אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי ירמיה לעוו

פרק ב · הלכה יד

הלכה יג

מי שאכל ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו חוזר ומברך נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו. ועי' בספר מעשה רוקח שעמד ע"ז דלמאי אשמעינין בספק דהוי במכ"ש אם בודאי לא בירך לא יברך בנתעכל מכ"ש בספק עיי"ש:
ונראה דרבינו מפרש עד אימתי מברך דאיתא במשנה קאי על מי שאכל ושכח ולא בירך הקדום שם וסבירא ליה דוקא בשכח לברך ונזכר וא"כ הסיח דעתו מהאכילה ולא הוי הברכה המשך עוד לאכילה הקודמת רק כ"ז שלא נתעכל זה הממשיך שייכות הברכה עוד להאכילה והוי מצורף מצד עצמו אבל כשלא שכח והיה דעתו עלי' תמיד לברך אין שיעור לדבר ועי' במג"א בסי' קפ"ד ס"ק ט' בסעודות גדולות דיושבין ד' וה' שעות כתב כיון שאוכלין פרפראות כלא נתעכלו דמי עיי"ש. ולדעת רבינו י"ל דבלא שכח ביושב בסעודה ודעתו על הבהמ"ז אף לאחר [שנתעכל] המזון זמנו וכי"ב מצינו בהפסק בין הברכה בשלפניה למ"ש בתוס' במסכת ברכות בשם השר מקוצ"י שאם אין ראוי לברך דהוי הפסק מצ"ע עיי"ש וכ"כ בלאחריה כמו בהפסק מצ"ע לא מהני דעתו עליה כמו כן כשיש צירוף מצ"ע אף שלא נתעכל המזון אף בלא דעתו הוי זמנו אבל בלא שכח ודעתו עליו זמנו אף אחר שנתעכל ומשו"ה כתב דאפי' לא שכח לגמרי אלא שמסופק אם בירך אזלינן בתר שעורא דעיכול דספיקו משוי להסח הדעת וצריכין לצירוף מצ"ע וכמו בשכח שאכל בהסח הדעת מאכילה צריך שיעור עיכול כמו כן בהסח הדעת בחיוב בהמ"ז ואפי' במסופק אם בירך צריך ג"כ שיעורא כן נראה לענ"ד:
ומ"ש בלח"מ מברכות שלפניה למה לא יהיה דאורייתא עי' מ"ש לעיל בפ"א מהל' ברכות עיי"ש:
ומ"ש רבינו בנעלם אם בירך חוזר ומברך במג"א בסי' קפ"ד ס"ק ח' כתב ודוקא כשהוא שבע עיי"ש ובצל"ח במס' ברכות פ"א כתב עוד לומר לחייבו משום חזקת חיוב עיי"ש ובספר מוצל מאש סי' י"ג ועיין בספר החינוך עקב מצוה ת"ל שכתב וכן אם נסתפק לו בברכת המזון ואפילו כשאכל פחות מכדי שביעה חייב לברך ובלבד שאכל כביצה אבל האוכל כזית או יותר עד כביצה ונסתפק וכו' מן הדומה שאי' חייב לברך לדברי כולם ששיעור זה מדרבנן הוא עכ"ל וקודם לזה כתב שם ואמרו גם כן שביעה דאורייתא היא בכביצה לבד דבהכי מיתבא דעתיה דאינש עיי"ש ומובא בקצתו בספר אליה רבה סי' קפ"ד עיי"ש ועי' בסס"י קצ"ד עיי"ש ודבריו צ"ע בפי' עד כזית ועד כביצה דעד הראשון יהיה עד בכלל והשני לא עד בכלל ונראה דמסוגיא אחרת למד כן. וגם במרדכי אי' מסיק דרשא זאת להלכה בסי' הנ"ל וכמ"ש דכביצה מיתבא דעתיה דאמרינן בעלמא כן עיין במסכת יומא ע"ט ופוסק כר' יהודה ויש בה שביעה כזית במסכת ברכות מ"ט ע"ב והנה רבינו לא הביא שיעור הנאמר בגמרא ובלח"מ כתב דממילא מבואר והרי בגמרא מקשינן וכמה שיעור עיכול ובהג"ה לעין משפט תמה ע"ז וכתב דבלח"מ מיישבו בדוחק ונראה דהנה קיי"ל כר"י דאמר כל שאין רעב ולרבינו אתא למעוטי שיעור בזמן דלר"ל באכילה מועטת כדי ד' מילין ומפרש עד שיתעכל בסוף העיכול ועיין במג"א בסי' קפ"ד סק"ט שכתב דהאי תחילת עיכול דסוף עיכול ו' שעות עיי"ש ובבאר היטב בשם האחרונים ו' שעות וכיו"ב בברכי יוסף בסי' ו' עיי"ש ופי' סוף עיכול וברי"ף ג"כ לא הביא האי דאכילה מועטת ולא כהסוברים דבזה לא פליג ר"י וא"כ ר"י מפרש כפשוטו עד שיתעכל סוף העיכול וכן איתא בירושלמי עד שירעיב ואין ר"י מוסיף על פשוטו של עד שיתעכל רק ממעט שיעור אחר דס"ל לר"ל וא"כ כיון דקיי"ל כר"י משו"ה לא כתב כדי שיתעכל ועיין בפי' משניות שפי' עד שיתעכל פי' יתעכל יהיה נטחן המאכל ושיעור זמנו כל זמן שאינו רעב אחר אותה אכילה וי"ל ג"כ שמפרש כפשוטו עד שיתעכל כפשוטו וכו' תליא בזמן אחר בגבול:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה