דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי ירמיה לעוו
פרק ד · הלכה ז
גמר בלבו וכו' ואח"כ נמלך אע"פ שלא שינה מקומו חוזר ומברך וכו'. היו שותין ואמרו באו ונברך ברהמ"ז או בואו ונקדש קידוש היום נאסר עליהם לשתות עד שיברכו או יקדשו ואם רצו לחזור ולשתות קודם וכו'. עי' בכ"מ שפי' בה"ז בלא ברכה למפרע ובלח"מ מיישב קושית הכ"מ דזה דבעי נט"י דוקא הוי שיצרך לברך גם בהמ"ז אבל לברכת המוציא בעקר בלבד חייב לברך עיי"ש ובמ"ע ובמרכבת המשנה בהרחבת דעתו ובה"ח מחלק בכ"מ לענין מקדש קודם הלילה דאז לא שייך שבת קבעה לעצמו וצריך לומר בואו ונקדש עיי"ש וכתב דאף דרבינו נקיט בה"ח לשתות ה"ה לאכל עיי"ש:
ועיין בתוס' במס' חולין פ"ו ע"ב בד"ה אסור וכו' הוכיח דאסור למשתי פי' עד דמברך ברכה הראשונה אבל בהמ"ז א"צ לברך ועי' ברא"ש שם ובתוס' פסחים דף ק"ג ע"ב וברא"ש שם בשם י"מ וברש"י במס' פסחים ק"ג ע"ב דגם ברכת המזון צריך לברך קודם כדעת רבינו עיי"ש:
ובתוס' שם וברא"ש הקשו דאם נאמר דגם ברהמ"ז צריך לברך בקודם א"כ מאי מייתי ראיה מתלמידי דרב דצריך לברך כשאמר הב וכו' מדאמר אסור למשתי דהרי י"ל דאחר בהמ"ז א"צ לברך כס"ד במס' פסחים וא"כ לא הוי ראיה לכאן עיי"ש:
ועי' עוד בתוס' שהקשו לפי פירושם דברכה הראשונה בלבד מברך וא"כ למה אמר אסור למשתי הרי מותרין רק שיברכו בתחילה עיי"ש מ"ש ע"ז:
ונראה לענ"ד לומר דהנה כדאי' במס' שבת דף ט' ובמס' סוכה ובכמה דוכתי דאסור לאכל קודם תפילה וק"ש ולולב וי"ב ומהם אפי' בהתחילו אין מפסיקין ועי' במג"א בסי' תרמ"ט בטעימה וי"ב בכ"ד:
והנה בהמ"ז דאורייתא כשאר מצות רק דאין שיעור לקביעת הסעודה ויכול להאריך בה כמו שירצה מ"מ כאשר הפסיק וסילק דעתו מקביעת הסעודה וחל עליו כבר החיוב דבהמ"ז הוי כשאר מצות שאסור להתחיל לאכל אמנם שאני בהמ"ז משאר מצות דכנראה במס' שבת הנ"ל הטעם שצריך להפסיק בשאר מצות מלאכל משום שמא ימשיך הסעודה ויעבור הזמן המצוה שישכח במשכו בסעודתו עיי"ש דזה לא שייך בבהמ"ז דאם יתחיל לאכל עוד ודאי לא ישכח והבהמ"ז על האכילה הראשונה והאחרונה אבל כל זה שייך לומר באוכל לאחר שסילק דעתו מהאכילה דלא שייך כמ"ש שכחה לבהמ"ז אבל אם אחרי הסילוק דעתו מאכילה קובע נפשו לשתיה עוד בזה שייך שפיר שכחה על בהמ"ז מטעם שאתי לאמשוכי כמו דאמרינן בשאר מצות דהרי ברכותיהן אינן שוות וא"כ י"ל שפיר דא"ל אסור לכו למשתי דלאכל מותרין לאחר הברכה הראשונה אבל למשתי אסורין עד שיברכו בהמ"ז ובכ"מ כתב ונ"ל דרבינו שכתב נאסר לשתות לאו דוקא אלא לשון הגמ' הוא שהעתיק וה"ה לאכל ולרבותא נקיט דוקא לשתות וכו' עיי"ש ולמ"ש בגמ' ורבינו דיקדקו לומר לשתות דיש לומר דוקא לשתות אין רשאי בלעדי שיברך בהמ"ז בקודם וכמ"ש ועי' במג"א בסי' רל"ב ס"ק י"ז דבשתיה שייך יותר אתי לאמשוכי ועי' בדגול מרבבה שם דלרבינו גם עראי אסור עיי"ש: