אור ברסלב

דברי יהושע (פריידין)· רבי יהושע פריידין

פרשת ויצא

פרשת תולדות

ויצא יעקב במדרש רשב"ג פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי. אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני. מאין יבוא עזרי אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה ויקח העבד עשרה גמלים וגו'. ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד וכו'. חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי ח"ו. לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' וכו'. והנה לכאור' קשה להבין הכונה במה שאמר למלפני ולמעבדני. ועיין בפירוש על המדרש. ואין פירושם מספיק. גם מה שאמר מה כתיב ביה אין להבין היה לו רק לומר אליעזר לקח עמו עשרה גמלים. ונראה לפי קוצר דעתי לפרש. דהנה ידוע אשר בעת יארע חס וחלילה לאיש צרה אשר על ידי זה נחלש דעתו ושכלו אשר אין בכחו אז לעבוד את הבורא ברוך הוא ורוצה להתחזק עצמו אזי יחפש מה שנמצא בו תורה ומצות למען יחזק עצמו בזה. אכן פעמים לא ימצא אז במה להתחזק ואזי נחלש עוד יותר שכלו ודעתו וצר לו מאוד והוא נשבר ונדכא מאד. והנה מה שסיפרה לנו התורה המעשה של אליעזר עבד אברהם הוא רמזים גדולים כאשר רש"י פי' על ויקח נזם זהב בקע משקלו רמז לשקלי ישראל. ושני צמידים על ידיה רמז לשני לוחות הברית. עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות. והנה בודאי בהנזם והצמידים הי' כח קדושה ומעתה יש להבין מעט דברי המדרש הנ"ל. דהנה יעקב אע"ה הי' אז בצרה גדולה. בריחה מבית אביו ורדיפת אליפז אחריו להורגו ולזאת אמר אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני. כי רצה להתחזק עצמו בהתורה ועבדות הבורא שלמד מהם. ועכ"ז לא הי' יכול להחזיק עצמו. לזאת אמר מאין יבוא עזרי. אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה ויקח העבד עשרה גמלים וגו' והיינו כי יעקב אע"ה ידע אשר כל מעשי העבד הוא רמזים גדולים. עד שיהי' נכתב זאת בהתורה הנזם והצמידים רב קדושתם. ואין לי לא נזם אחד ולא צמיד אחד. היינו שיעקב אע"ה היה אז נשבר ונדכא. עד שלא מצא אצלו כלום והיה שפל בדעתו. רק בזה חיזק עצמו ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי. היינו שהיה נחשב עצמו כבריה קלה והבורא ברא אותו. בזה הכח חיזק עצמו. ולזאת יען שהי' אז כ"כ נשבר ונדכא לזאת הי' לו אז גילוי השכינה כי הי' במדרגה גדולה דכא ושפל רוח:

אכן יש ד' במקום הזה. ונראה דהנה רש"י כתב דהאבנים מריבות זע"ז זה אמר עלי יניח צדיק את ראשו וכו' יקשה למה דוקא כאן. וכי עד עתה לא שכב ולא ישב על איזה דבר והיה ג"כ צריך להיות מריבה. ונראה דהנה כפי הנראה כאן היה המראה הראשונה שנתגלה אליו האלקים. והנה מסתמא היה יעקב אע"ה עכשו במדרגה אשר לא היה עד כעת. והוא דהנה ידוע דהצדיקים הגדולים כאשר המה מעונים ביסורים ומעוטפים בצרות. עיקר צערם הוא רק יען ע"י הצרות אינם יכולים לעבוד עבודת הבורא כאות נפשם ונדמה להם אשר הבורא אינו חפץ בעבודתם. עי"ז יש להם שפלות רוח ולב נשבר ונדכא. על אחת כמה וכמה יעקב אע"ה הנה אז היה בצרה גדולה אשר הוכרח לברוח מבית אביו יצחק אבינו ואח"כ רדף אותו אליפז וביקש להורגו. ולקח מאתו את כל אשר לו ונשאר ריקם בחוסר כל. והי' בודאי מצדיק עליו את הדין. וכל צדקותיו לא הי' נחשב לו לכלום. והיה דומה כאלו אין המקום ב"ה חפץ בעבודתו. ובזה אפשר לפרש הפסוקים ויצא יעקב מבאר שבע אשר שם הוא מקום הקדושה והוצרך לברוח משם וילך חרנה ע"כ היה לו אז לב נשבר ונדכא עד למאד ויפגע במקום. ופירשו בש"ס דהוא לשון תפלה. ואפשר לפרש ויפגע במקום היינו דקב"ה נקרא מקומו של עולם והיינו שיעקב אע"ה הי' כ"כ נדכא ושפל בעיניו אז. עד שלא התפלל להשם שיעזור לו מחמת שהוא ראוי להעזר מד'. רק התפלל ע"ז האופן הלא הקב"ה הוא מקומו של עולם. היינו שסובל העולם ומלואה. ע"ז התפלל שגם הוא יהי' כאחד מהם וזה הוא ויפגע במקום:

ובזה אפשר לפרש הפסוק אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם. היינו שהכתוב משבח לאיש אשר היה מקוה להשם כמו יעקב אע"ה לא בשביל זכיותיו. רק בבחינה זו אשר ה' עשה שמים וארץ וכל אשר בהם. לזאת כמו שהקב"ה נושא את הכל ומשגיח על הכל כן ישגיח עליו. ואפשר גם לפרש מה שכתב רש"י וישכב במקום ההוא דרק במקום ההוא שכב והיינו שהי' כ"כ נשבר לבו ורוחו עד שלא הי' בכחו לעבוד עבודת הבורא כמאמר הכתוב אני שכבתי ואשנה. אבל כל י"ד שנים שבבית עבר לא שכב כי לא הפסיק אפי' רגע מללמוד תורה ולעבוד עבודת הבורא ולא השכיב עצמו לישן. כידוע הצדיקים הגדולים אינם עושים הכנה לישכב ולישן. רק במקום הזה שכב כי הי' נשבר ונדכא. וזה הוא המדרגה הגדולה אשר צדיק גדול כיעקב אע"ה יהיה נשבר ונדכא כ"כ. לזאת אז הי' מריבה בין האבנים. עלי יניח צדיק את ראשו. כי השכיבה עצמה הי' מדרגה גדולה עד למאד כי היתה מחמת שברון רוח והי' שפל בעיניו. ורצה כל אבן שיזכה לזה שיניח עליו הצדיק את ראשו. והי' לו אז גילוי שכינה. וכאשר זכה אז לגילוי השכינה לזאת אמר אכן יש ה' במקום הזה. היינו במדרגה שהי אז מעוטף ביסורין ובצרות. אשר הי' חושב מחמת זה שהקב"ה אין חפץ בעבודתו. ועכשו ראה שד' אתו. ואנכי לא ידעתי. וכאשר פירש"י שאם ידעתי לא ישנתי כי הי' עובד עבודת הבורא. ואפשר לרמז בזה הפסוק ויחלום והנה סולם מוצב ארצה. שאדם נחשב כסולם. והיינו שאם מוצב ארצה היינו שהוא שפל בעיניו ונחשב כאלו מוצב ארצה ועי"ז אינו חושש לתאוות גופניות וממילא ראשו יגיע השמימה כי יש לו פנאי לזה אזי ראשו מגיע השמימה:

הנה רש"י כ' על מריבת האבני' שנעשו כולם אבן אחת ועדיין קשה הלא גם אם נעשו אבן אחת הי' להיות מריבה ביניהם על איזה מקום יניח הצדיק את ראשו כאשר מצינו ברצועות של תפילין דאם נפסק הרצועה של יד ונשאר מהרצועה כשיעור אבל צריך לעשות קשר כפי שהי' קודם שנפסק אשר מה שהי' למעלה סמוך אל התפילין כן יעשה עתה הרי דמה שהי' קרוב אל התפילין הוא במעלה יותר אם כן המקום שיניח הצדיק את ראשו הוא במעלה יותר ויהיה עוד מריבה על איזה מקום יניח את ראשו ונראה לפענ"ד דהכונה היינו שנעשו אחדות ביניהם שוב לא הי' הקפדה ביניהם כמו המלאכים נותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש יוצרם:

במדרש ר' פנחס בשם ר' אבהו מצינו בתורה בנביאים בכתובים שאין זווגו של אדם אלא מן הקב"ה. בתורה ויען לבן ובתואל ויאמרו מד' יצא הדבר וכו'. הנה לכאורה אין להבין הלא כל הדברים והסיבובים הנעשים בעולם הם מן הקב"ה ומה רבותא בזיווג. ונראה לפענ"ד דאפשר החילוק בין כל הדברים לזיווג. והוא דכל הדברים אפשר אם האדם חפץ להשיג דבר זה. אם השיג דבר זה שהיה חפצו אזי הוא בודאי רק מהקב"ה שמילא רצונו אכן זווגו של אדם אינו שהקב"ה מילא חפצם רק אדרבה אפי' אם אינם רוצים לזווגם הקב"ה מזווגם כמו שדרשו חכז"ל על הפסוק מוציא אסירים בכושרות שמזוגן בע"כ וזה הוא כונת המדרש אין זווגו של אדם אלא מהקב"ה. היינו שהוא רק מהקב"ה ולא משום התעוררות האדם. וע"ז הביא הכתוב מד' יצא הדבר היינו שכל הדבר יצא מד' ולא בשום התעוררות של האדם:

עוד איתא שם במדרש יש שהולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו. יצחק בא זיווגו אצלו יעקב הלך אצל זיווגו. ולכאורה אין להבין מה בא ללמדנו ונראה דאפשר לפרש הכונה דהמדרש בא ללמדנו אשר יש דרכים בעבודת הבורא יש צדיקים אשר עבודתם באופן זה ויש צדיקים אשר עבודתם באופן אחר. דהנה ידוע הראשונים שכתבו אשר זיווג הראשון להאדם היינו הנשמה הקדושה והגוף הוא החומר וידוע אשר כונת הבורא ב"ה וב"ש אשר זה הזיווג יהי' לתכלית אשר הגוף והחומר יהיה נכנע אל הנשמה הקדושה. היינו שהגוף והחומר לא יתענגו בתענוגי עוה"ז. רק להיות נכנע אל רצון הנשמה הקדושה רק לעבוד את הבורא בתורה ובמצות. לזאת יש צדיקים המסגפים עצמם ולא יאכלו ולא ישתו רק כפי ההכרח גם לא מאכלים מעדנים. רק מאכלים פשוטים. ומדרגת צדיק כזה הוא במדרגה אשר זיווגו היינו החומר בא אצלו. כי אינו נותן להחומר רק כאשר בא אצלו לתבוע צרכיו אז נותן לו על צד ההכרח. ויש צדיקים אשר אכילתם ושתיתם הוא ממאכלי מעדנים והיינו אף שאכלו מעדנים יש בכחם לאכול באופן שלא יהנו. ולא ירגישו תענוגי עוה"ז כמו שאמר רבינו הקדוש לא נהנתי אפי' מעולם הזה באצבע קטנה אף שהיה שלחנו שלחן מלכים. ומדרגת צדיק כזה הוא מדרגת הולך אצל זיווגו היינו שהוא נותן לזיווגו הוא החומר מעדנים לאכול ועם כל זה הוא נכנע אל רצון הנשמה הקדושה שלא להנות. ואפשר בזה לרמז זה בהזמר אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא שאנו אומרים ביום ש"ק בסעודת שחרית רבו יתיר יסגי לעילא מן דרגיה ויסב בת זוגיה דהות פרישא. והוא דהנה הקדושה של שבת השורה על איש ישראל בזה נוכל לאכול מעדנים על אופן רק לקיים מצות הבורא ושלא להנות הנאת הגופנית וכמו דאיתא במדרש פ' עקב אדם מקדש השבת במאכל ובמשתה. וכן בהזמירות במשנה לחם (ועכ"ז) וקידושא רבה. ברוב מטעמים (ועכ"ז) ורוח נדיבה. לזאת מרמז זה הזמר רבו יתיר יסגי. דהיינו בש"ק אנו במדרגה גדולה לעילא מן דרגיה היינו מן דרגיה מימות החול לזאת ויסב בת זוגיה היינו החומר דהות פרישא היינו בימות החול היה החומר פרוש כי לא היינו יכולים ליתן לו מעדנים שלא להנות מעוה"ז. אכן בש"ק יכולים ליתן לו מעדנים כי האכילה תהיה בקדושת שבת. כמו דאיתא בזה הזמר נהורא ישרי בה בקידושא רבה בחמרא טבא דביה תחדי נפשיה. היינו אף ששותין חמרא טבא עכ"ז הוא בקידושא רבא משום דביה תחדי נפשיה היינו הנשמה הקדושה:

תוכן העניינים

דברי יהושע (פריידין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה