דברי יהושע (פריידין)· רבי יהושע פריידין
פרשת כי תשא
ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה וגו' הפסוקים האלו אנו אומרים בליל ש"ק קודם תפלת שמנה עשרה. הנה מה שזכינו אשר הקב"ה אומר אשר בינו ובין אנחנו ב"י היא אות על בריאת שמים וארץ בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש. והנה אנחנו צריכין לומר בליל ש"ק ויכולו מעומד כי הוא עדות להקב"ה שבששה ימים ברא שמים וארץ ובשביעי שבת ממלאכתו. ועדות צריך להיות מעומד. ולכאורה הלא עדות צריך להיות או ראה או ידע והנה הגם שאנחנו מאמינים בני מאמינים שהקב"ה ברא שמים וארץ אבל עפ"י אמונה אין תורת עדות. ונראה אשר כפי הכתוב כאן אשר ש"ק הוא אות בין הקב"ה ובינינו על בריאת שמים וארץ לזאת אנחנו יכולין להעיד בתורת עדות והוא כי הנה כל איש ישראל כל אחד לפי מדרגתו יש לו הרגש בביאת ש"ק מנוחה ושמחה אור ליהודים אשר בששת ימי המעשה אין לנו הרגש זה. ומאי שנא שבת מכל הימים. נראה דהנה איש ישראל צריך להיות לו תמיד שמחה ואור שמחת אור קדושת התורה. אך עניני עוה"ז המה מונעים מאתנו השמחה והאור לזאת אנו צריכים לעבוד הבורא ב"ה וב"ש להרחיק אותנו מעניני עוה"ז. והנה יען בששת ימי המעשה ברא הקב"ה את העולם לזאת ענייני עוה"ז יש להם אז כח למנוע מאתנו השמחה והאור וצריכין אנחנו להתחזק ולהתרחק מעניני עוה"ז אבל ביום השביעי שבת הקב"ה ממלאכתו ולא היה בריאת עוה"ז לזאת יום ש"ק הוא יום קדוש מבואו עד צאתו לזאת יום שבת קדש אין עניני עוה"ז בכח למנוע מאתנו השמחה והאור וזה שאמר הקב"ה אשר יום שבת קדש הוא אות בינו ובינינו על בריאת שמים וארץ בששת ימים ויום השביעי הוא שבת קדש כי אנחנו מרגישים זאת לזאת אנחנו יכולין להעיד בתורת עדות כי ידענו ידיעה גמורה בריאת העולם ושבת קדש לזאת אנו אומרים אלו הפסוקים קודם תפלת שמנה עשרה של שבת כי אנו אומרים ויכולו כי יען אשר ש"ק היא אות לנו לזאת יכולין לומר ויכולו בתורת עדות. ונבין בזה הזמר של ש"ק מנוחה ושמחה אור ליהודים וגו' שומריו וזוכריו המה מעידים כי לששה כל ברואים ועומדים היינו יען אנו מרגישין מנוחה ושמחה ואור לזאת אנחנו מעידים כי לששה כל ברואים ועומדים ובזה אמרתי דרך צחות כי הנה הספרי מוסר כתבו אשר בערב שבת צריכין אנו לעשות תשובה כדי שנהיה כשרים לעדות בליל שבת קדש והנה הדין אם נמצא אחד פסול היה מעיד עם עדים כל עדותן בטלה אם כן אם חלילה יש בנו אחד שהוא פסול לעדות כל עדותנו בטלה. אכן לפי דעתי מי שהוא חלילה פסול לעדות בודאי אינו מרגיש קדושת שבת ושמחה ואור ואמירת ויכולו היא אמירה בעלמא אבל לא עדות אם כן לא העיד עמנו עדות להכי אין עדותנו בטלה:
במדרש תנחומא אמר משה לפני הקב"ה משאני מת איני נזכר א"ל חייך כשם שאתה עומד עכשו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן וכו' עד שא לא נאמר אלא כי תשא (שהוא לשון עתיד). ונראה לפרש מעט הכונה מה שבפרשת שקלים זוקף את ראשן. והנה רש"י הביא המדרש שנתקשה משה והראה לו הקב"ה מטבע של אש. והנה לכאורה אין להבין למה נתקשה משה עד שהוצרך הקב"ה להראות לו מטבע של אש הלא נכתב בהתורה איזה מחצית השקל יתנו ונראה לפענ"ד דאפשר להבין מעט דהנה ידוע מאמר הש"ס אין אדם מת וחצי תאותו בידו מי שיש לו מנה רוצה מאתים. והנה לכאורה יש לעיין אם חז"ל אמרו כן שכך בטבע האדם לחשוק ולהתאות תמיד יותר ממה שיש לו. וא"כ כך ברא בורא העולם כל איש בטבע הזאת והרי ידוע דזה מה שהאדם חושק ומתאוה תמיד יותר ממה שיש לו דבר זה הוא ההירוס כל בני האדם כי עי"ז לא ישקוט ולא ינוח תמיד רק לאסוף יותר ממה שיש לו. וכי חלילה הבורא עולם ית"ש ברא אותנו בטבע רעה. אך בודאי לטובתנו הטביע הבורא עולם בנו המדה הזאת. שלא יהיה לנו הסתפקות בתורה ומצות רק להיות בוער תמיד להוסיף עוד תורה ומצות והבחירה בידינו באלה המדות או להשתמש בהם בענייני עוה"ז. או להשתמש בהם בתורה ובמצות. לזאת הצדיקים אשר מאסו בענייני עוה"ז יש להם כל המדות האלו לחשוק ולהתאות תמיד אל התורה ומצות. אכן מי שחושק תמיד להוסיף ענייני עוה"ז. אין לו עוד חשק אל התורה והמצות כידוע כשזה קם זה נופל, ומעתה אפשר לומר על המדרש היינו שנתקשה משה להבין כונת המצוה מחצית השקל. והראה לו הקב"ה מטבע של אש. היינו שהאש של התאוה שמתאוה האדם בהמטבע שאין לו. המחצית זה התאוה והחשק יהיה לה' היינו שזה החשק בטבעו יהיה רק לעבודת הבורא. והנה ידוע אשר אלה המדות הגרועות נקראים עקב או רגל והמדות הטובות אל עבודת הבורא המה נקראים ראש כי שם שורה השכל והמוח והנשמה שבמוח כדאיתא במדרש דברים על הפסוק ואשימם בראשיכם משל הנחש אמר הזנב להראש עד מתי אתה הולך לפני אני רוצה להלוך לפניך והניחו הראש שילך הזנב לפניו ונפל במים ואחר כך באש ואח"כ בין הקוצים והנמשל שהקטנים צריכין לשמוע אל הגדולים ואם הגדולים נשמעין להקטנים הרי הן נופלין ע"כ. ואפשר לפרש למה בהמשל המשיל המדרש הנחש הלא בכל הברואים יש להמשיל כן. אך אפשר דזה המשל הוא על כל איש ואיש והוא דכל התאות העוה"ז הוא בחלק התחתון של האדם דהיצר הרע נקרא נחש והנשמה הקדושה הוא במוח שבראש. והתכלית הוא שכל האיברים יהיו נכנעים אל הנשמה הקדושה שבמוח שבראש. והיצר הרע מסית תמיד אשר הוא יהיה המנהיג לילך בעצתו. ואם האיש ר"ל ישמע לעצתו אזי ילך ממדרגה למדרגה עד שהוא מסובך בעבירות עד שחלילה לא יוכל עוד לזוז כמו המסובך בין הקוצים. מעתה מי שאינו הולך אחר עצת היצר הרע רק שומע אל הנשמה הקדושה אזי הראש הוא המנהיג ואם חלילה להיפך אזי הראש הוא הנכנע לחלק התחתון:
ומעתה כפי אשר בארתי הכונה של מטבע של אש אשר הראה הקב"ה למשה שלא להשתמש בהחלק והתאוה לענייני עוה"ז רק מה שנוגע אל הנשמה הקדושה. לזאת אמר הקב"ה למשה בכל שנה ושנה שקוראין פרשת שקלים אתה זוקף את ראשן. היינו שע"י פרשת שקלים ילמוד כל השומע הקריאה איך יתנהג והיינו שהראש יהיה המנהיג. ומה שאמר המדרש שהקב"ה אמר למשה ואתה זוקף את ראשן עיין מה שכתבתי בפ' ואתה תצוה:
וע"פ הדברים האלה אפשר להבין המדרש איכה גלתה יהודה מעוני וכי אוהע"ו אינם גולים אלא אעפ"י שגולים אין גלותם גלות עכו"ם שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות אבל ישראל שאין אוכלים מפתם ואין שותים מיינם גלותם גלות עכו"ם שהולכים באסקפטיות שלהם אין גלותם גלות אבל ישראל שהם מהלכים יחפים גלותם גלות לכך נאמר גלתה יהודה מעוני. והנה לכאורה אין להבין בזה שישראל הולכים יחפים וכי בשביל זה גלותם גלות. ועוד וכי ישראל הולכים יחפים. ולהנ"ל. לפי דחלק התחתון שבאדם הוא רק לענייני עוה"ז והראש והלב הם לענייני עבודת הבורא. וכל איש ישראל מוכרח להגדיל מעלת הראש שיהיו כל האברים נכנעים לשמוע אל הראש. ועכו"ם כל עשייתם רק לענייני עולם הזה מה שהאברים שבחלק התחתון מתאוים ובהם הראש נכנע אל האברים התחתונים. כאשר בעינינו ראינו אשר כל איש ישראל מכבד את הראש להלביש אותו כובע יקרה. ועל המנעלים שעל הרגלים אינם מקפידים שיהיו נאים. והעכו"ם להיפך שעל רגלים מקפידים שהמנעלים יהיו נאים מאד והכובע שבראש אינם מקפידים שיהיה כובע יקר והוא דבישראל החשיבות אצלם הוא הראש לזאת מכבדים את הראש להלבישו כובע יקרה אבל הרגלים אינם בחשיבות אצלם. ועכו"ם כל חשיבות אצלם הרגלים שהוא חלק התחתון לזאת מכבדים את הרגלים במנעלים יקרים. לזאת אמר המדרש דמצד שני דברים רק גלות ישראל הוא גלות. האחד עכו"ם אוכלים מפתם ושותים מיינם וידוע דאכילה ושתיה ביחד מביא לידי קירוב הדעת. לזאת בכל מקום שהם גלותם אינו גלות כי יש להם קירוב הדעת גם במקום גלותם. והב' עכו"ם כל עניינם רק לתאות עוה"ז וזאת יוכלו להשיג אף במקום גלותם. אבל ישראל שכל עניינם רק לעבודת הבורא וידוע דע"י הגלות אינם יכולים לעבוד את הבורא כמצוה עלינו לזאת גלותם גלות: