אור ברסלב

דברי יהושע (פריידין)· רבי יהושע פריידין

פרשת תולדות

פרשת חיי שרה

ואלה תולדות יצחק בן אברהם. במדרש אברם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם שנאמר אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם וכו' ולכאורה אין להבין שהרי כתיב אברהם הוליד את יצחק. ונראה דהמדרש בא לתרץ דהנה בנח כתיב אלה תולדות נח נח איש צדיק וכתב שם רש"י משום זכר צדיק לברכה. ועוד משום עיקר תולדותיהם של צדיקים מע"ט. ולמה כאן ביצחק אע"ה לא נזכר כלום מכל זה. לכן מפרש המדרש כאן כמו שפירשתי לעיל בפרשת נח המדרש תנחומא אלה תולדות נח נח היינו שעיקר תולדות שלו הי' נח. היינו שהוא הוליד את עצמו. ע"י תורה ומע"ט עיי"ש. כמו כן מפרש המדרש גם כאן שהכתוב בא להורות איך יצחק אע"ה הלך ממדרגה למדרגה. אברם נקרא אברהם. היינו שמתחלה היה שמו רק אברם ואח"כ הלך למדרגה אחרת גדולה עד שנקרא אברהם וכן יצחק אע"ה מפרש המדרש הכתוב אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם היינו שזאת הי' התולדה שלו שבא למדרגת אברהם ואח"כ בא למדרגת הוליד את יצחק היינו שבא למדרגת יצחק:

אברהם הוליד את יצחק. ונראה לפי הפשט היינו שאברהם עשה התפעלות להוליד בן צדיק כיצחק. ואפשר לכוון זאת במש"כ רש"י שהקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם. דהנה ידוע מה דאיתא במדרש כשם שאין פרצופיהן שוות כך אין דעותיהן שוות ונראה לפי הפשט דכוונת המדרש דהפרצוף של אדם כפי הדעת שיש לו כמאמר הכתוב חכמת אדם תאיר פניו. והנה בודאי אאע"ה הי' מאיר קלסתר פניו כפי גודל חכמתו וצדקתו. כמו כן האיר קלסתר פניו של יצחק אע"ה לזאת הכל העידו שהוא בן אברהם:

איתא במדרש מפני מה זה אמהות היו עקרות מפני שהקב"ה מתאו' לתפלתן של צדיקים ונראה דהנה הקב"ה שומע תפלת כל פה. רק שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים היינו להתפלה שהצדיקים מתפללין עבור אחרים כידוע אשר הצדיקים דואגים דאגות אחרים ומתפללים עבור אחרים לזאת מתאוה הקב"ה לתפלה כזו היינו תפלה עבור חבירו וזה יש לרמז במה שאמר הכתוב ויעתר יצחק לנכח אשתו. וידוע המדרש שיצחק אע"ה הי' מתפלל שכל הבנים יהיו לו מהצדקת הזו. והיינו כי רק רבקה היתה עקרה. והי' מתפלל רק עבור רבקה. וזה הוא תפלת הצדיקים. ואפשר שע"י תפלה זו זכה ליעקב ועשו. דהנה עשו הוא מסטרא אחרא ויעקב מסטרא דקדושה. וידוע דשני אלו מתנגדים זל"ז דאם זה קם זה נופל. כהמדרש על הפסוק ולאום מלאום יאמץ והנה ידוע דכל הכח מסטרא אחרא הוא מגודל הרשעות. אף מה שהוא נגד הטבע. לזאת עשו אף שהוא אח ליעקב והטבע להיות אהבה איש אל אחיו ועכ"ז עשו מענה אותנו ביסורים קשים ובזה הוא נותן כח אל הסטרא אחרא. לזאת צריכין אנחנו להתחזק במעשים טובים להגביר כח הסטרא דקדושה. והיינו לעשות מעשים טובים. גם מה שהוא נגד הטבע. והיינו לדאוג איש דאגות חבירו. ולהתפלל בעד חבירו כאשר אבינו יצחק ע"ה הי' לו מדה זו. והנה ע"י שעשו מענה אותנו ביסורים וצרות צריכין אנחנו להתפלל איש עבור חבירו כידוע הגלות הזה הוא פעם זה ביסורים ופעם זה. לזאת מי שאינו ביסורי חבירו צריך להתפלל עבור חבירו. וזכה יצחק אע"ה לבנים צדיקים אשר יעשו מעשים טובים להתפלל בעד חבירו. כפי מדותיו הטובים:

ויעתר לו וכתב רש"י לו ולא לה לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. ולכאורה אין להבין מדוע יגרע מעלת צדיק בן רשע ואדרבה כפי הנראה הצדיק בן רשע צדקתו ביותר כח מצדקת צדיק בן צדיק כי הוא נולד בטבע טוב מעשה אביו הצדיק. ונראה לפרש דהנה בש"ס מנחות דף נ"ג איתא דאמר רבי פרידא על רבי עזרא אי בר אוריין הוא יאי אי בר אוריין ובר אבהן יאי ויאי אי בר אבהן ולא בר אוריין אשא תכליה. וקשה אם אשא תכלא אם הוא בר אבהן ולא בר אוריין משום שלידתו הי' בטוב א"כ למה יהי' יאי ויאי אם הוא בר אוריין וגם בר אבהן יותר מבר אוריין ולאו בר אבהן. ונראה דהנה עיקר מעלת האדם אם הוא שפל בעיניו ואינו מתגאה בצדקתו. והנה איתא בש"ס פ' השוכר את הפועלים על תלמיד חכם בן ע"ה איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. והיינו יען כי ידע בנפשו אשר צדקתו ותורתו היה שלא ע"פ טבעו רק בכחו הגדול. לזאת קשה מאד עליו להיות כ"כ שפל בעיניו אבל צדיק בן צדיק דרכו להיות שפל בעיניו. כי אינו מתגאה בצדקתו ובתורתו. כי נחשב לו אשר צדקתו ותורתו הוא רק בכח מעשה אבותיו. ואפשר גם זה כוונת המדרש על הפסוק שחורה אני ונאוה שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי. והיינו שכנסת ישראל אמרו אשר מצדנו היינו שחורים במעשינו. ומה שאנחנו נאוה במעשינו. הוא רק משום מעשה אבותינו וירשנו אותם. ומעתה כך הוא הפי' אי בר אוריין ולאו בר אבהן יאי. אבל אם הוא בר אוריין וגם בר אבהן. בודאי הוא טוב מאד, והיינו שבודאי הוא ג"כ שפל בעיניו. ואינו מתגאה כלל. כי צדקתו ותורתו אשר לו. חושב בדעתו זה הוא רק בכח אבותיו הצדיקים. דהרי אם הוא בר אבהן ולאו בר אוריין אשא תיכלא דנולד בטוב להיות בר אוריין. ואפשר בזה להבין מעט הש"ס צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק. צדיק ורע לו צדיק בן רשע. והיינו צדיק בן צדיק. יען הוא שפל בעיניו. הכל הוא טוב לו ואינו מתרעם כלל. אבל צדיק בן רשע אינו בכחו להיות הכל טוב לו. וזה הוא כוונת רש"י והיינו דידוע דעיקר מעלת התפלה הוא אם הוא בהכנעה היינו שתפלתו יהיה לא בשביל צדקתו רק מתנת חנם ותפלה כזאת הוא במעלה יותר גדולה מתפלה בכח צדקתו. וזה הוא אשר כתב רש"י ויעתר לו. לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק שתפלתו הוא בהכנעה. לזאת שמע הקב"ה לתפלתו יותר מתפלתה:

וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב. וכפי הפשוט נראה דקריאת שם יעקב הוא יען ידו אחזת בעקב עשו. וכן פירש"י. גם הביא רש"י פי' אחר הקב"ה קראו השם יעקב. ונראה דהנה ידוע דהמדות הפחותות שבאדם היינו החשק לאכילה ושתיי' ולשארי דברים גשמיים. המה נקראים רגל או עקב והנה ידוע הגם שאלה עניינים המה הכרחיים אשר צריך האדם להשתמש בהם לצרכי קיום הגוף אך עכ"ז לא לבד שצריך כל איש שלא להשתמש בענינים האלו רק בעת הצורך ע"צ ההכרח. וגם בעת ההכרח שעושה אותם הדברים הגשמיים צריך להתחזק ולהתאפק את התאוה שלא למלא את תאותו. וזה הוא קדש עצמך במותר לך. והיינו כמו רבינו הקדוש שהביא רש"י שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון וכו' ואעפ"כ אמר רבינו הקדוש שלא נהנה מעוה"ז אפי' באצבע קטנה. ובזה יש להבין הפשט בזמר של שבת פוסעים בו פסיעה קטנה סועדים בו לברך שלש פעמים והיינו כי ידוע דהאכילה למלאות התאוה מביא לידי גאות ושכחת השם ח"ו ככתוב ואכלת ושבעת ורם לבבך ושכחת את ד' וגו'. אכן כשאוכל על דרך קדש עצמך במותר לך. אכילה כזו מביאה עוד לידי קדושה. וזה הוא אכילת שבת כמו שאנו אומרים בזמר של שבת במשנה לחם (ועכ"ז) וקידושא רבה היינו שאכילת שבת היא בקדושה. ברוב מטעמים (ועכ"ז) ורוח נדיבה. היינו שאכילת שבת אף שאוכל רוב מן המטעמים. יען אוכל בקדושה לזאת מביא לרוח נדיבה לעבוד את הבורא. וזה הוא הפירוש של הזמר פוסעים בו פסיעה קטנה. היינו שבשבת קודש כל איש מישראל אינו משתמש במדת הפחיתות הנקראים עקב רק מעט מן המעט. וזה הוא פוסעים בו פסיעה קטנה ועי"ז סועדים בו לברך שלש פעמים. היינו שסעודת שבת שאנו אוכלים יען הוא במיעוט תאוה. רק בדרך קדש עצמך במותר לך לזאת סעודה כזו מביא עוד לידי קדושה שיוכל לברך את השם ב"ה. ואפשר לרמז בזה בפרשה והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה והיינו בעת שעושה הדברים הגשמיים שנקראים עקב אז תשמרו את המשפט היינו לשפוט בדעתו מה לרחק ומה לקרב. והיינו לרחק את כח התאוה. וכאשר שם בפרשה עקב כי ד' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו' עד ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלקיך היינו שארץ ישראל כל כך טובה ומוספת קדושה עד שואכלת ושבעת. ועכ"ז וברכת את ד' אלקיך. היינו שע"י קדושת א"י יהיו במדרגה גדולה אשר האכילה מביאה עוד לידי קדושה לברך את השם ב"ה. והנה ידוע אשר למדרגה כזו. להתאפק כח התאוה בעת עשיית הדברים הגשמיים צריך להיות איש מושל על כח התאות. היינו שיהיו כל הכחות בידיו. ולא שיהיו ח"ו הכחות התאוה מושל עלינו. כמאמר צדיקים לבם ברשותם וכו'. לזאת יעקב אע"ה תיכף בעת לידה הי' נולד בקדושה. ברמז אשר ידו אוחזת בעקב עשו. היינו המדות הפחותות הנקראים עקב. וזה הוא כל שורש עשו כי אלו המדות הנקראים עקב שייכים לעשו. אבל יעקב הי' תיכף נולד בקדושה. ונולד אשר ידו אוחזת בעקב עשו. היינו שאלו המדות הפחותות הנקראים עקב בידו להטות אותם כרצונו שלא להשתמש בהם רק לפי הקדושה קדש עצמך במותר לך. לזאת קריאת שמו יעקב כמו תשרש שרשיה. והיינו שיעקב אע"ה ישרש מכל וכל את המדות הפחותות הנקראים עקב לזאת שמו יעקב שלא יהי' לו שום מדת עקב. ולזאת כאשר נעקר והושרם ממנו כל המדות הפחותות שבטבע זכה להשם ישראל כי היה כל גופו קודש:

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. וכתב רש"י שרימה את אביו יצחק אע"ה ושואלו האיך מעשרין את המלח ואת התבן. ונראה לפרש למה בחר דוקא באלו השנים. דהנה מצינו כמה פעמים בש"ס תשובה למי ששואל לומר לו הטעם והסברא של הדין שאמר לו המשיב לו לכי תיכול עלה כורא דמילחא. ונראה לפרש הכונה דהנה כל מאכל צריך למלח אשר יתן טעם בו. ובלא המלח אין טוב המאכל לאכול. הנה כל זה הוא אשר כך ברא הבורא עולם. שהמאכל לא יהיה מתוקן בלי מלח. אכן הבוה"ע היה יכול לבריא שלא יהיה צריך למלח. אך אפשר בזה להראות לנו אשר כל דבר שברא הבורא עולם בעולמו. אנחנו נתקן הדבר שיהיה טוב. והיינו שעניני העוה"ז יוכל להשתמש בהם ולא יזיק לנו הגשמיות כי אנחנו נוכל לתקן הכל. וכמו כן דברי תורה צריכין אנחנו ליגע עצמינו למצוא טעם וסברא להבין הדבר. כמש"כ רש"י בפ' משפטים. אשר העיקר להבין טעם הדבר. הכלל שבכל דבר שבעולם צריכין אנחנו ליתן טעם כמו שצריכין ליתן טעם מלח בכל תבשיל. לזאת השיב למי ששואל טעם הדין לכי תיכול עלה כורא דמילחא. היינו לרמוז לו שהוא בעצמו ייגע את עצמו ליתן טעם אל זה הדין ששמע. והרמז אל זה התשובה במה שאמר לו לכי תיכול עלה כורא דמילחא פי' כשתמדוד לי כור של מלח. והיינו כמו שאתה צריך למלח ליתן טעם אל המאכל. כמו כן צריך אתה ליתן טעם אל כל מה שאתה שומע דברי תורה. כי אם לא תרצה ליתן טעם אל כל דבר תן לי גם המלח. ולמה לך מלח. והנה מצינו בש"ס גיטין פ' הניזקין בהני תלתא עתירא דירושלים דאחד נתן עצים וכו' ושבחוהו רבנן לדציבי. והנה זה השבח לדציבי בפשטות אינו שייך דוקא לרבנן הלא גם כל איש פשוט יודע המעלה של העצים. אשר הוא צורך גדול. אכן נראה הרמז בזה דהנה כל הדברים שישנם בעולם היינו המאכלים שאוכל האדם ויש להאדם טובה גדולה מהמאכל שאוכל. כי עי"ז יש לו חיים. אך לעומת זה המאכל גם כן יש לו טובה. כי על ידי שאוכל האדם יבא המאכל בתוך האדם ומזה המאכל יש חיות להאדם עי"ז נתעלה המאכל מצומח למדבר כידוע:

הגה"ה

ובזה אמרתי דרך צחות לתרץ דברי הפמ"ג בסימן ע"ד הלכות מליחה שכתב דבבני מעים לא שייך להקל בהפסד מרובה כי אוכליה לאו בר איניש עי"ש. והוא לכאורה תמיה מאד. הלא זה האיש קנה הב"מ במעות ואם נטריף אותם יקנה אחרים ויהיה לו הפסד. (וכן תמהתי בספרי חומות יהושע). ואפשר ליישבו כי לכאורה צריכין להבין במה שאנו מקילין באיזה דינים בשביל הפסד מרובה. והנה קצת פוסקים כתבו דהפ"מ הוא שתות מהקרן. ולכאורה אין להבין כ"כ דבשביל הפסד נקיל להכשיר. הלא ידוע אשר כל איש ישראל רוצה יותר אף להפסיד ממון ושלא יאכל חלילה אכילה אשר יש לפקפק. אכן אפשר דהנה ידוע מש"כ אשר לא נכון להחמיר חומרות יתירות להטריף דבר מאכל. כי בזה נעשה עול להמאכל. כי המאכל נתעלה ע"י אכילת ישראל. לזאת אפשר להבין מעט מה שאנו מקילין בהפ"מ. היינו היכא שפוסקים חולקין בדין אחד יש מטריפין ויש מכשירין. והנה זה הפוסק אשר פסק להקל בהפ"מ הוא בודאי מפני שדעתו יותר נוטה הרבה כפוסקים המכשירין. אך יש לו עוד נדנוד מעט שמא כהפוסקים המטריפין. לזאת החמיר באין הפ"מ ולמכור לעכו"ם. ואף שהוא רעה להמאכל. אך הלא ישראל יקח מעות מהעכו"ם עבור המאכל ויהיה נתפס המעות חילוף המאכל ואזי אם יאכל ישראל מהמעות יהיה ג"כ תיקון להמאכל אכן כ"ז אם יוכל למכור שהדמי המאכל יהיה רק פ"מ אשר הדין אם יש אונאה פ"מ א"צ לחזור א"כ הרי הוא כאלו קבל כל המעות עבור המאכל. משא"כ אם לא יוכל להשיג דמי המאכל רק פחות שתות (אשר הדין האונאה שתות צריך להחזיר השתות) א"כ הרי לא קבל כל דמי המאכל. א"כ אף אם יאכל הישראל מדמי המאכל עכ"ז לא יהיה מתוקן חלק השתות מהמאכל, לזאת הכריע הפוסק להקל כדעתו הנוטה יותר להיש מכשירין למען יאכל הישראל את המאכל וכדי שלא לגרום רעה להמאכל וכהנ"ל. ולפ"ז על בני מעים אמרו חכז"ל אשר אוכליה לאו בר אינש. והיינו שב"מ אינם מאכל לאנשים. והיינו בודאי אינם עושים פעולת המאכל כשארי מאכלים. וא"כ ממילא גם הב"מ אינם מקבלים שום תועלת מאכילת ישראל אותם. ולהכי אין להקל לאוכלם בשביל הפסד כי להב"מ אין תועלת באכילת ישראל. ורק להקל בשביל הפסד מעות בודאי אין להקל כי טוב יותר להפסיד ממון מלאכול דבר אשר יש לפקפק עליו אף מעט מן המעט:

ע"כ הגה"ה

אכן עצים האדם יש לו טובה מהן. כי על ידי העצים שמדליקין נתבשלו התבשילין. אבל העצים אין להם שום תועלת. כי גוף העצים לא באו אל תוך האדם. וזאת יש לרמז אשר הרבנן שבחוהו לדציבי היינו ששבחו מי שיש לו מדה יקרה כמו עצים להטיב לאחרים אף שהוא אין לו שום הטבה מזה. והנה ידוע דבכל הש"ס חשבו תבן דהוא רק להסקה, אשר לזאת בימי הש"ס היה תבן מוקצה בשבת ואסור לטלטלו דהוא רק להסקה. לזאת עשו דרצה לרמות את אביו אשר הוא במדרגה גדולה בעבודת הבורא. לזאת שאל את אביו יצחק אע"ה. אשר הגם שיש לו שני מדות טובות האלו היינו כמו מלח ליתן טעם אל כל דבר שבעולם. וגם יש לו מדה טובה כתבן (אשר היה אז להסקה כמו עצים) להטיב לכל אף אם הוא אין לו שום הטבה. עכ"ז רוצה עוד מדרגות יותר גדולות והיינו מאלה המדות עוד לבחור מעלת קדושה אשר רק חלק העשירי יהיה קודש. כי רוצה לעבוד את הבורא במדרגות גדולה שבגדולות והיינו לילך ממדרגה למדרגה:

ויאמר השבעה לי. הנה רבים מקשים איך נתן יעקב אע"ה שבועה לעשו הלא אין מוסרין שבועה לחשוד. ונראה לפענ"ד בדרך צחות דהנה לכאורה אין להאשים כ"כ עליו ברשעתו כי גם במעי אמו היה רץ לע"ז א"כ נולד בטבעו רע. לכן נראה דעיקר רשעתו היה במה שרצה להטעות את העולם שיהיו מחזיקין אותו לצדיק במעשיו כמו שרימה את אביו גם יעקב אע"ה ידע זאת ע"כ היה מוסר לו שבועה כי לא היה ירא שיעבור על השבועה כי היה בטוח בו שלא יעבור על השבועה כי אז יתגלה לעיני כל שהוא רשע:

עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'. במדרש תנחומא פרשת לך לך ע"ז הפסוק אפילו עירוב תבשילין שמר אברהם אע"ה וכן איתא בש"ס יומא. ונראה לפרש למה פרטו עירוב תבשילין אם הכונה שהיא מצוה דרבנן היה לכתוב בסתם אפילו מצות דרבנן. לכן נראה דהנה ידוע מאמר הש"ס מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. הכונה ידוע דהנה העוה"ז נקרא ערב שבת ועוה"ב נקרא שבת דאז הוא מנוחה. ע"כ צריך האדם להכין עצמו בעוה"ז בתורה ומצות על עוה"ב שנקרא שבת. כי אם לא הכין בעוה"ז לא יוכל לתקן בעוה"ב. והנה ידוע אשר נסיון עושר הוא יותר נסיון לעבוד עבודת הבורא ב"ה מלעבוד את הבורא מתוך עוני. ובזה אפשר לרמז חול מכין לשבת ואין יו"ט מכין לשבת. היינו מי שהוא בבחינת חול היינו שאין לו כ"כ טוב. אז יוכל להכין על שבת היינו עוה"ב. אבל מי שהוא יו"ט היינו שיש לו כל טוב קשה לו להכין על שבת שהוא עוה"ב. והנה איתא במסכת אבות כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. ואמרתי לפרש הכונה היינו יען קיים התורה מעוני יזכה למדרגה יותר גדולה שיקיים את התורה מתוך נסיון עשירות. והנה ענין עירוב תבשילין יען התחיל להכין על שבת בחול יוכל לגמור להכין גם ביו"ט על שבת. והנה אברהם אע"ה עבד את הבורא ב"ה מתוך עשרה נסיונות של צער. ואח"כ ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. ואזי עבד את הבורא ב"ה מתוך כל טוב שהיה לו. והיינו יען שעבד את הבורא ב"ה מתוך צער לזאת זכה לעבוד את הבורא ב"ה מתוך כ"ט. וזאת היא כמו עירוב תבשילין. יען התחיל בחול להכין על שבת יוכל לגמור ביום טוב. היינו אם אדם הכין עצמו לעבוד את הבורא ב"ה בעת שהוא בבחינת חול. היינו שאין לו כ"כ טוב. והוא הכין אז על עוה"ב שנקרא שבת. עי"ז יזכה שיכין עצמו בעבודת הבורא על עוה"ב שנקרא שבת גם ביו"ט היינו אף שיהיה לו כ"ט יעבוד את הבורא ב"ה. וזאת היא אשר אאע"ה קיים עירוב תבשילין לרמוז גם זה הרמז. ונכון לכוון זאת בעת עשיית עירוב תבשילין אשר אנחנו נעבוד את הבורא מתוך יסורי הגלות לזאת נזכה במהרה לעבוד את הבורא ב"ה בימי המשיח במהרה בימינו אמן. כאשר גם כאן הבטיח הקב"ה ליצחק אע"ה ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (אשר זאת יהיה בימות המשיח) עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' ואמרו חז"ל לרמז עירוב תבשילין:

ויתן לך. וכתב רש"י ויתן ויחזור ויתן. ואין להבין לכאורה כי הוא יכול ליתן בפעם אחת הרבה עד שאין צריך ליתן עוד. ונראה דהנה ידוע דעיקר תכלית של אדם לתקן הכל והיינו לתקן כל מה שיש תחת ידו. וכן נראה לפרש בפרשת בחקותי דהכתוב הבטיח אשר באם נשמור ונקיים כל המצות אזי יהיה לנו הרבה תבואות עד שישן מפני חדש תוציאו. ואין להבין כ"כ בפשטות עניני גשמיות עבור קיום כל התורה וגם למה לנו כ"כ תבואות שלא יהיה לנו מקום להחזיקם. לכן נראה דהתורה הבטיחה לנו אשר באם נקיים התורה והמצות אזי נהיה במדרגה אשר נוכל לתקן הרבה. לזאת היה ברכת יצחק אבינו ע"ה אל עיקר הכונה. היינו שיתקן הכל. ואזי ממילא כשיהיה מתוקן מה שיש תחת ידו אזי יתן לו עוד לתקן ובאם יתקן את זאת אזי יחזור ויתן. אבל באם לא יתקן הראשית שוב לא יתן לו עוד. הכלל שברכתו של יצחק אע"ה לא היתה ברכה גשמיות רק עיקר הכונה שנהיה במדרגה גדולה לתקן הכל

הגה"ה

ובזה אמרתי לתרץ דהנה קושית התו' והראשונים ז"ל שהקשו על מתנה ע"מ להחזיר הא אינו יכול להקדישו כיון שאמר ע"מ שתחזירהו לי. וממשנה דנדרים מוכח דכל מתנה שאינו יכול להקדישה אינה מתנה. והנה התוס' תירצו בתירוץ האחרון וכן מקצת ראשונים דאפילו אין יכול להקדישה ג"כ היא מתנה ושם בנדרים משום שהיה ערמה עי"ש. ומקצת ראשונים תירצו דמיירי שלא אמר לי. והתוס' רי"ד על סוכה הנדפס מחדש תירץ משום שיכול להקדישו על זמן. הרי דסברו דאם אינו יכול להקדישה אינה מתנה. ולכאורה קשה למה וכי לא מצינו בש"ס דהנותן מתנה והתנה תנאי על המתנה שאין יכול המקבל לעשות דבר זה עם המתנה כגון שלא ליתן לבע"ח או שארי תנאים. התנאי קיים והמתנה הוי מתנה:

אכן לפי מש"כ דעיקר תכלית של אדם בהונו שיש לו לתקן ולהכניס תחת קדושה. ויש להבין עוד יותר דהנה אנחנו בני ישראל אשר ביאתנו לעולם הוא רק בשביל לקיים תורה ומצות הרי אין לנו שום שייכות אל דברים הגשמיים. רק באם נתקן את דברים הגשמיים להכניסם תחת הקדושה אז יש לנו שייכות [ובזה אמרתי דבר צחות אשר ראינו אשר אלה האנשים שאינם נותנים צדקה באם יבקשו מהם שיתנו נדבה לצדקה אומרים שאין להם עשירות ליתן צדקה. אשר כפי הראות אומרים שקר. כי ידענו שיש להם עשירות. ואמרתי שאינם אומרים שום שקר. כי איש ישראל אין לו שייכות אל הגשמיים זולת אם מכניסם תחת הקדושה היינו ליתן צדקה מממונם. לזאת מי שאינו נותן צדקה בממונו אף שיש לו הון רב עכ"ז נחשב לו שאין לו כי באמת אין לו שום שייך אל ממונו והונו] ולזאת שפיר סברו דאם הנותן מתנה עמו שאין יכול להקדיש המתנה אזי אינה מתנה כ"א אין יכול להכניסה תחת כנפי הקדושה אינה שלו:

ע"כ הגה"ה

ובזה אפשר לתרץ לכאורה על מה שאמר עשו הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי. וקשה לפי מה שפירש"י לעיל על הפסוק ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים מה שקנה עבד קנה רבו. אם כן מה תועלת יהיה לעשו במה שיברך אותו הלא מה שקנה עבד קנה רבו. לכן נראה דהנה יצחק אבינו ע"ה מה שרצה לברך את עשו היה משום שרימה אותו שהוא צדיק לזאת רצה לברך אותו. אכן עכשיו אחר שבירך את יעקב אבינו ע"ה וכפי מה שכתב המדרש אשר עם יעקב נכנס ריח גן עדן ועם עשו נכנס ריח גיהנם. אזי עכשיו נתודע ליצחק אע"ה אשר יעקב הוא הצדיק ועשו הוא הרשע. לזאת כאשר נתודע ליצחק אע"ה אשר עשו הוא הרשע אמר לעשו אשר אין לו להרהר על הברכה שבירך את יעקב כי ברכתו לא היה ליהנות מעוה"ז בגשמיות רק לתקן הכל בעניני הרוחניים והיינו מה שקנה עבד קנה רבו כי אנחנו עבדים להבורא עולם לזאת כל מה שיש לנו מעניני עוה"ז והגשמיים יהיה גם להבורא עולם אשר הוא אדון לנו והיינו שנכניס הדברים הגשמיים אשר לנו תחת רוחניות הקדושה. וזאת אמר לו יצחק אע"ה אשר לברכה כזו אין לעשו שום שייכות כי כל מגמתו ליהנות מעוה"ז בגשמיות וע"ז השיב לו עשו הברכה אחת היא לך אבי היינו וכי יש לך רק ברכה שיהיה הכל אחד היינו גשמיות עם רוחניות קדושה ביחד. ברכני גם אני אבי היינו גם אני, אשר כל כונתי רק לגשמיות ותן לי ברכה כזו אשר יהיה רק לגשמיות בלבד כחפצי:

ולפי כ"ז יש להבין מעט אשר לכאורה קשה היאך הי' חל הברכה על יעקב. הלא יצחק אע"ה הי' סבור שהוא עשו והי' דעתו ומחשבתו רק על עשו. אכן לפי הנ"ל אשר זאת הברכה היתה על מדרגות גבוהות שיכניס הכל תחת הקדושה. וברכה כזו יש לה שייכות רק למי שהוא במדרגות צדיק כמו יעקב אע"ה. אבל עשו רימה את אביו אשר הוא במדרגות צדיק אבל באמת הוא הי' רשע. ורק יעקב הוא הצדיק וברכתו של יצחק אע"ה הי' מחשבתו למדרגת צדיק לכן היתה חל הברכה על יעקב אע"ה כי הוא הוא אשר יכול לתקן כל ענייני עוה"ז תחת הקדושה ויתקן הכל. כאשר אמר יעקב אע"ה בפ' ויצא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ועשו רימה את אביו ג"כ במעשר כיצד מעשרין וכו' אבל הי' שקר. ויעקב הוא האמת, ולזאת אם אנחנו נזכה להיות במדרגה זו לתקן הכל ולהכניס תחת הקדושה יקוים בנו הברכה ונזכה לכ"ז במהרה בימינו אסנ"ו:

תוכן העניינים

דברי יהושע (פריידין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה