אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי ירמיה לעוו

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

וכשם שמברכין על הנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה וברכות רבות תיקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נראה ולא עשה מצוה. והנה לכאורה נראה דכמו שכתב רבינו לעיל דמד"ס ברכה שלפניה וכן כאן וברכות רבות תיקנו וכו' דגם ברכת המצות בכלל זה דהוי מדרבנן והנה מברכת ק"ש דבעל קרי איתא מברך לא לפניה ולא לאחריה אינו ראיה דכמ"ש הרשב"א ברכת ק"ש אינה על ק"ש מדלא מברכין אקב"ו על הק"ש וכ"כ בתר"י וא"כ לא הוי ברכת המצות והנה מלשון מד"ס לברך וכו' שכתב רבינו לעיל, מי' [מצאתי] בפי' מר' דוד ערמא"ה ז"ל שכתב דרבינו דרכו לכתוב על מה שאינו מפורש בקרא מד"ס עיי"ש וגם הוא כתב בראשונה דהוי ברכות נהנין מדרבנן ע"ש אמנם עיין בפ"ג מהל' מילה ה"ו ובתשובה לחכמי לוני"ל שהביא בב"י שם שכתב בפירוש שכל ברכות המצוה מדרבנן ועיין בר"ן במס' שבת דף כ"ג ע"א וברשב"א פרק ר' אליעזר המובא שם עיי"ש וכנראה משטחת לשון הפוסקים משמע דאין שום דעה דברכות המצות מדאורייתא:
ועיין בש"ך יו"ד סי' י"ט דדעתו כדעת רבינו דאם לא בירך ברכות המצות עובר לעשיתן אינו מברך כלל אח"כ ע"ש ונראה דאם הוי מדאורייתא יברך אח"כ דזה דבעי עובר לעשיתן ודאי רק מדרבנן ובברכת התורה דהוי דאורייתא שם לא ימצא לאחר עשיתן דבכ"פ עוד המצוה עליה וגם שם מברך בלא"ה אח"ז ולא יברך ב' פעמים משא"כ בשאר ברכות המצות:
ועיין במס' ברכות דף ט"ו ע"א דאי' מפורש דהוי מדרבנן דאי' שם אבל הכא ברכות דרבנן ולא בברכה תליא מלתא והרי ברכת תרומה הוי ברכת המצוה וא"כ נראה מפורש יצא דגם ברכת המצות מדרבנן:
אמנם בירושלמי ריש כיצד מברכין נראה לכאורה דברכת המצות דאורייתא וז"ל כתיב לה' הארץ והמלואה וכו' הנהנה כלום מהעולם מעל עד שיתירו לו המצות וכו' קודש הלולים מלמד שטעונין ברכה לפניה ולאחריה מיכן היה ר"ע אומר לא יטעום וכו' ר' חגי ור' ירמיה סליקו לבי חנוותא קפץ רבי חגי ובירך עליהן א"ל ר' ירמיה יאת עבדת שכל המצות טעונות ברכה ומנין שכל המצות טעונות ברכה רבי תנחומא רבי אבא כהנה בשם ר' אלעזר ואתנה לך את הלוחות האבן התורה והמצות הקיש תורה למצות מה תורה צריכה ברכה אף מצוה טעונה ברכה עכ"ל:
ובפני משה וז"ל עד שיתירו לו המצות כלומר עד שיברך ואז הותר לו ליהנות מן המצות שהן הארץ והמלואה שנחשבין כמו מצות השם וקודש קודם הברכה ובד"ה יאות עבדת וז"ל בזה שברכת כאן עליהם ללמוד לאחרים שכל המצות טעונות ברכה כלומר כל דבר שבעולם ומלואו והם המצות קודם ברכה כדלעיל עכ"ל ועי' במראה פנים שלו שהרגיש כמה יקשה לפירוש הזה לפרש מצות על הארץ ומלואו ובסמוך מיד מצות ממש עיי"ש ובאמת נראה דוחק לפרש מצות על הארץ ומלואו:
ולענ"ד פי' הירושלמי כפשוטו עד שיתירו לו המצות כי התורה ציוה עלינו שלא נהנה מהעוה"ז בלי שתקדים מצוה להנאה והמצות מתירין ההנאה וזה פי' עד שיתירו לו המצות כי אסו' להנות עד שהמצות יתירו לו ההנאות העוה"ז ובתוספתא איתא הלשון עד שיתירו לו כל המצות עיי"ש ובאמת יש מצות על כל הנאות העוה"ז מזוזה לבית וציצית לבגד שחיטה לבהמה תרומה ומעשר ובכורי' וכיו"ב לתבואת ובהמת הארץ וברכת נהנין בכללם ובמדרש רבה פרשת כי תצא כי לוית חן הם וכו' כל מקום שאתה הולך המצות מלוות אותך עיי"ש ובתוספתא לא ישמש אדם בפניו ידיו ורגליו אלא לכבוד קונהו שנאמר כל פועל ה' למענהו עיי"ש:
והנה בסוגיא ר' חייא ור' שמעון ברבי פליגי אם נטע או כרם רבעי וכמו"כ בסוגיא בירושלמי מפורש כי ר"ח הסובר נטע ועיין במראה פנים שם והנה ר"י פליג ע"ז ויליף לה ממקום אחר ואולי משום דאית ליה כרם או כי"ב מקושית הש"ס ויליף מברכת המצות ועי' כיו"ב בבבלי דילפינן בדף כ"א ברכת המזון לפניה מברכת התורה ועיי"ש שהעלה בתיובתא אבל בירושלמי איתא מברכת המצות ומקשינן מנ"ל ומשני מברכת התורה כן נראה לענ"ד. והנה משטחת לשון הירושלמי נראה דברכת המצות מדאורייתא וראיתי בס' פרי מגדים בפתיחה הכוללת שלו לאו"ח שהעיר ע"ז אם הוי אסמכתא בעלמא עיי"ש:
ולכאורה שלא להשוות מחלוקת בין בבלי וירושלמי דבבלי ט"ו הנ"ל [ברכות] מפורש ברכה דרבנן, גם בירושלמי לומר דהוי אסמכתא אמנם כנראה דעת רש"י שם דף ט"ו דברכת המצות דאורייתא דז"ל שם ברכה דרבנן כל הברכות מברך עליהן עובר לעשיתן עכ"ל ודבריו תמוהין דמה הוצרך לומר משום עובר לעשיתן תיפו"ל בלא"ה הרי עיקר חיובא דברכות מדרבנן הוי והי' תמוה לי מימי עלומי וראיתי אח"ז בהגהות הש"ס החדשים למפרשים במס' פסחים שעמדו ע"ז:
וזה שהביא לומר דרש"י ס"ל דברכת המצות דאורייתא כירושלמי כפשוטו ומשום הכי אמר כאן דברכה דרבנן בחרש שתרם דהוי כבלי ברכה ואע"פ שלא בירך הרי אפשר לברך עוד ומאי שלא בירך עובר לעשיתן הוי רק מדרבנן והברכה גופה דהוי דאורייתא אפשר לקיים עוד והרי במשנה סתמא קתני ואפשר לפרש דהוי בלי הפסק זמן הרבה וגם במקום אחר כתבתי לברר דלא שייך הסח הדעת בברכה אחרונה במצוה אפי' לזמן מרובה עיי"ש והנה במשנה איתא חרש לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ורוצים בגמ' להוכיח שאין שומע בדיעבד יוצא כר"י ומשני ברכה דרבנן ולרש"י אף דברכת המצות דאורייתא מ"מ הרי יוכל הפקח לברך עוד אח"ז אף כיון שתרם כבר לא הוי עובר לעשיתן זה מדרבנן בלבד ולכן לכתחילה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ולא מוכח כלל דכר' יוסי ועי' מ"ש לעיל ופי"א ה"ו עיי"ש:
ולכאורה בברכת נהנין מקשינן מה"מ בריש כיצד מברכין ובברכת המצות לא מקשינן כן ובברכת המצות לא שייך הסברה דאסור להינות וכו' ואף במצות דאית בהו הנאה כמו באכילת קדשים ומצה וגם כמ"ש לעיל בלא ברכה הוי המאכל באיסור עליו וכיון שהתורה צוה לאכל באכילה דמצוה כמו קדשים ומצה וכיו"ב וא"כ לא שייך אסור ליהנות וכו' ונפקע האיסור ורק מצד מצוה מחויב כמ"ש לעיל ועיין להלן דף ל"ז ע"ב גבי מנחות אכלן מברך המוציא וכו' ואכילת קדשים מצוה ועבודה עיי"ש. ובסוגיא בהלל ומגילה מה שיפסיק במסכת ברכות כתבתי באריכות בזה עיי"ש. ועיין ברש"י במסכת שבועות דף י"ג ע"א בד"ה לא קרא. דנראה דברכת המועדים דאורייתא ובתוס' שם בד"ה לא הקשו עליו עיי"ש והנה ברכת מועדים בכלל ברכת המצות ועמ"ש לעיל בפ"ב הי"ד מהל' ק"ש עיי"ש ובפ"ב מה' ברכות ה"א עיי"ש:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה