אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי ירמיה לעוו

פרק א · הלכה ב

הלכה א

ומדברי הסופרים לברך על כל מאכל תחילה ואחר כך יהנה ממנו. הנה כללא בכ"ז ברכות דרבנן חוץ בהמ"ז ובברכת התורה ומעין ז' וברכת המצות דמצינו מחלוקת בזה:
ובמסכת ברכות למסקנא בריש כיצד מברכין (ברכות דף ל"ה ע"א) מנא הנ"מ וכו' דאתיא בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש ולמאן דאמר נטע רבעי וכו' דלאו בר נטיעה מנ"ל וכו' אלא סברה הוא אסור לאדם להינות בעוה"ז בלי ברכה עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה לפניו לא כ"ש לאו ק"ו הוא דא"כ תהא ברכה לפניו מדאורייתא ולעיל משמע גבי ב"ק דף כ"א דלאו דאורייתא הוא וכו' עכ"ל עיי"ש:
וא"כ לדעת התוס' חיובא דברכת נהנין מסברה בלבד ולא מהק"ו ולכאורה היה נראה וכמו שאכתוב בס"ד להלן בזה דסברה דאסור להינות וכו' לא מחייב רק ברכה אחת בתחילה או לאחריה וא"כ יקשה עוד מנ"ל ברכה במזון שצריך לאחריה בהמ"ז מנ"ל גם לפניה דשם לא שייך הסברה ורק משום הק"ו י"ל דמחויב לפניה מכ"ש מלאחריה וא"כ יקשה הרי מטעם הק"ו הזה יהיה גם לפניו דאורייתא בדברים שצריכין בהמ"ז וכמ"ש בתוס':
והנה שטחת הסוגיא מנה"מ דת"ר קודש הלולים מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכו' עיי"ש:
הרי נראה כי ר"ע מוסיף על הת"ק טעימא בברכה הראשונה ולשון מכאן נראה כי מקודש הלולים יליף כן ולא אמרי' כמו בברכה אחרונה דבכזית דוקא משום דכתיב ואכלת וכו' ואכילה בכזית אבל הראשונה דילפינן מקודש הלולים לא בעי כזית ומכאן שאסור לטעום וכו' והנה למסקנא דסוגיא דלאו מקראי אלא מסברה ילפינן חיוב ברכות הסברה ג"כ תכריע דאפי' בכל שהוא מברך דעכ"פ נהנה ובס"ד מקראי ילפי ולא מק"ו מאחריה דמק"ו לא ידעינן רק בכזית ולא יהיה חמיר מנדון ועיין ברא"ש להלן דף ל"ח ע"ב עיי"ש ולפ"ז צריכין לומר מאן דס"ל כרם רבעי ויליף לה מה' מינים ע"כ פליג על ר"ע:
והנה מסברה אם יהיה צריך כזית י"ל דלענין איסור חצי שיעור אסור לר' יוחנן מהתורה ולריש לקיש עכ"פ מדרבנן וא"כ לענין אסור להינות אם גם לא נאמר מסברה מ"מ שיעור וח"ש נאמר לענין ברכה ג"כ אף דלענין קיום המצוה צריך שיעור שלם עיין במל"מ הל' יסוה"ת היינו אם המצוה האכילה צריך שיעור אכילה אבל אם הברכה המצוה י"ל על כל שהוא ג"כ ועיין בכ"מ פ"ג הי"ב לדמות לאיסור בשיעור עיי"ש ובברכה אחרונה במזון דכתיב ואכלת וצריך כזית דוקא שאני מאיסורין דכמ"ש ברשב"א בשו"ת משום דאיתא קרא והלמ"מ שלא יסתרו מצינו פשר דבר לחלק לענין איסור ומלקות עיי"ש דל"ש בברכה וע"כ לברכה בשיעור זה דוקא קאתיא וגם לדעת הרא"ם בהל' חמץ ומצה שכתב דאכילה משמע כ"ש וא"כ הלמ"מ כזית וי"ל ג"כ כמ"ש ולא שייך כל זה בברכה וגם למ"ש בריטב"א מטעם אחשביה ודאי בכ"ש חייב ואפילו בתערובת שכתבו דלא שייך אחשביה מטעם נהנה חייב ועיין בירושלמי תרומות מודה ר"ל באיסורי הנאה:
ועכ"פ כמ"ש מטעם ק"ו לא נדע פחות מכזית לפניה דאמרינן די כנדון למ"ש ועיין בכ"מ בפ"ג הי"ב מהל' ברכות עמ"ש רבינו שם שאינו מברך לאחריה בפחות מכזית כתב דמק"ו אתי שפיר דלא יברך לבסוף גם לפניה לא יברך בפחות מכזית וכתב דלאו ק"ו גמור הוי עיי"ש אמנם למ"ש לעיל בבהמ"ז לא שייכת הסברה על לפניה כיון דמברך לאחריה לא שייך אסור להינות וכו' וא"כ צריכין עוד הק"ו על לפניה בבהמ"ז וא"כ יקשה מנ"ל בפחות מכזית דלא מסתבר דיחמירו הרבנן יותר מבדאורייתא ויקשה ג"כ להיפוך למה לא תיקנו בבהמ"ז על פחות מכזית והרי כזית ג"כ מדרבנן:
ועי' עוד בכ"מ שם שכתב ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניה שהוא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהוא מדאורייתא וי"ל שלכך אמרו דבתחילה יברך על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניה ואין בידו לתקן אבל לאחריה אוקמא אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך עכ"ל:
ועי' בצל"ח בכל הסוגיא והנה על דברי הכ"מ האחרונים יש לעיין לענ"ד דלכאורה היה דמשום ברכה שאינה צריכה דהוי בלא תשא יש לחוש ביותר שלא לברך מעיקרא שמא ימלך ולא יאכל כלל מלחוש שיאכל ולא יברך וגם סברתו רק למסקנא דברכות דרבנן אבל מדאורייתא לא שייך גזירה כזה:
ונראה לומר דכמ"ש דהסברה דאסור להינות בלא ברכה בלתי מחייב רק ברכה אחת מלפניה או מאחריה ורק מהק"ו אמרינן כשהוא שבע מברך וכו' וחייבו גם מלפניה בברכת המזון וכמ"ש בחצי שיעור עכ"פ נהנה ושייך הסברה של אסור להינות וצריך ברכה לפניה והנה עיין בתוס' בד"ה כיצד דלא שייך להקשות תנא היכא קאי משום דהכא סברה הוא לברך עיי"ש ונראה מדבריהם דגם בס"ד ידעו דהוי סברה ועיין בד"ה אלא סברה שכתבו דבס"ד ס"ל דקראי למוד גמור הוי עיי"ש ונראה מדבריהם דבס"ד ס"ל דהוי סברה וקרא ג"כ ולמסקנא רק מסברה ונפק"מ אם הוי מדאורייתא ור' עקיבא דס"ל טעימה בעי ברכה נראה מסברה אמר כן אבל כשבירך כבר לפניה וא"כ ליכא עוד סברה ממילא על ברכה שלאחריה בעי כזית דמסברה אין מחויב עוד דנאמר דסברה שייך אפי' על פחות מכזית ובעי כזית דוקא מחיובא דאורייתא בבהמ"ז דהתורה לא חייבה בברכה וכמ"ש מסברה מדרבנן ורק ע"י הסברה הוי ברכת רשות מדאורייתא וחייבו הרבנן ויש כח בידם מה"ט ולא שייך עקירת הדאורייתא בלא תשא וכמ"ש לעיל ומה"ט לא חייבו הרבנן בלאחריה בחצי שיעור כיון דלא שייך הסברה בבירך לפניה ובאין סברה לא הוסיפו ואף דהוסיפו בכזית ובכביצה דהוי ג"כ מסברה זה משום דשיעורין אלו הוי שעורין לענין אכילה בעלמא ואף דהתורה אמרה ושבעת ג"כ כדאיתא והם מדקדקין וכו' גם כן הוי קודם השביעה בשיעור אכילה עכ"פ מצות רשות אבל בפחות משיעור אכילה דלא נחשב מאומה וגם מטעם הנאה אין לחייבו ואם כן הניחו על השיעור בלבד וא"כ י"ל דר"ע ידע בס"ד מהסברה וכמ"ש י"ל לכו"ע כן למ"ש בתוספות ועכ"פ למסקנא כן לכו"ע וא"כ הק"ו דלפניה בברכה יותר מלאחריה משום כשהוא שבע וכו' ואם דלאחריה צריך כזית זה משום שבירך כבר מלפניה דאם לא היינו נאמר דצריך ברכה גם מלפניה גם מלאחריה לא היה בעי לכזית דמסברה דאסור להינות אפי' בכל שהו כשלא בירך לפניה. והאי קושיא שכתבתי פירוקא הוי דמדבעינן כזית באחרונה מזה יליף ר"ע דעל כרחך לפניה מברך גם כשמברך לאחריה ובכ"ש מהסברה ולא צריכין להק"ו כלל רק מזה גופא דצריך כזית באחרונה נדע דבלפניה בכ"ש דאל"כ באחרונה לא יהיה צריך לכזית דוקא:
(ואין לומר דיליף ר"ע מהלולים וכמ"ש דא"כ נאמר דלא יגרע פת מדברים אחרים וגם דא"כ הקושיא בתוקפו עומד):
וא"כ למסקנא דכו"ע ס"ל הסברה דאסור להינות וכו' ולא צריכין להק"ו וידעינן ברכה ראשונה אפי' היכא דליכא אחרונה ואתי שפיר דברכת המזון לפניה מדרבנן ובס"ד ס"ל מקרא ומסברה דנפק"מ דהוי דאורייתא ולמסקנא רק מסברה והוי דרבנן בלבד וכמ"ש וא"כ נפרש מכאן וכו' דאסור לטעום אף דידעינן מסברה מכאן נדע דהוי מדאורייתא ולמסקנא הכל מסברה בלבד ועיין ברא"ש וזה לא שייך לומר בלא בירך מלפניה יברך לאחריה דלעובר לא תיקנו ולא שינו תיקון הברכה דהוי כולמו על להבא ועי' ברבינו יונה ריש ברכות ובשאג"א סי' א' גדולה מזה עיי"ש ועיין בש"ך יו"ד סי' י"ט בברכה במצוה בלא בירך לפניה עיי"ש:
ועם דברינו הנאמרים ליישב קושית הפנ"י דהאיך ס"ד דברכה שלפניה מדאורייתא דהאיך נפרנס משנה מפורשת דבעל קרי דאינו דאינו מברך לאחריה ולא לפניה ומברייתא דפועלים דאין מברכין לפניה מצינו דלא ידעו אמוראים ברייתא אבל ממשנה יקשה ועיין בתוס' בד"ה לפניו שכתבו דק"ו פריכא מבהמ"ז דקיי"ל לאחריה דאורייתא ולפניה מדרבנן בסוגיא דבעל קרי עיי"ש:
ונ"ל לומר דכמ"ש ר' עקיבא לא צריך להק"ו רק מסברה וקרא ומשו"ה ס"ל גם טעימה צריך ברכה אבל להת"ק בס"ד י"ל דלא ידע מהסברה דאסור להינות לדידיה בס"ד בעי כזית גם בברכה הראשונה דר"ע הוא קמוסיף מכאן שאסור לטעום וכמ"ש דהק"ו כשהוא שבע וכו' לא יכריח רק על כזית בלבד:
וזה מביא לחשוב למ"ש בכ"מ הנ"ל דלכן בסוף כזית ובתחילה בכל שהו שמא יאכל כזית ויהיה בלתי אפשר לתקן לו חיובו מקדם עיי"ש דלכאורה כמ"ש הסברה להיפוך דמשום ספק לא יברך שמא לא יאכל כזית ויהיה ברכה שאינה צריכה ולמה נאמר שנחייב לברך על שאינה צריכה בודאי אם נאמר דכזית משוי החיוב דברכה משום שמא יאכל הצריכא בלי ברכה וברכה דרבנן ולבטלה בלא תשא דאורייתא לכמה הראשונים ז"ל וגם כי בדעתו שלא לאכל כזית למה נחוש לאמלוכי נגד דאמרינן בכמה דוכתי לאמלוכי לא חיישינן וכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ואפי' לענין דאורייתא אמרינן כן ומכ"ש היכא דמסייע לפרוש מאיסורא ואף די"ל דדרך הסעודה לאמשוכי לא אמרינן כל העושה וכו' וחיישינן לאמלוכי מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וספק ברכה לחומרא (ואפי' בדעתו לאכל כזית לכאורה לחוש שמא לא יאכלנו כדי אכילת פרס דכה"ג לא שייך כל העושה וכו') ולומר דהוי ברכה צריכה מה"ט שמא יאכל ביותר נראה קשה לומר כן. גם למה שאכתוב בס"ד להלן דיש סברה שיברך רק לאחריה משום שמא ימלך כדאיתא במסכת נדרים בפ"ק ובת"כ עיי"ש ומכל זה לכאורה מסברה מוכרע שיברך לאחריה ולא לפניה משום שמא לא יאכל כלל או רק חצי שיעור:
והנה כמו שאכתוב בס"ד להלן דמשום אסור להינות וכו' הוי האיסור על הדבר ואין רשאי לאכלו עכ"פ וא"כ הוי צריכה ולמ"ש בפ"י במברך על הספק הוי ברכה צריכה עיי"ש יש לעיין בכה"ג דלדידיה לא הוי ספק ואנו המסופקים שמא יאכל עוד אם הוי בכלל צריך משום ספק כה"ג דהוי לדידן אבל למ"ש עכ"פ אסור לאכל וממילא הוי צריכה:
גם יש לומר דהסברה כשהוא שבע וכו' הוי סברה חזקה כמ"ש ברש"י והטעם דעכ"פ עד שיברך אח"כ מעל לשעתו ואף דלא ידעינן בס"ד מאסור להינות וכו' כמ"ש י"ל בס"ד מסברה ומקרא ידעינן כמ"ש לעיל וכיו"ב דכל מצות מברך עובר לעשיתן וכמו"כ בנהנין מברך לפניה והוי צריכה מצד כל זה:
אמנם בבעל קרי במסכת ברכות דף כ"א שאני דהנה עיין בתוס' שם ובתוספות במסכת ב"ק בפרק המרובה שכתבו דדרשה דבעל קרי אסור בד"ת בס"ד הוי מדאורייתא ולמסקנא קיי"ל דהוי אסמכתא עיי"ש ולכאורה יקשה דאם הוי דאורייתא למה יברך ברכת המזון לאחריה ומצאתי לאאמו"ז הגאון ז"ל שהעיר ע"ז עיי"ש:
והנראה לענ"ד בזה דכיון דמחויב מדאורייתא בבהמ"ז משום וברכת דהוי מצות עשה וכמ"ש רבינו כאן ובסה"מ וכמו בכל מ"ע שדוחה לל"ת ומכ"ש לאיסורא דלית ביה לאו כמו בעל קרי ואם נשים בבהמ"ז הוי שוה בכל ג"כ והוי דומיא דכסוי הדם עיין במסכת ביצה דף ט' ע"ב דמקשינן וליתי עשה ולדחי לל"ת אף דנאמר לא לשחוט עיי"ש כמו"כ כאן נאמר לא יאכל וגם באכל ואח"כ ראה קרי דנתחייב מקודם שבא האיסור עליו:
אמנם בכה"ג יש לומר מסברה הנ"ל דלא יברך כלל קודם אכילתו שמא לא יאכל כשיעור או לא יאכל כלל וניהי דלא הוי א"צ מצד הספק כמ"ש מ"מ משום איסור בעל קרי אסור שמא לא יאכל כשיעור דכמ"ש הת"ק ס"ל דכזית מדאורייתא בברכה הראשונה ואיכא איסורא דאורייתא דבעל קרי ואיכא מצוה ג"כ:
והנה יש לעיין בכה"ג אם אמרינן כמו דעשה דוחה לל"ת כמו כן בספק עשה דאם עשה דוחה ל"ת משום דלא נאמרה במקום עשה כמ"ש ז"ל וא"כ ספק עשה הוי ספק ל"ת גם כן שמא לא נאמרה כלל בזה וי"ל כמו שהחמירו בעשה בודאי כמו"כ בספיקן אבל למ"ש במקו"א דדוקא בודאי עשה ול"ת שייך לומר לא נאמר אבל בספק אמרינן להיפך שמא העשה לא נאמרה דל"ת חמור מעשה עיי"ש ועיין בתוס' במס' שבת דף קל"ה ע"א בד"ה ולא ספק עיי"ש:
וי"ל ע"ז דהנה בבעל קרי הוי ב' חששות לא יאכל כשיעור ויעבור על לא תשא באין צריכה וגם איסור בעל קרי בברכה והנה כל חשש בפ"ע לא הוי לחוש דלמ"ש בספק הוי צריכה ולא שייך לא תשא וגם משום איסור ב"ק בפ"ע אף בס"ד ברכה דאורייתא וב"ק דאורייתא מ"מ ספק עשה דוחה כמ"ש לעיל דהוי ג"כ כמו ספק איסור אמנם כה"ג דהוי שניהם ביחד חשש לא תישא ואיסור דב"ק י"ל שפיר דלא יברך לכתחילה דאף דעשה דוחה לל"ת היינו ל"ת גרידא אבל בכה"ג דאיכא ל"ת ואיסורא דב"ק י"ל דלא דחי ואף דמשום איסור ב"ק לחודא לא ניחוש לספק דעשה דוחה וכו' אבל אי' כמ"ש ג"כ איסור ול"ת ומטעם ל"ת בלבד בספק כמ"ש הוי צריכה אבל בבעל קרי בספק לא הוי צריכה וא"כ שניהם ביחד מצרפים לומר שלא לברך לפניה כלל אבל בלאחריה דלא נשאר איסור ב"ק בכה"ג אמרינן שפיר דעשה דוחה לאיסורא דב"ק וא"כ מיושב שפיר דלפניה לא יברך בב"ק אף דבס"ד לפני' ג"כ מדאורייתא ולאחריה מברכין בבעל קרי אף דב"ק בס"ד דאורייתא ואף דלא שייך בב"ק הסברה של כי שבע וכו' לפניה וכו' ולמסקנא ל"צ להק"ו וכמ"ש ואפי' טעימה צריכה ברכה ואתי שפיר ומיושב קושיא הנ"ל:
ברם יש עוד לדבר דבר בהאי ענינא דאין כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש ועיין ברש"י דף מ"ח ע"ב דנראה מוחלט מהאי סברה לברך קודם האכילה ולכאורה יקשה מהאי דאיתא בתו"כ בפרשת ויקרא א"ר שמעון מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה לה' שלמים ת"ל קרבן לה' והלא הדברים ק"ו ומה מי שהוא עתיד להתקדש אמרה התורה לא יזכיר שם שמים לבטלה על הקרבן על אחת כמה וכמה שאין מזכירין שם שמים לבטלה עכ"ל שם פ"ב ע"ב מ"ד ובמס' נדרים דף י' ע"א בגמ' וטעמא מאי תיקנו רבנן כנוין דלא לימא קרבן ולימא קרבן דילמא אמר קרבן לה' ולימרו קרבן לה' דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקמפיק שם שמים לבטלה ותניא ר"ש אומר וכו' עיי"ש וברש"י שם שפי' דילמא אומר לה' ולא גמר דיבוריה עיי"ש ובס' קרבן אהרן שפי' פירוש אחר דעד שאומר קרבן הוי לבטלה עיי"ש ועי' בס' שערי תורה לאאמ"ו הגאון ז"ל בח"א כלל ג' פ' י"ג שהוכיח דעיקר החשש שמא יחזור וחקר שם דלמה ניחוש לנמלך דהרי קיי"ל בכמה דוכתי כל העושה על דעת הראשונה הוא עשה ולא חיישינן לאמלוכי ומביא שם דעת הקרבן אהרן הנ"ל דלדידיה לא שייך כל העושה וכו' והביאו דעת הראב"ד בפ"ג מהל' אישות הל' כ"ג בברכת קדושין דמקדש ואח"כ מברך שמא תמאן ויהיה ברכה לבטלה עיי"ש וגם דעת השלטי גבורים סביב המרדכי במס' שבת בפ' ר' אליעזר דמילה אות א' ותוס' פסחים דף ז' והטו"ז בהל' ציצית בסי' ח' שדעתו בשם שמים לא סמכינן על החזקה עיי"ש מ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בזה עיי"ש. וע"ע במס' שבת דף כ"ד ע"א ברש"י שם מ"ש בשם תשובת הגאונים ז"ל בענין תפילת תענית בלילה קודם התענית עיי"ש ובתוס' שם:
אמנם אם הוי האי חששא גבי קרבן מדאורייתא יש לעיין דהנה לפי' רש"י שמא ימלך כמ"ש הוי נגד החזקה דכל העושה וכו' ועיין בר"ן במס' נדרים בסוגיא דתוך כדי דיבור במקדש ומנכש עיי"ש כתב דבדברים אלו אין מהדרך לחזור אפי' תכד"ד וברמב"ם גם הקדש בכלל זה ואף לדעת הטו"ז הנ"ל שהביא אאמ"ו הגאון ז"ל דבשם שמים לא סמכינן על החזקה ולא הוי ג"כ רק מדרבנן אבל לפי דעת הקרבן אהרן ונזה"ק שהביא אאמ"ו הגאון ז"ל שכתבו דעד שיאמר קרבן הוי עכ"פ לבטלה יש מקום לומר דהוי דאורייתא:
והנה לפי הנ"ל נמצא לומר דיותר מסתבר לברך אחר האכילה מקודם האכילה מה"ט דשמא ימלך ולהקרבן אהרן הוי א"צ עכ"פ עד שאכל וזה יהיה נגד דעת הכ"מ שכתבתי לעיל וא"כ הק"ו פריכא כשהוא שבע מברך וכו' לפ"ז והנה בברכת המצות דבעינן עובר לעשיתן דוקא כבר כתבתי במקו"א בזה והנה אם נאמר דהוי חשש דרבנן בלבד ולא אמרו רק באפשר אבל לא בברכת המצוה בעיקר הברכה בעובר לעשיתן ועי' בש"ך יו"ד סי' י"ט עיי"ש וא"כ הוי א"א בענין אחר לא אמרו:
ועיין במס' ברכות דף ל"ח ע"א בכובא דארעא בקבע סעודה עלה מברך המוציא ועי' בשו"ע שיעור אכילת סעודת קבע עיי"ש ולא חיישינן שמא ימלך ויהיה ברכת המוציא לבטלה בזה לא שייך מ"ש לעיל תירוץ אחר על קושית הכ"מ עיי"ש:
והנה אף לפי' הקרבן אהרן נ"ל בברכה דמתחיל בברוך אתה דלדעת התוס' במס' ר"ה לא הוי בברכה לא תישא מדאורייתא ועכ"פ לדידן בצריכה ואומרה מקודם אין לומר דהוי עד אז לבטלה ואף לראב"ד בהל' אישות הנ"ל יש לומר שלא כתב כן רק שם דתליא באחרים שמא תמאן אבל הוא בעצמו לא ימלך משום חשש ברכה לבטלה והאי דתשובת הגאונים שכתב ברש"י במס' שבת הנ"ל שם הוי זמן מרובה ומחשש רעבון שאני דיש לחוש ביותר אמנם יקשה להיפוך לאותן דאין חוששין וי"ל ג"כ:
אבל בברכה בנהנין משום כשהוא שבע וכו' יש לומר דמה"ט שכתב קיי"ל דברכה שלפניה מדרבנן וכמ"ש בתוס' דק"ו פריכא וי"ל מה"ט שכתבתי:

ואפי' נתכוין לאכל או לשתות כל שהוא מברך ואחר כך יהנה וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שאכל וכל מה שישתה והוא ששתה רביעית והוא שיאכל כזית ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. ועיין בכ"מ דדעת רבינו אפי' בטעימה בבליעה אינו מברך עיי"ש ולשונו ואפי' נתכוין לאכל וכו' כל שהוא וכו' נראה דבכל שהוא צריך נתכוין לאכל דמטעמת כיון דלא הוי לכונה לאכל רק לידע טעם המאכל כמו שכתב ברש"י אין צריך לברך:
והנה ר' עקיבא אמר מכאן שאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך ועי' ברי"ף שכ"כ להלכה ועי' ברי"ף וברא"ש דף ל"ח ע"ב בכזית מליח שאכל ר"י עיי"ש ונראה דלמסקנא מקור חיוב הברכות מסברה דאסור להינות וכו' וכו"ע ס"ל כן דאף טעימה בכלל זה בשאין לטעום התבשיל וכמ"ש רבינו נתכוין לאכל או לשתות כל שהוא וכו' ועיין בב"י בסי' ר"י בשם הכל בו בשם ר' אחא משבחא ז"ל דעל כל שהוא אין מברכין וכתב דלא קיי"ל כן עיי"ש ודעת הגאון נראה דרק ר"ע אמר מכאן שאסור לטעום וחביריו לא ס"ל כן ופסק כוותיה דרך אכילה בכלל דבריהם:
אמנם לטעום שאמר ר"ע אין בכלל זה מטעמת דא"צ ברכה ועיין בסי' ר"י דדעת קצת דפי' טעימה בלי בליעה ולדעת הסוברים טעימה בבליעה עיין במג"א ס"ק ו' שמביא לשון רש"י הטועם לידע אם צריך מלח או תבלין משמע דאם אוכל קצת ממנו לאחר הבישול לידע אם טוב מקרי אכילה וצריך לברך ועיקר תלוי בכונת הלב וברוקח וכו' משמע אפי' כונתו לאכילה וכו' וצ"ל כיון שנפשו חשקה לאכל יותר רק הנמנע בשביל האיסור מקרי טעימה מ"מ סברה השניה י"ל עיקר וכו' עכ"ל המג"א שם עיי"ש:
ולכאורה בלתי מובן דאם נלמד מסברה דאסור להינות וכו' במטעמת עכ"פ נהנה וברכה הראשונה לאו בדרך אכילה תליא דמה"ט א"צ כזית רק ברכה האחרונה ובמ"ש הכ"מ הנ"ל בטעמא למה מברכין בלפניה בחצי שיעור י"ל בכה"ג בטעימה בלא בליעה לא שייך לומר כן דאם ירצה לבלוע יוכל לברך עוד עיין דף נ' ע"ב שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחר ומברך וכו' עיי"ש אבל כ"כ שגם דברי הכ"מ צריכין ביאור וביותר להסוברים דאפי' בבלע אין מברך במטעמת דיקשה ביותר ואפי' אין מכוין יהיה כרפואה והנאה ממילא קאתיא דמברך כדאיתא במס' ברכות דף ל"ו ע"א:
והנה לענין איסורי הנאה בירושלמי במס' תרומות בפ"ו מודה ר"ל באיסורי הנאה דחצי שיעור אסור מהתורה ועכ"פ מדרבנן לכו"ע ואפי' למאי דכתבתי במקו"א דבבלי חולק ע"ז מדרבנן עכ"פ אסור וברכות מדרבנן וכמו באיסורי לריש לקיש חצי שיעור אסור דאל"כ לא שייך ששים בכזית בששים כזיתים דגם בתוך שלושים ופחות הרבה לא יהיה כדי אכילת פרס דאין בית הבליעה מחזקת אלא ג' זיתים וגם לא מצינו דר"ל סבירי ליה דלא יברך על ח"ש וע"כ דמטעם הנאה לא תליא בשיעורא וא"כ גם במטעמת יהיה באופן שיהיה הנאה זה נ"ל:
ובמס' ברכות דף י"ד ע"א היושב בתענית מה שיטעום וכו' הנאה קיבל ואיכא או אכילה קיבל וליכא וכו' אמר ליה טועם ואין בכך כלום תנ"ה היושב בתענית טועם ואין בכך כלום ומטעמת א"צ ברכה. ועיין בס' [שיירי] כנה"ג מובא בצל"ח שם שפי' דהתשובה מסופקת דיש לפרשו הנאה הוי רק דלא קיבל עליה וגם יש לפרש דלא הוי הנאה כלל והכריע כפי' השני דאל"כ למה לא יברך במטעמת משאר הנאות עיי"ש ועיין מ"ש בתוס' שם לחלק בין תענית ציבור ועי' ב[שיירי] כנה"ג באו"ח בסי' תקס"ז באריכות בזה והביא דעת הת"ה [התורת הבית] שנראה כן ודעת הרבה נגד זה עיי"ש ותמהני שלא העיר שם ע"ז כי בתוס' דמחלקין בין תענית ציבור לתענית יחיד על כרחך סבירי להו מטעם דלא קיבל עליו עיי"ש:
והנה לענין באיסורי אכילה במטעמת עי' ביו"ד בסי' צ"ח ובאחרונים ז"ל ובכ"מ שהעיר בהנאת גרונו במס' חולין ק"ג ע"ב וקשה לומר דמיירי בלא בא עד החניכיים וגם להחשבו שלא כדרך הנאתו עיי"ש ובמקו"א כתבתי בזה. ולענין תענית דתליא בדעתו אתי שפיר אבל לענין ברכה יש להבין דאפי' לא תהיה הנאת אכילה הוי הנאה בפ"ע דצריך ג"כ ברכה ואם דהוי רק להבחין, למה לכונה בזה דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וגם בהנאת גרונו אינו יוצא מידי הנאה ואף לחלק אם הגיע לבין החניכיים דמחלקין באיסורי אכילה לא נראה בברכה דתליא בהנאה וביותר להסוברים דלמסקנת הגמ' הוי הנאה דיקשה טפי:
ועיי' בס' פנ"י במס' פסחים בסוגיא דאפשר ומקמכוין שכתב לחלק באינו מכוין באיסור למתעסק בחלבים וכו' עיי"ש אבל כאן לא שייך לומר כן דא"כ אף ברביעית יהיה פטור מברכה ודוחק לומר דאז הוי ודאי מכוין וגם יקשה כמ"ש בלרפואה והנאה ממילא אתיא למה יברך דאין מכוין וגם דברי הפנ"י שם בלא"ה צריכין עיון וכתבתי בזה במקו"א:
אמנם עיין בטו"ז בסי' ר"י ס"ק ז' וז"ל ואע"ג דאסור להינות בעוה"ז וכו' היינו שרוצה להינות ממנו בעצמו אבל בזה שאין כונתו רק לטעום וכו' עכ"ל ועיין במג"א ס"ק ט' שם עיי"ש. והנה דבריו חתומים וביותר מ"ש להינות ממנו בעצמו:
ועיין בכ"מ כאן שכתב מדכתיב ואכלת ואע"ג בברכה אחרונה כתיב מ"מ אמרינן ג"כ בברכה הראשונה כן עיי"ש וצ"ע דלענין שיעור כזית מחלקים בין ראשונה ואחרונה מלישנא דואכלת ועי' בתוס' ברכות הנ"ל. גם בענין שיעור עד רביעית יש להבין ועי' בס' פרי מגדים או"ח בסי' תקס"ז בטו"ז שם שכתב אם דעד רביעית הוי כאכילה או דעד רביעית אז אי אפשר שלא יבלע קצת ונפק"מ אם לא הוי בפעם אחת עיי"ש ובכל זה יקשה אם נאמר דבעינן הנאת מעיים וכמ"ש:
אמנם אם נדייק בלשונו של הטו"ז הנ"ל נמצא פשר דבר שכתב בלשון צח וקצור להינות מעצמו וכונתו דהנה אף דאסור להינות בלא ברכה עם כל זה אם נחפש נמצא כמה וכמה הנאות בעולם כמו סיכה ורחיצה וכיו"ב אשר לא חייבו החכמים ברכה עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם רק באכילה ושתיה וריח הנאת הגוף הנצרכים וחשובים ותמידים אשר הכרחים לקיום האדם וחשובים מצ"ע דאל"כ יברך האדם תמיד בכל עת ורגע שאין לך שעה שלא יהיה נהנה אם ממילא או ע"י מעשיו ועי' מה שפי' ז"ל באמרם סיימתנהו שבחא דמארי דהשבח מגביל המעלה דמראה גבול עד כמה, דלא שייך ח"ו ב"ה ית"ש ויתעלה אבל אם משבח רק בעת יקרה מקרה אשר לו יחס עם השבח ומורה עליו א"כ אינו מגביל שאר השבחים רק עבור כי זה קרה לו עתה משבח מענינא אכן אם יברך על הנאה הבאה לידו תמיד יברך תמיד ויקצר בברכתו ולכן חייבים רק הנאות הגדולות והכרחות ותמידים וחשובים מצ"ע כמו אכילה וי"ב:
והנה מצאתי סמוכין לדברי בתוס' במס' פסחים דף נ"ג ע"ב בד"ה אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הקשה הר' יוסף למה אין מברכין בכל שעה שנהנה ממנו דאסור להינות מן העולם הזה בלא ברכה ותירץ דהנ"מ כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא אע"ג דמברכין על אור השמש בכל יום היינו משום שמתחדש בכל יום עכ"ל וזה נראה כמ"ש ועי' במג"א סי' רע"ז ס"ק א' עיי"ש ומ"ש להלן בפ"ט עיי"ש:
וא"כ בכה"ג דטעימא דלא מקרי הנאת אכילה רק דהוי עכ"פ הנאה דעלמא הנאת חוץ בפ"ע ועל הנאת חוץ דלא הוי הנאת אכילה לא תיקנו ברכה וזה כונת הטו"ז שכתב היינו שרצה להינות ממנו בעצמו וכו' ועי' בכנה"ג שכתבתי לעיל ונראה שדעתו כן ומוסבר עמ"ש עיי"ש:
ובמ"ש יש להבין שפיר מ"ש לחלק בין טועם אם צריכה מלח או תבלין דלמ"ש הריטב"א בחצי שיעור מטעם אחשביה וכמ"ש ז"ל בתערובות דלא שייך אחשביה וא"כ בכה"ג דאוכל להבחין בגדר תערובת דלא שייך ג"כ אחשביה בכה"ג, והי"מ דרבנן לא תיקנו ברכה רק באכילה וח"ש רק באחשביה לאכילה אבל במטעמת לידע אם צריכה מלח וי"ב לא אחשביה ולא הוי הנאת אכילה ועל הנאת חוץ לא תיקנו ברכה בזה:
אמנם ברביעית ובאכילה עי' בס' אליה רבה שכתב כזית לא בעינן אחשביה דמצ"ע חשובה ועי' בצל"ח בפי' עד רביעית שמסופק אם עד בכלל עיי"ש ולמ"ש יהיה בכללא דלא עד בכלל ואינו דומה לאיסורי הנאה דשם בהנאה תליא ובברכה בהנאת אכילה תליא:
ובדרך אחר אמרתי לומר עמ"ש לעיל דנפק"מ אם למדין חיוב ברכה מקרא דקודש הלולים או כמ"ש בירושלמי מברכת המצוה ותורה או דידעינן מסברה דאסור להינות לענין אונס ומצוה דמשום דאסור להינות וכמ"ש בירושלמי עד שיתירו לו המצות הוי המאכל בכלל איסור כמו טבל וכיו"ב עד שיברך וא"כ באונס אסור לאכלו ובמצוה לא שייך הסברה דאסור להינות דלא הוי בכלל זה אבל אם נילף מקודש הלולים הוי חיוב על גברא בפ"ע ולא על המאכל האיסור ובאונס פטור ובמצוה חייב עכ"פ ועיין כיו"ב במרדכי מובא במג"א סי' י"ג לענין נפסקו ציצית בשבת דמותר ללבוש הבגד שאין האיסור על הבגד רק המצוה על הגברא ובאונס פטור עיי"ש וכמו"כ בזה ועיין ברש"י בסוגיא ולהלן בס"ד נתחייב בזה ונאמר עוד דמשום אסור להינות דהוי בכלל איסור הוי כמו שאר איסורי דרבנן וכמו שאסרה התורה ח"ש באחשביה כמו"כ באיסורי דרבנן וכמ"ש ובמטעמא דלא שייך אחשביה דהוי רק להבחין המאכל ולא שייך לפ"ז איסור וחיוב ברכה כלל ואף דבאיסורי הנאה כמ"ש בירושלמי הנ"ל ח"ש אסור לכו"ע משום דעכ"פ נהנה והתורה אסרה הנאה בכל אופן שנהנה אבל כאן דאנו דנין על חיוב ברכה מדרבנן נאמר דלא חייבו הרבנן ולא אסרו ליהנות בלי ברכה בלא אחשביה בפחות מכשיעור יותר מאיסורי התורה אבל מצד מצוה על גברא וחיוב הגוף יש לדון בזה אבל כנראה גם במצות בעי כזית וכבר כתבתי לעיל דאם ילפינן מקודש צריך כזית דוקא כמו בכל איסורי ומצות דאו' דהוי בכזית ומאסור להינות נפקא לן ח"ש וגם מסברה י"ל דהשוו לשאר איסורין דמצד הסברה הוי בגדר איסורא ושאני באיסורי הנאה שהמה איסורין מצ"ע דח"ש הוי הנאה אבל בברכה אמרינן דלא אסרו בהנאה מתחילה בח"ש במטעמא דלא אחשביה דמשום מיעוט חשיבתו לכל איסורין ומצות לא אמרו הרבנן לענין ברכה ג"כ ולא הוי בכלל איסור הנאה מעיקרא:
ועמ"ש נאמר ליישב דעת ר' עמרם המובא בתוס' דף מ"ה ע"א בד"ה דחנקתיה וכו' גבי השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו ר"ט אומר בורא נפשות רבות וכו' ובגמ' לצמאו לאפוקי מאי א"ר אידי בר אבין לאפוקי דחנקתיה אומצא ובתוס' שם דוקא מים אבל בשאר משקין דגוף נהנה מהם אפי' חנקתיה וכו' ברוק ור' עמרם פי' דוקא לפניו לא בעי ברוכי אבל לאחריו חייב ורבינו משה פירש דלא היא דהואיל ואין נהנה אפי' לאחריו לא בעי ברכה עכ"ל וברא"ש השיג כמו"כ עליו וכתב דלפניו א"צ לאשמעינין דפשיטא דאונס פטור ועל כרחך על לאחריו עיי"ש ועיין ברבינו יונה שם:
אבל למ"ש י"ל בדעת ר' עמרם דהנה באוכל לרפואה הוי לכאורה בגדר מטעמת דגם שם אינו אוכל להינות רק בהנאה ממילא קאתיא אף בלי מכוין וכמו להטעים התבשיל דגם שם ממילא קאתיא והנה בחצי שיעור ודאי לא שייך אחשביה בכה"ג ואפי' באכל כשיעור דמיירי שם כמ"ש לעיל בשם הכ"מ דמשו"ה לאחריה על כזית ולפניה על כל שהוא שמא יאכל יותר ויהיה אכל בלי ברכה וכתבתי דלכאורה נראה להיפוך דמשום ספק ברכה שאינה צריכה חיישינן שמא ימלך ולא יאכל כשיעור ורק משום דבח"ש שייכא הנאה עכ"פ ושייך אסור להינות וכו' משו"ה מברכין על ח"ש לפניה ולאחריה כמ"ש דלא שייך הסברה של אסור להינות כמברך לפניו ומשו"ה צריך כזית לאחריה והנה למ"ש לעיל גם בלפניה צריך אחשביה עכ"פ משום שני טעמים שכתבתי וברפואה לא שייך אחשביה ואף אם בדעתו לאכל כזית נאמר שמא יחזור ולא יאכל כזית והוי ברכה שא"צ ומשום ח"ש אין לברך דלא שייך אחשביה והיכא דצריך כשיעור ניחוש משום חשש ברכה לבטלה שמא ימלך וכמ"ש לעיל בשם התו"כ וכיו"ב ראיה לזה וא"כ דעת ר' עמרם שיברך אח"כ דבשתה פחות מכשיעור אין מברכין אח"כ אפי' בורא נפשות רבות א"כ מברכין שפיר דבשיעור לא בעי אחשביה דרק לפניה מסתבר שלא לברך כמ"ש משום חשש ברכה שא"צ אבל לאחריה בשותה כבר כשיעור יברך ואינו מחלק בין מים ויין כמ"ש בתוס' ואתי שפיר:
והאי דאין מברכין למ"ש ברכה אחרונה בבהמ"ז בחצי שיעור מטעם אחשביה זה משום דמתורה בעי שביעה וכדאיתא והם מדקדקין עד כזית וכו' ועיין עוד בענין דרך אכילה ברא"ש במס' ברכות דף נ' ע"ב גבי שכח והכניס אוכלין וכו' מ"ש בשם ר"ח שם עיי"ש:
ועיין במחצית השקל סי' תע"ה ס"ק ג' במג"א שכתב דלא מהני צירף בכדא"פ במצה וכתב שם דלענין מצוה לא מהני צירוף וגם לא הנאות גרונו אף לר"י עיי"ש ונראה כמו בח"ש דלא נאמרה במצוה עי' במל"מ הל' יסוה"ת ועי' מ"ל אם הוי בכלל מצוה או איסור בברכה עיי"ש:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה