אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי ירמיה לעוו

פרק ג · הלכה ד

הלכה ב

קמח של אחד מחמשת המינין שבשלו בקדירה בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים וכו' וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין וכו' בורא מיני מזונות. בד"א כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפילה אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפילה אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפילה וזה כלל בברכה כל שהו עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין שהיה הטפילה מעורבת עם העיקר בין שלא היה מעורבת. כיצד היא הטפילה המעורבת כגון לפת וכו' ועירב בו קמח וכו' כדי לדבקו וכו' וקמחי טפילה שכל דבר וכו' לדבק או וכו' ריח או כדי לצבוע וכו' ה"ז טפילה אבל אם עירוב כדי ליתן טעם בתרעובות הרי זה עיקר וכו'. בדעתינו ובלדבק בטלה החשיבות מדעתינו וז"ל ג"כ דלא קבעו במ"מ ברכה בפ"ע בדבר שאין נחשב לפנינו כשנותנים רק לדבק ולא לאכילה ולענין עיקר ודאי מסתבר דתליא במה דהוי עיקר בעינינו:
ולשון הטור בסי' ר"ח בשבעה מינים שמתוך חשיבתן קבעו להם ברכה בפ"ע וחמשת מיני דגן וכו' שהן ג"כ חשובין שנשתבחה בהן א"י וכו' ועוד יש להן מעלה כי עליהם יחיה האדם ואם עשה פת מהם מברך המוציא הילכך אפי' לא עשה פת אלא מעשה קדירה וכו' מברך במ"מ עיי"ש ולמ"ש צריכין לג' טעמים בחשיבות ה"ה מינים ואפ"ה תליא בדעתינו וכמ"ש וכיון דלענין עיקר תליא בדעתנו לא קבעו ברכה בפ"ע לדבר שאינו עיקר וטפל לדבר אחר ועי' בתוס' וברא"ש באין ברכותיהן שוות דף מ"א דלענין חביב לא אזלינן בתר קדימה בתורה אם חביב לו עיי"ש וסמך למ"ש:
(ב) הנה בגמ' לא נמצא מדובר רק לענין במ"מ בע"י תערובת אבל בשו"ע סי' ר"ח סעיף ט' דאם עשה מהם פת מברך המוציא ובהמ"ז אם יש בו מה' מינים כדי אכילת פרס ובאיכא בכשיעור הזה מברך המוציא ולא בהמ"ז ומקורו מאורחות חיים ואבודרהם המובאים בב"י שם:
ובמג"א ס"ק ט"ו הקשה ע"ז מהעושה עיסה מאורז דביש בו טעם חייב בחלה ושם דעת הרמב"ן והמ"מ ושאר הראשונים ז"ל דלא בעינן כדי אכילת פרס דאורז גריר וחלה ומצה ובהמ"ז דינא חדא להם וכמו דאיתא בסי' קס"ח ובמס' ברכות ל"ז ע"ב דמה דהוי לחם לזה הוי לחם לזה וכמ"ש ברמב"ם בהל' חמץ ומצה ועי' בלח"מ שם גם הקשה בחלה בשנתערב בשאר מינים פטור מהכל וכאן לענין המוציא מחויב וכמו כן לענין מעין ג' עיי"ש:
ועי' מ"ש לחלק בין המוציא לבהמ"ז דברכה הראשונה א"צ שיעור ולא כן בהמ"ז עיי"ש ולכאורה תליא אם נאמר נהפך הוי (כזית) [בכזית] ולדעת רבינו חיים כהן המובא בתוס' וברא"ש בפ' גיד הנשה ובהל' חלה דלא ס"ל נהפך רק בכדי אכילת פרס ואין סתירה בזה דלענין בהמ"ז משוי הביטול ברובא כמי שאינו דזה גדר הביטול דאמרינן מיעוטא כמי שאינו כמ"ש ברש"י בכמה דוכתי ולענין המוציא הוי עיקר ופוטר הטפל דודאי לא שייך ביטול משום חשיבתו רק דמחוסר שיעור דלא אמרינן נהפך בפחות מכדא"פ ועל הקושיא דנאמר גריר באורז עי' בשו"ת בית אפרים שכתב בלחם לענין המוציא לא שייך גריר דוקא בחלה ומצה בגריר מחמץ נמי ע"י הצירוף וכל העיסה בת חימוץ ולא לענין המוציא דלא מהני גריר עיי"ש:
והנה האי דנבעי כדי אכילת פרס לענין נהפוך עי' ברא"ש בפ' גיד הנשה ובהל' חלה וז"ל ור"ח ז"ל כתב וכו' וטעמו ולא ממשו היינו בליכא כדא"פ ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו אף דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירו התורה בנ"ט של איסור בהתר להפכו לאיסור בהתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההתר בלא נ"ט לא היינו לוקין דהיינו ביותר מכדא"פ עכ"ל ודעת ר"ח בכדא"פ לוקין על כזית מהתערובת דאז אמרינן נהפך ודעת הרבה דבעינן שיאכל כדא"פ מהאיסור וכדא"פ גורם דאפי' במיעוט נגד הרוב לוקין עיי"ש מ"ש ז"ל בזה:
אמנם לכאורה שאני איסור ממצוה דלענין איסור שייך לומר דהאיך נאמר דהתר יגרום מלקות וע"י תערובת חמיר מבעין דבבעין חצי שיעור אין בו מלקות ואתערובת יהיה במלקות אם נאמר נהפך אבל לענין מצוה נאמר כמו לענין איסור הכל אסור דלענין איסור אמרינן נהפך וכמו כן לענין מצוה דרק לענין מלקות מסתבר לחלק כמ"ש לעיל אבל למצוה יהיה נאמר נהפך והוי בכל פעם כדי אכילת פרס:
והנה יש לומר דגם לענין איסור לא אמרינן נהפך רק כולה אסור משום דטעם דחצי שיעור מעורב בו וא"א להפרישו ולפ"ז לריש לקיש דח"ש מותר מהתורה לענין איסור דאורייתא צריך ג"כ כדי אכילת פרס בלא המלקות ונפק"מ לענין שבועה דחל על ח"ש לדעת הרבה בשלא כדא"פ תחול השבועה ועי' בפרי מגדים בפתיחתו לאו"ח עיי"ש וכונת הרא"ש לפ"ז במצוה לא מהני ח"ש ולא שייך נהפך במצוה ועיקר כונת ר"ח דתערובת דלא עדיף מבעין ומזה ג"כ למצוה ועי' ברא"ש בהל' חלה בזה עיי"ש:
ברם יש לחשוב דאם נאמר בחצי שיעור מטעם אחשביה למה לא נאמר כן במצוה ואי דא"כ למה לי הקרא או הלמ"מ להרא"ם במל"מ בהל' חמץ ומצה ודלענין איסור בכזית באכילה ונפק"מ לענין מלקות דלא שייך לומר כן במצוה וע"כ צריך כזית אבל זה אינו די"ל בע"י תערובת דלא שייך אחשביה כמ"ש ז"ל אמנם י"ל במצוה לא שייך כלל אחשביה דרק באוכל מרצון נפשו שייך לומר כן אבל במצוה דאכלו בשביל חיוב דרמי עלה מהתורה ועי' בתוס' יו"ט פ"ב מהל' מכלאים דהיכא דעוקר ע"פ חכמים אין כמקיים כלאים דדוקא כשעוקר מעצמו ומניח מקצתו הוי במה שמניח כמקיים כלאים עיי"ש אף דיש לחלק ולומר כיון דבוחר לאכלו משום מצוה א"כ אחשביה בזה וביותר בבהמ"ז דמתחילה לא אכלו בשביל המצוה והמצוה נולדה אח"ז וצ"ל דמתורה בעינן כדי שביעה וחכמים משוי לכזית דהוי שיעור בכל דברים ובפחות מזה דלא הוי חשיב מעצמו אף דהוא אחשביה לא קבעו בהמ"ז והניחו על הדאורייתא אבל בברכה הראשונה י"ל שפיר אחשביה דהוי כולה מדרבנן דהרי תיקנו אפי' בח"ש ברכה לפניה בכ"מ:
ועיין בתוס' ברכות ל"ח ע"א בד"ה האי דובשא דחמרא דנראה מדבריהם דעל טעם לא מברכין במ"מ וצ"ע בענין טעם כעיקר לענין זה ובמ"ש לעיל בשם הטו"ז. ועיין ברי"ט אלגזי בכורות הל' חלה דף ג' ע"א סי' י"ד שמקשה לרמב"ן למה בעי רוב דגן וגם כשיעור דאם אמרי נהפך לענין מצוה בליכא רוב דגן נאמר כן ואם לא אמרי משום דלא הוי הכל מהמצוה א"כ למה בכשיעור בתערובת ואכל כזית אמרינן נהפוך דמ"מ לא הוי כולה מהמצוה עיי"ש וי"ל דלא שייך נהפך רק אם יש בהתרעובת כשיעור ואז גם השאי' בהמצוה נהפך לו ומצטרף לכזית אבל אם אין בתערובת כשיעור לא שייך נהפך:
(ג) בגמ' שם חביץ קדירה וכו' ר' כהנא אמר בורא מ"מ ור"י שהכל נ"ב ר"כ סבר סמידא עיקר וכו' מסתברא כותיה דר"כ ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו וכו'. והנה לשון מסתברא משמע דלא הוי בפשיטות דא"כ הוי לומר מסייע או כותיה רב ושמואל וגם יקשה דיפלגו במחלוקת אשר נפשוט לרב ושמואל בתרוייהו:
אמנם יש להבין דרב ושמואל דאמר יש בו ואפי' בתערובת באיזה תערובת איירי ונראה בפשיטות בחד בתרי דבחד בחד פשיטא דהוי עיקר אבל י"ל דנפק"מ בחד בחד ג"כ כמ"ש בברכה הראשונה הוי בכל פעם אחשביה אבל בכה"ג בתערובת דה' מינים וחצי שיעור של מה' מינים לא שייך אחשביה די"ל דאכלו בשביל צירוף האחר שאינו מה' מינים ואין סברה כאן שהיה בין הכל ח"ש הרי אחשביה לח"ש די"ל דילמא רק כח"ש גדול ולא בפחות מזה אחשביה אבל אם נאמר נהפך וטכ"ע והוי ממילא כזית וא"כ לפ"ז אפילו חד בתרי נמי דמאי שנא וא"כ למדין מלשון כל שיש בו אפי' חד בתרי ומדויק דר"י סבר שנ"ב משום דהוי חד בתרי ודובשא עיקרא ואמרינן מסתברא כר"כ דאפי' בחד בתרי אמרי רב ושמואל משום דאמרי כל שיש בו וכל שהוא ויש בו משמע אפילו חד בתרי ואתי שפיר אמנם כ"ז כשיש כדי אכילת פרס לדעת הסוברים כן דרק אז אמרינן נהפך אבל לענין ברכה הראשונה לא צריך כדא"פ וכמ"ש לעיל אבל אם נאמר דנהפך לא אמרינן רק בכדא"פ גם בהראשונה יקשה לאשמועינן רבותא לבהמ"ז דאורייתא:
ועי' בכ"מ והנה רבינו הוסיף בטעמא דרב ושמואל דס"ל כל שיש בו אפי' בתערובת מטעם דה' מינין מקרי עיקר ופוטר הטפל:
והנה יש לעיין בזה הענין בכמה דברים הנה בכלל דברי רב ושמואל במסכת ברכות ל"ו ע"ב דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ וכו' ואפי' בתערובת וקיי"ל כן וכמ"ש רבינו כאן ובשו"ע בסי' ר"ח סעיף ב' עיי"ש. והנה יש בכלל זה ב' דברים אחד אף דרובא משאר מינים לא אמרינן דבטיל שם מזון מיניה ומברכין עבור מעוטו במ"מ ושנית דהמיעוט מה' מינין פוטר האחר דהוי הרוב בברכתו וכמ"ש רבינו דעיקר פוטר הטפל רק בנתנו לדבק ולצובע כמ"ש רבינו וכדאי' דף ל"ט ע"א דלפת דאפשו בהו קמחא במ"מ והדר אמר אידי וכו' בפה"א והאי דשדי בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי:
והנה כנראה מעלת ה' מינים משום דזייני ומחשיבות מזון קבעו לברכה בפ"ע ועיין בפנ"י שעמד על הסוגיא דאיתא דיש בו לרבות תערובת וכל שהוא דאמרי רב ושמואל למעט אורז ודוחן אפי' בבעינא דלא נאמר דוקא בתערובת לא אבל בבעין אפי' באורז ודוחן במ"מ והקשה ע"ז דאם אורז ודוחן מין דגן כריב"נ מ"ש בעין מתערובת והחליט מזה דמב' טעמים נאמר במ"מ בה' מינים משום דזייני ומשום חשיבתם כדאיתא במסכת פסחים דה' מינים בכלל חטה שעורה וכו' ובתערובת לא זייני אפ"ה מברכין במ"מ משום חשיבתם דלא בטלי אבל באורז ודוחן דלא שייך חשיבות ס"ד דאף דבתערובת אין מברך מ"מ בבעינא יברך במ"מ דזיין וקמ"ל דגם בכלל זן לא הוי עיי"ש:
הנה למדין מדבריו למה בה' מינין נשארים במעלתם לברכה גם בתערובת דהוי משום חשיבתם דלא בטלי הנה זה מובן שפיר דמה"ט לא נבטל קביעתו לברכת במ"מ אמנם בזה הטעם לפטור הרובא משאר מינים דנתערב בו בברכתו דהוי כמ"ש רבינו דהעיקר פוטר הטפל ולפ"ז מיעוט מה' מינין העיקר משום חשיבתו אף דבטלה מעלת דזייני בזה יש לעיין אם אזלינן לענין חשיבות בתר הדבר מעצמו או כפי אשר היא חשובה לנו בדעתינו:
ולכאורה נראה דאזלינן בתר דעתינו מדמחלקין בין לדבק וכלישנא רבינו שכל דבר שמערבין לדבק או לריח וכו' אבל אם עירב כדי ליתן טעם וכו' לא נחית כמה יתן רק לפי דעתו למה יתן וכמ"ש בטו"ז בסי' ר"ח אפי' ברובא מה' מינין בנתנו לדבק אינו מברך במ"מ עיי"ש והנה אם ניזל בתר החשיבות מצד עצמו אין לחלק בדעתו אם לדבק או כיו"ב גם בלתי לומר כיון דה' מינין משובחים בקרא גם לנו לעיקר לפטור במעוטם הרוב בתערובת בברכה דמהשאר מינים דא"כ בכל ז' מינים נאמר כן דמשובחין בקרא כמוהם ועל כרחך כמ"ש מחשיבותם מצ"ע דזייני וא"כ בתערובת ברובא משאר מינים דלא שייך זייני וכמ"ש בפנ"י ומסתבר כותיה למה עוד יפטרו הנתערב בהם ויהיה לעיקר לפטור אותם בברכתם כיון כמ"ש חשיבותם תליא אם זייני ובבטל הזן נבטל החשיבות ממילא ונהפוך גם מבורא מיני מזונות נאמר כמ"ש כיון דחשיבות תליא בזייני וא"כ ממ"נ אם נאמר דזייני גם בתערובת מאי שנא לחלק באורז בין בעינא לתערובת ואם נאמר בתערובת בטל מעלת דזייני אבל נשאר מעלת חשיבות הה' מינים א"כ גם בלדבק נאמר כן דנשארו בחשיבותם:
והנה בפת דפוטר הכל חוץ מיין כדאיתא ברכות מ"א ע"ב א"ה יין נמי נפטרי פת שאני יין דגורם ברכה לעצמו עי' ברש"י ותוס' שם בפי' נראה מזה אף דפת עיקר אפ"ה מברך על היין בפ"ע ועיין בצל"ח דף מ"ד בפי' קושיא הגמרא מי איכא מידי דפת טפל דקושיא הגמרא דחזינן ביין אף כשהוא טפל לפת אין הפת פוטרו ומשני בפירות גינוסר שחשובין מפת עיי"ש וא"כ בה' מינים אף כשנתנם לדבק שהמה טפלים נאמר כמו כן אף דאינם פוטרים התערובת מ"מ התערובת לא יפטור אותם בברכתם כמו הפת ליין וע"כ נראה לאו משום חשיבות הוי העיקר רק משום דזיין וא"כ יקשה כמ"ש (והנה מסוגיא דמס' ברכות מ"ד הנ"ל נראה ג"כ דהחשיבות תליא מצ"ע ולא בחשיבות בקרא לענין ברכה):
והנה עיין בטו"ז בסי' ר"ח ס"ק ד' שכתב ואם לדבק וכו' לכאורה נראה דאפי' אם הה' מינים הם רוב כיון שאינו למאכל אין להם חשיבות מאכל לברך במ"מ ואע"ג דבשאר דברים אזלינן בתר רובא כמ"ש רסי' ר"ח הכא גרע טפי שאינו בכלל מאכל כלל כיון שאינו אלא לדבק וכו' עכ"ל עיי"ש ובמג"א שם ולשון הגמרא והאי דאפיש קמחא וכו' נראה קצת כן ולשון רבינו שכתב הטעם משום דעיקר פוטר נראה לכאורה מסכים לזה אבל כיצד וכו' הוי באופנים דה' מינים למיעוט ולדעת הפנ"י דבה' מינים ב' דברים למעליותא דזייני וחשיבי וא"כ בתערובת נשאר החשיבות וכמו כן נאמר בלדבק נשאר עכ"פ למעליותא דזייני ועיין עוד בטו"ז בסי' ר"ב ס"ק ב' שכתב דטור פליג עם הבה"ג מהו הנקרא עיקר אם אזלינן בתר עצמותו ולדעת בה"ג בתר מחשבתו עיי"ש (נמצא לדון בעיקר וטפל כמ"ש בטו"ז בתר עצמותו או בתר מחשבתו וכנראה בפת ויין בתר חשיבתו למצוה כמ"ש ברש"י שם ואם אזלינן בתר רובא להיות עיקר) והנה ממ"ש כאן נראה ג"כ דבתר מחשבתו אזלינן אפי' נגד עצמותו:
אמנם דעת הטו"ז ג"כ להיפוך בתערובת ה' מינים שלא לדבק להרים כח הה' מינים דאפי' בלא נ"ט במ"מ כמ"ש בסי' ר"ח ס"ק ג' וז"ל משמע דכאן אפי' אינם נותנים טעם שיש להם חשיבות כיון שהם למאכל דהא כל דבר שיש בו דבש אינו מרגיש רק טעם דבש עכ"ל ודבריו תמוהין דמסתבר בנתבטל טעמו לא נחשב לכלל ובמג"א בסי' ר"ד ס"ק כ"ה כתב כל שיש בו מה' מינין מברכין במ"מ והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובות עכ"ל ובאליה רבה ובפ"מ שם מ"ש ע"ז:
והנה נראה מדעתי בשלא לדבק אפי' בלא נ"ט נשארו במעלתם וע"כ משום חשיבות ובלדבק אפי' ברובם מהם נבטל מעלתם וא"כ הכל תלוי בחשיבות ולא במה דזייני וא"כ לדידיה יקשה ג"כ מאי ס"ד לחלק בין תערובת ובעינא באורז אלא די"ל דס"ד לאו מטעם חשיבות דודאי לא שייך באורז רק משום זייני וטו"ז כ"כ למסקנא ובזה יש ליישב ג"כ ולומר בס"ד ס"ל אף לדבק שייך חשיבות וא"כ לא שייך הממ"נ שכתבתי אבל למסקנא יש להבין דנראה על כרחך הוי מטעם חשיבתו עיקר אפי' בתערובת ובלדבק צריך לומר בטיל חשיבותו ומהו חשיבותו על כרחך חשיבותו אי' מצד דזיין והנה לומר מדנקבע להם ברכה בפ"ע וכמ"ש בתוספות מ"א ע"ב ביין א"כ יש להבין למה לא נאמר כן בכל ז' מינין דנקבע להם כמו כן ברכה בפ"ע וכמ"ש וצריך לומר שחילקו בחשיבות ה' מינין מדקבעו ג"כ בפת ד' ברכות אף דשם הטעם דזייני מ"מ החשיבות מה"ט בדעתינו ובלדבק נבטל החשיבות מדעתינו לעשותו לעיקר וצ"ע ולפ"ז נאמר דגם החשיבות מקביעת הברכה תליא ג"כ דאם מחלקין בין ראשונה ואחרונה י"ל דלענין דאורייתא בעי כדי אכילת פרס והם אשמעינן אפי' בשאינן כדא"פ אבל אם נאמר גם להראשונה כדא"פ יקשה כמ"ש וגם בחביץ קדירה בפלוגתא דר"כ ור"י כנראה לא היה בכדא"פ:
אמנם י"ל דרב ושמואל ס"ל דלא בעי אחשביה בברכה הראשונה וכמ"ש לעיל דמשום אסור להנות וכו' מחויב בראשונה. וע"כ דייקי דאפי' בחד בתרי ס"ל דאל"כ למה נקטי במ"מ יאמרו רבותא טפי המוציא וג' ברכות אבל בג' ברכות בעי כדא"פ ובחד בחד אפי' ג' ברכות יהיה מחויב וזה תליא כמ"ש באחשביה בחד בחד בכה"ג:
ועי' בתוספות ברכות ל"ח ע"א בד"ה האי דובשא לחלק בשכר בכדא"פ וצ"ע דמאי נפק"מ לענין המוציא. וי"ל בענין התר בהתר בנתערב קודם שנעשה עיסה לענין חלה ומצה ובהמ"ז ועיין יו"ד בסי' רצ"ט וסי' צ"ט ובס' בית אפרים (ועיין מ"ש לעיל אם ברכת נהנין בכלל מצוה או למניעות איסור עיי"ש):
אמנם יש לשום לב עוד דכנראה דמסברא אמרו לברך על העיקר ולא על הטפל בין בפ"ע ובין בתערובת כמ"ש רבינו וכ"ז לענין ברכה הראשונה אבל בהמ"ז דאורייתא ומעין שלש דלדעת קצת ג"כ מדאורייתא למה נלך בתר העיקר לפטרו מבהמ"ז והנה באכל פחות מכדי שביעה י"ל כיון דהוי גם בהמ"ז דרבנן אבל באכל כדי שביעה י"ל הוי בכל פעם הה' מינין העיקר דאין נותנין כ"כ לדבק אף למ"ש בטו"ז אפי' ברוב מה' מינין אמרינן בלדבק אין מברך במ"מ מ"מ בכדי שביעה לא ימצא ככה. אמנם לדעת החינוך דכביצה דאורייתא ולמרדכי אפי' בכזית לכאורה יקשה לומר בזה לפטור בטפל המחויב מדאורייתא:
ואחר זה ראיתי בפמ"ג רסי' ר"ב שכתב עמ"ש בטו"ז שם דלכן לא אמרינן טעם כעיקר ביין בשכר משום דהוי העיקר הרוב עיי"ש והקשה דנפק"מ לענין דאורייתא בברכה אחרונה ושייך טכ"ע ולמה ניזל בתר הדרבנן לענין עיקר עיי"ש ועיין בטו"ז הנ"ל דלא בעי טעם ובדבק לכאורה משמע וצ"ע אם לא שייך ענין מעמיד בדבק והנה לצרף בלבד אינו בכלל מעמיד אבל ימצא דהוי בכלל מעמיד ממש ונראה דתליא אם מעמיד דרבנן וצ"ע קצת:
וגם למ"ש לעיל לחלק בכדי שביעה א"כ אם נאמר נהפוך וא"כ כדי שביעה בכ"מ ותליא במ"ש לעיל:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה