בין זן ומזון ואתי שפיר דלא יקשה מכמה סוגי' דמשמע דאזלינן בתר לשון התורה אף נגד לשון בני אדם:
ועיין בצל"ח בשם הגהות מחנה אפרים שהקשה למה לא הביאו בשו"ע דגם אורז בכלל הנודר מהמזון דהרי לא קיי"ל כרב ושמואל בזה ומברכין במ"מ ועי' בצל"ח אם קיי"ל למסקנא כסוגיא ואם אזלינן בתר לשון תורה בנדר שם עיי"ש. ולפמ"ש י"ל דשאני ברכה דכמ"ש דצריך החשיבות מעצמותו לתת בו הכר ברכה ברכה מיוחדת ובאין מעלת החשיבות אזלינן בתר לשון התורה ואם לשון התורה בלתי מבורר בתר לשון בני אדם. ולפ"ז באורז תליא בראשונה אם הוי מצ"ע במעלת החשיבות להיות סועד ואז גדרו בברכת במ"מ המבוררת להמזין וסעיד בלשון בני אדם. והנה אף דסעיד מצ"ע מ"מ יוכל להיות דעם כל זה לא הוי אורז בלשון בני אדם בכלל מזון ולכן בנדרים לא הוי בכלל זה וכמו"כ ביין שהקשה בצל"ח שם י"ל כן. ולפ"ז בבמ"מ באורז בלשון התורה הכל בכלל מזון ובלשון מבוררת כיון שקבעו בלשון שבחרו על מזונות:
אמנם לפ"ז יקשה קושית התוס' במס' עירובין דף ל' ע"א בד"ה לימא דגם לרבנן דלא פליגי על רב ושמואל אלא באורז ודוחן ג"כ יקשה מהנודר מן המזון וכתבו ע"ז דוקא לרב ושמואל פרכינן דס"ל אפי' בקבעי עליה סעודתו א"כ י"ל דכל מילי לא מקרי מזון אלא ה' מינים אבל רבנן ס"ל דכל מילי אקרי מזון אבל אין מברכין במ"מ אלא הך דקבעי סעודה עלה ואורז ודוחן קבעי נמי עיי"ש. דלמ"ש עכ"פ לא הוי ברכה מבוררת דכיון דהכל נקרא מזון. ונ"ל דלרבנן לא קשיא די"ל דס"ל כברייתא דמפורש במ"מ ועל כרחך פליגי אמתני' אבל רב ושמואל ממ"נ אם ידעו הברייתא וס"ל כותיה שם איתא דגם אורז הוי במ"מ ומשני באומר וכו' ואתי שפיר:
והנה עיין במס' עירובין כ"ח בענין קורא דלענין מעשר שני מקרי פרי וכמו"כ לענין ברכה הוי פלוגתא ולענין טומאת אוכלין לא מקרי אוכל רק אם בישלו וטיגנו דאז תורת אוכל עליו ועי' בר"ש במס' עוקצין פ"ג מ"ה שכתב דלענין מעשר שני הוי כמו בהמה במחוסר שחיטה כיון דשייך בה תיקון אבל לענין אוכלין בעינן מיד ראוי וקודם הבישול לא הוי ראוי עיי"ש. ועל כרחך צ"ל דהוי ראוי עכ"פ קצת דהרי מברכין וצריך עיון דכיון דעיקר תיקונו הוי ע"י בישול וזה גמר שלו למה מברכין קודם בישולו בורא פרי האדמה ומאי שנא משאר דברים באיכא עילויא אחריתא וי"ל כיון שאין עומד לאכילה וא"כ גם לא לבישול לא הוי בגדר עילויא אחרינא ועיין מ"ש לעיל בפ"ג בקמחא דחיטה עיי"ש:
והנה מדברי בה"ג מדלגבי ערלה לאו פרי לגבי ברכה ג"כ לאו פירא הוי ובתוס' וברא"ש חלקו ע"ז עיי"ש. ובירושלמי ספ"ה דמס' כלאים הקנין וכו' והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם וכו' והתני ר' הושיעא אלו הן מיני דשאים הקונדס וכו' והאטד תמן לברכה וכאן לכלאים ובפ' כיצד מברכין קורא ר' יעקב בר אחא בשם שמואל אומר עליו בפה"ע תנא ר' חלפתא בן שאול שהכל נהיה בדברו תני ר' יהושע בורא מיני דשאים מתניתא דר' הושיעא פליגי עליה ואלו הן מיני דשאים הקונדס וכו' והאטד ובפני משה שם דמירושלמי מוכח דלא כבה"ג ואין למדין מאיסורא לברכה והביא התוס' ברכות דף מ' ע"א בד"ה איתא שמביאין הירושלמי וכדעתם הנ"ל אבל לדעת הרי"ף שגורס כבה"ג ורבינו שכתב הקפרס של צלף מברך עליו בפה"א מפני שאינו פרי וא"כ ילפינן ברכה מאיסורא וא"כ פוסק דלא כירושלמי ולכן לא הביא האי דאטד אם חלוקין משאר האלנות בכלאים בפ"ה הי"ט כתב דהוי מין אילן והקשה על השו"ע דבסי' ר"ב פוסק כהרי"ף והרמב"ם דעל קפריסין מברכין בפה"א ובסי' ר"ג בסנה פסק דעל תותין הגדילים בסנה מברכין בפה"א כירושלמי דלא ילפינן ברכה מאיסורא וזה סותר פסקא דקפריסין ורבינו והרי"ף דהשמיטו משום דדעתם לברך בפה"ע עיי"ש שהניחו בתימה:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה