אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי ירמיה לעוו

פרק ג · הלכה ב

פרק ג

האוכל פת חייב לברך לפניה ברוך וכו' המוציא לחם מן הארץ ולאחריה ד' ברכות. במס' ברכות דף ל"ח ע"א מהו אומר המוציא וכו' ר' נחמיה אומר מוציא וכו' אמר רבא במוציא כו"ע לא פליגי דאפיק משמע וכו' כי פליגי בהמוציא וכו' והלכתא כרבנן דאמרי דאפיק משמע ובתוס' אע"ג דבמוציא כו"ע לא פליגי דאפיק משמע בירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות וכו' עיי"ש ובירושלמי הקשה ע"ז דכדי שלא לערב מעתה המן הארץ שלא לערב ונשאר בקושיא בתוס' דבבלי לא חש לקושיא זאת משום דמקרא להוציא לחם מן הארץ עיי"ש ורבינו פוסק המוציא וכ"כ ברא"ש וטור ושו"ע והרי"ף לא הביא כלל המחלוקת:
והנה דברי הירושלמי צריכין פירוש וז"ל שם רב נחמן ורבנן רב נחמן אומר המוציא וכו' ורבנן אמרי מוציא וכו' אתייא אילין פלוגתוותא באינון פלוגתוותא לפת ר' חיננא בר יצחק ורב שמואל בר אימי חד אמר לפת לא פת היתה וחרנא אמר לפת לא פת היא עתידה להיות "יהי פיסת בר בארץ בראש הרים" תי' ע"ב ר' ירמיה וכו' המוציא לחם וכו' וקלסיה מה כר' נחמיה שלא לערב ראשי האותיות מעתה (מכאן) המן הארץ שלא לערב על דעתיה דרב נחמיה הבורא פרי וכו' וע"ד דרבנן בורא וכו' הגפן עכ"ל. ועיין בפני משה שמפרש כהבבלי דפליגי אם המוציא משמע שלעבר עיי"ש ומה שפי' בלפת לא פת וכו' עיי"ש:
ולענ"ד לומר דהנה בבראשית רבה פט"ו וז"ל אמר רב יעקב בר אחא אתפלגון רבי נחמיה ורבנן ר"נ אומר המוציא וכו' שכבר הוציא לחם מן הארץ ורבנן אמרו מוציא לחם מן הארץ שהוא עתיד להוציא לחם מן הארץ שנאמר "יהי פיסת בר בארץ" לפת תרין אמוראין פליגי וכו' חד אמר לא פת היתה וחד אמר לפת לא פת עתידה להיות ר"י וכו' וקלסיה כר"נ אתמהה אלא שלא לערב את האותיות עכ"ל. ובמתנות כהונה בשם רש"י המוציא הלחם מן הארץ ממש בהוויתו ומשחטא נגזר עליו בזיעת אפיך וכו' נהפך לתבואה עכ"ל:
והנה כמ"ש ברש"י בתורה דב"ר אגדת ירושלמי ונראה דירושלמי הנ"ל כבראשית רבה ג"כ דפליגי אם לברך על שלעבר או להבא והנה בבבלי רק על לעבר לברך וכמ"ש בצל"ח שיהיה מכפוי טובה לברך רק המבושר להבא בגלסקאות מארץ תצמחנה ולא על אשר בזיעת אפיו יאכל לחם עיי"ש והנה כמו"כ הברכה על להבא ממעלה יתירה שמורה על בטחון ואמונה להודות בעת צר ומצוק על הטובה העתידה לבניו ומי יודע אם בדורו יהיה וכאשר מצינו בהמלך החסיד שהודה בסוף כל תפילה העתיד לבוא בבטחונו כי ישמע ה' שועתו ובזה פליגי ר"נ ורבנן וע"ז אמרו בלפת לא פת דהנה דרשו כי מלת לפת הנאמר על הירק השדה שהוא מורכב מלא פת וזה כי כל צמחי השדה יחלקו לפת ולא פת כי הפת בערך חשיבתו נגד כל ירק השדה לחשב בפ"ע ושאר הצמחים לא פת ורמזו בזה כי היה שם הזה מזמן ברכה טרם כי נגזר בזיעת אפיך תאכל לחם וכמ"ש ברש"י הנ"ל ואם היה צמחי השדה משביעים כלחם והיה נצמח בלי יגיעה כגן עדן והירק כפת היה משביע ומסעיד לבב האדם כמו הלחם ואחרי כי נגזר בזיעת וכו' מאז לא היה בירק כח הפת ונקרא לא פת ויהיה שם הזה הנרמז על הברכה לעבר וחד אמר על הברכה לעתיד שנאמר פיסת בר וכו' כי אז יהיה לצמחי השדה כולמו כח הזנה כמו להפת עתה יקרא לא פת עד כי יהיה פיסת בר וכו' צמחי השדה כפת יהיה והכל רמז אשר בחרו לסמוך ללשון לפת לזה לזכרון על הברכה לעבר וזה על הזכרון על הברכה להבא ולהירושלמי פליגי כמו בבראשית רבה אם הברכה על להבא או לעבר:
ועיין בב"י בסי' [קס"ז] שהביא גירסת הגמ' לפי שהביאו במערכת אלקות במוציא כו"ע לא פליגי דמפיק משמע וכ"כ בטור נוסחא אחת דכו"ע מודו דלהבא משמע עיי"ש ובבראשית רבה מהופך דאיתא מוציא לעתיד והמוציא לעבר ולפי הנראה אם הברכה יהיה לעבר או לעתיד תליא במחלוקת בירושלמי ויש טעם לזה ולזה ועי' ברשב"א ברכות בדעת הירושלמי מ"ש ועי' ברא"ש בפ"ק דפסחים בסוגיא דלבער שכתב טעם אחרינא למה מברכין המוציא עיי"ש ובס' דקדוקי סופרים בשם ש"ס כת"י הגירסא המוציא נמי דאפיק משמע וכן בילקוט רמז קע"ז כמו שציינו שם בהג"ה עיי"ש ויש לפרש דהמוציא כולל ב' הודאת הודאה על להבא ולעבר ועדיף טפי ויש לפרש בשלמד ואמר טעמא וכו' דהיינו טעמא דעדיף לומר שניהם יחד והלכתא כרבנן וכו' דאפיק משמע וכו' דשניהם משמע ולכן קי"ל כותיה ולא שייך להוציא נפשי' מפלוגתא היכא דעדיף טפי וא"כ ל"צ לומר משום שלא לערב בלבד שאין מוזכר בבבלי אף דהקושיא מהמוציא מסבלות וכו' בלתי מדויק למ"ש דשניהם משמע מ"מ למסקנא י"ל מה"ט הילכתא המוציא ואחרי שכתבתי ראיתי בב"ח בסי' קס"ד שפי' דמשמע לעבר ולהבא עיי"ש מ"ש בזה ולמ"ש מובן בטעמא ומבראשית רבה ראיה לזה דיש לברך להבא ומעלתו בזה וכנ"ל ועי' במג"א ס"ק ח' במה שהוכיח דצריך לברך לשלעבר עיי"ש:

אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בפה"א ולאחריו בורא נפשות רבות. ובכ"מ ומפרש רבינו אפי' בשלם וכו' בלתי מובן ובמעדני המלך העתיק אפי' שלוק עיי"ש ועי' בשו"ע בסי' ר"ח סעיף ז' וטו"ז ומג"א שם ובלח"מ דייק מדשינה רבינו לשון הגמ' דאין הכוסס חיטין וכתב דגן לכלול בו שעורין ג"כ עיי"ש ועיין במעשה רוקח שהביא להקשות ממס' יומא דאיתא זר שכסס שעורין של תרומה וכו' כי יאכל פרט למזיק וא"כ כיון דאזוקי מזיק לברך שהכל נהיה בדברו כמו בשמן שכתב רבינו בפ"ח והחליט מזה דגם רבינו סובר ככל בו המובא בסי' הנ"ל דוקא חיטין ולא פירש שסמך עמ"ש במקומות אחרים עיי"ש ועי' בב"י ובד"מ בדעת הטוב בזה ועי' בראב"ד בפ"י ה"ז מהל' תרומות שמחלק בין תרומה וברכה דלגבי תרומה מזיק הוא ובברכה מברך עיי"ש ולהלן בשותה שמן בפ"ח נדבר בס"ד מזה ועי' בפר"ח סי' ר"ח סעיף ד' עיי"ש:

אכל קמח מברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות. זה כדעת הרי"ף שכתב במס' ברכות דף ל"ו במחלוקת דרב נחמן ורב יהודה דר"נ אמר שהכל נהיה בדברו ור"י אמר בפרה"א וכתב ומסתבר כר"נ דלא רגילין אינשי לספוי קמחא וברא"ש הקשה עליו מדקא"ל רבא וכו' לא תפלג עליה דר"י וכו' ובגמ' בלתי מוזכר טעם זה רק משום דאשתני וכדאי' אלמא אף דאשתני וכו' וברא"ש הגירסה ר"י אמר פירא הוי ור"נ אמר הא אשתני וכן בס' דקדוקי סופרים בשם ש"ס כת"י עיי"ש וכדאיתא בגמ' דא"ל עיולי אחריתא וכו' ועי' בתלמידי רבינו יונה עיי"ש. ועיין בכ"מ שכתב דמוכח סתמא דברייתא כר"נ עיי"ש עיקר הקושיא על טעמא דהרי"ף:
ונראה דהנה מאי דנקרא פרי לברכה תליא בגמר הפרי ופעמים מעצמו ופעמים ע"י תיקון בבישול וכיו"ב ועד דלא הוי לידי גמר לאו שם פרי עליה עיין בסי' ר"ב סעיף י"ב ואם אין דרך לאכלם חיים אלא מבושלים אכלן כשהם חיים מברך שהכל כשהם מבושלים בורא פרי העץ עיי"ש ובסי' ר"ה סעיף א' ובמס' ברכות ל"ח ע"ב:
גם נמצא דאזלינן בתר דרכי בני אדם למשוי גמר לדרכם עי' בסי' ר"ב סעיף ב' הבוסר כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן מברך בפר"א וכו' ומתוך שלא נודע לנו שיעור כפול וכו' לעולם מברך בפה"א עד שיהיה גדול ביותר ושאר כל האילן משיוציא פרי מברכין עליו בורא פרי העץ והנה גם בשאר פירי יותר טובים כשיגדלו ביותר ובענבים קטנים ראוין לאכילה וטובים וא"כ נראה דלא אזלינן בתר עצמם רק לדרכי בני אדם וחשיבתם לעשות בגמר הפרי ולענין פרי העץ חשיבתו ועיין במס' ברכות דף ל"ו ע"א גבי קורא דלא נטעי אינשי אדעתא דקורה עיי"ש ועי' בטו"ז בסי' ר"ד ס"ק ד' כיו"ב דאזלינן בתר דעתא דבני אדם בזה עיי"ש וא"כ יש לפרש דאיכא (עיולי) [עילוי'] בפת דהוי אז הגמר בדעתיה דבני אדם ועי' ברש"י שכתב דמכלל פרי יצא ולכלל דרך אכילתו לא בא עיי"ש ולפ"ז לא תליא דכל פעם באיכא (עיולי) [עילוי'] אחריתא דהרי כשנאכלין חיים ומבושלין אף שטובים ביותר מבושל מברך בורא פרי העץ משום דהוי דרך אכילתו גם חי משא"כ בקמחא דדרך אכילתו רק בפת לא מקרי גמר פרי עד שתעשה פת ואז קבעו ברכה בפ"ע בחשיבתו וזה כונת הגמ' דאין (עיולי) [עילוי'] אחריתא בפת וא"כ אין מדרך לאכלו ולא מקרי גמר פרי וכמ"ש דתליא בדרך אכילה לבני אדם וא"כ זה שכתב ברי"ף דלאו דרך לספוי קמחא אינו טעמא דעצמו רק טעמא דגמ' דאין ליה עלוי אחריתא דהוי כמ"ש משום דדרך אכילתו בפת ולא לספוי קמחא ועי' ברשב"א שכתב בחי' דבדקלי לא שכיח למעביד מניה פת ולית ליה עלוי אחריתא עיי"ש ועי' מ"ש ברשב"א בדבש תמרים ושתיתא ודף מ"ד בד"ה ורבנן ארץ וכו' ובתלמידי רבינו יונה בפת קטניות וסוגיא דיש בו מ"ה וכו' דנראה כמ"ש דאזלינן בתר דרכי בני אדם לענין ברכה ועי' בפנ"י שעמד על האי דאיכא (עיולי) [עילוי'] דבפירות גופא איכא דאיחת טובה מאחרת ועי' בס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל ע"ז ולמ"ש נראה ג"כ דתליא בדרכן של בני אדם בזה:
ועי' בכ"מ שכתב ומ"מ צ"ע למה לא כתב רבינו דין כוסס את האורז עיי"ש ובס' מעשה רוקח כתב דנכלל במ"ש רבינו בפ"ח ה"ג עיי"ש:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה