דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה יד
כל העונה אמן וכו' וכל מי שלא שמע אז הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים. ובכ"מ שכן הפי' ולא אמן יתומה עיי"ש ובלתי מובן עוד דכמ"ש רבינו בהי"א בלא שמע מתחילתו ועד סופה אין יוצא וא"כ בלא שמע למה לא ירצה לא יהיה כמי שאינו חייב בה דמברך כה"ג ואח"ז יברך בעצמו או יוצא ע"י אחר שישמע ממנו והנה לכתחילה היכא דחייב דענית אמן אף מעכבת כמ"ש רבינו בהל' י"א מ"מ ראוי לקלל כדאיתא בגמ' משום דמונע א"ע להיות כמברך אבל בלא שמע למה לא יענה אח"כ וגם למה לקללה יחשב לו כיון שאינו יוצא ויברך אח"ז כתיקנו רק שהפסיד האמן הראויה והיה כמי שאין עונה כראוי כשאינו חייב וכיון שאינו יוצא מ"ש משאינו חייב ומה דינו בשאינו רוצה לצאת כלל מהמברך:
וראיתי בפרי מגדים בסי' קכ"ד במשבצות הזהב ס"ק ד' שכתב וז"ש אמן יתומה אין האיסור מצד ענית האמן עצמו כ"א האיסור שרוצה לצאת מענית אמן שהוא יותר מהמברך לזה אמרו שאין (רוצה) [יוצא] בזה ויש לו קללה מחז"ל אם סמך ע"ז אבל מצד ענית אמן עצמו אין איסור אם רוצה אח"כ לברך בעצמו עכ"ל ויש להבין כשאינו מברך אח"כ בלא"ה עון חסרון ברכה עליו ולמה יגרע מה שענה שלא כראוי יותר ממה שלא שמע ולא ברך אח"כ ונראה דודאי בלא בירך כלל קללה יחשב לו ואפי' בענה אמן ולא שמע ג"כ בזה בכלל קללת רז"ל וצ"ע ונראה שהחמירו ע"ז למען לא יסמוך על ענית אמן בלא שמיעה דלכן לא יברך וכנראה מלישנא דרבינו נראה דענית אמן מאיסורא וכן נראה לישנא דגמ' ואפשר עוד לומר דזלזול שיענה אמן ולא ישמע גדול כשאין בירך עוד מאם בירך כבר שהראה חשיבתו להברכה במה שבירך בעצמו משא"כ כשלא בירך עוד ובלא עונה נראה דיברך אח"ז אבל כשעונה ולא שמע זלזול גדול ביותר וצ"ע בכל זה: