אור ברסלב

דברי יהושע (פריידין)· רבי יהושע פריידין

פרשת בשלח

פרשת בא

ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים איתא במדרש שלא נהג עמנו כדרך כל הארץ דרך כל הארץ מי שהוא קונה עבדים קונה אותם על מנת שיהיו מרחיצין אותו וסכין אותו ומלבישין אותו וטוענין אותו ומאירין לפניו אבל הקב"ה לא עשה כן לישראל אלא לא נחם אלקים בדרך כל הארץ אלא שהיה מרחיצן שנאמר וארחצך במים. וסך אותן שנאמר ואסוכך בשמן. והלבישן שנאמר ואלבישך רקמה. ונשאן שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים. ומאיר לפניהם שנאמר וה' הולך לפניהם יומם. לכך נאמר ולא נחם אלקים דרך ארץ וגו' ע"כ. הנה לבד שלכאו' לפי פירוש זה אין להבין כל הפסוק פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם וכו' והמדרש סיים לכך נאמר ולא נחם אלקים דרך ארץ וגו' משמע שגם מה שנכתב בהפסוק גם אחר דרך ארץ יש להבין לפי פירוש זה. ונראה לפרש מעט כפי קוצר דעתי והוא דהנה עוד יש לדקדק מה שמתחיל המדרש אשר דרך כל הארץ מי שקונה עבדים קונה אותם ע"מ שמרחיצין אותו וכו' הלא בהקב"ה אין שייך זה שאנחנו נעשה לו אף אחת מכל אלה והיה להמדרש לכתוב שמי שקונה עבד אין דרך שרבו יעשה להעבד רחיצה וסיכה והלבשה אבל הקב"ה עשה לנו כל אלה. אכן הנה כל מה שעשה לנו הקב"ה רחיצה במים וסיכה בשמן והלבשה ברקמה כמאמר הכתובים אין זה כפי פשטות רחיצה במים וסיכה בשמן רק הכונה שרחץ אותנו מכל לכלוכי עבירות וגשמיות. וסיכה בשמן הטוב הוא התורה הקדושה וכן הלבשה על אופן זה. והנה הקב"ה קנה אותנו לעבדים שנהיה עובדים בתורה ובמצות בקדושה ובטהרה. והנה שנהיה עובדי השם ב"ה בתורה ובמצות היינו צריכין אנחנו בעצמנו לרחוץ אותנו מכל הלכלוכי הגשמיות ולסוך אותנו כהנ"ל עד שנהיה מוכשרים לעבוד את הבורא ב"ה. וע"ז אמר המדרש אשר ע"פ דרך כל הארץ העבד צריך לעשות לרבו כפי מה שהוא קונה אותו והרי אותנו קנה הקב"ה שנהיה עובדים אותו בתורה ובמצות ואם כן צריכין אנחנו לעשות כל אלה רחיצה וסיכה שנהיה מוכשרים לעבוד אותו. אבל הקב"ה לא נהג עמנו כדרך כל הארץ שהוא משה בנו מה שאנחנו צריכין לעשות שהוא ברוב רחמיו טיהר אותנו מכל סיג ברחיצה וסיכה והלבשה בקדושה. ומעתה יש לפרש כל הפסוק כי לפי הפשטות אין כל כך להבין הכתוב כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה איך שייך כזאת על הקב"ה הלא יש הרבה דרכים לפניו לשמור אותנו מזה לכן לפענ"ד נראה דהמדרש בא לנו להורות פשט הכתוב מה שלא נחם אותנו דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא והיינו כפי המדרש איכה מאמר התינוק אל ר' יהושע יש דרך אשר הוא קרוב ורחוק ויש אשר הוא רחוק וקרוב. וכונת התינוק לילך בדרך שהוא רחוק וקרוב ונראה הכונה כי יש לנו שני דרכים דרכי עוה"ז היינו להשיג תענוגי עוה"ז והדרך השני דרכים המביאים לחיי עוה"ב. והנה ידוע דדרכי עוה"ז המה קרובים כי ישנם לפנינו ובקל להשיג אותם אך המה רחוקים כי עי"ז רחוק להשיג תכלית האמיתי. אכן דרכי עוה"ב אין כ"כ בנקל להשיגם אך קרובים המה כי בזה נבא לתכלית אמיתי. לזאת היה כונת התינוק שנלך בדרך שהוא רחוק וקרוב ולזאת יען אשר אנחנו בעת יציאתנו ממצרים עדיין לא היינו מטוהרים מכל וכל והיינו אנחנו עומדים במדרגה פחותה לזאת לא נחם אלקים אותנו דרך פלשתים כי קרוב הוא היינו כי שם נהיה רואים עניני עוה"ז אשר הוא קרוב ונהיה צריכין להתנגד נגד היצה"ר לעשות עמו מלחמה וידוע שהיא מלחמה כבדה וע"ז אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה היינו מלחמת היצר שיהיה כבד עליו ושבו מצרימה היינו שחלילה ישובו למדרגה הפחותה שהיו במצרים. או אפשר זה בעצמו מי שהוא עומד במדרגה פחותה שחפצו להשיג עניני עולם הזה הוא במיצר וזהו ושבו מצרימה לזאת ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף היינו כמו דאיתא במדרש הנ"ל כי שם בהמדבר רחץ אותנו וסך אותנו והלבישנו שנהיו כלים מוכשרים לעבוד אותו בתורה ובמצות. ואפשר עוד לרמז כמו דאיתא בש"ס מאמר איכא קירמא באגמא והיינו שקיבל עליו עול תורה ושלא לילך ולטרוד בעניני עוה"ז כי איכא קרמא באגמא ורש"י פירש על ים סוף אגם שגדלים בו קנים והיינו אפשר לרמז היינו מה שהסיב אותנו דרך המדבר שנהיה במדרגה לקבל עלינו עול תורה. כי איכא קרמא באגמא:

והנה מצרים נוסע אחריהם ופירש רש"י בלב אחד כאיש אחד וכונת רש"י בזה לתרץ למה כתיב בלשון יחיד והנה בפ' יתרו על ויחן שם ישראל פירש ג"כ רש"י כאיש אחד בלב אחד. והנה יש לדקדק על שינוי הלשון כאן בלב וכו' ושם כאיש וכו' וגם הלא שם נכתב למעלתם של ישראל שהיו אחדות ביניהם ושעי"ז זכו לקבלת התורה ואיך נמצא מעלה זו במצרים. לכן נראה דרש"י מתרץ כל זה. בזה שכתב כאן בלב וכו' והיינו ע"פ מאמר חז"ל צדיקים לבם ברשותם ורשעים ברשות לבם לזאת המצריים אשר כלם היו להם לב רע להרע לישראל לזאת עי"ז נעשו כאיש אחד היינו ע"י לבם הרע שכל חפצם להרע לישראל עי"ז הכריחו עצמם שיהיו ביניהם אחדות כאיש אחד למען יוכלו להרע לנו אבל שם בישראל עי"ז שהיו אוהבים זה לזה והיה ביניהם אחדות עי"ז נעשו גם לבם לב אחד. להכי פירש רש"י שם כאיש אחד בלב אחד כי המצריים היו ברשות לבם הרע ואנחנו לבנו ברשותנו:

ויצעקו בני ישראל אל ה'. והביא רש"י המכילתא תפסו אומנות אבותם באברהם ביצחק ביעקב כתיב בכלם שהתפללו. ולכאורה אין להבין כוונת המכילתא בזה הכי צריכין לתרץ את ב"י למה התפללו. וגם הלשון אומנות אבותם לומר על התפלה שהיא אומנות. לכן נראה דהכונה של אומנות להורות כמו מי שהוא אומן באחת מהאומנות אזי אין דורש שום עצה אחרת לפרנס עצמו רק כל תקותו להתפרנס מאומנתו כ"כ היו אבותינו התפלה אל השם ב"ה היה אצלם כמו אומן אומנתו היינו שלא היו חוקרים לשום סיבה ועצה אחרת רק להתפלל אל השם ב"ה כמו כן בני ישראל תיכף כאשר ראו את רדיפת פרעה והמצריים אחריהם לא חקרו שום עצה וסבה אחרת רק צעקו בתפלה אל השם ב"ה לזאת נענו תיכף בתפלתם אשר מעתה בא המכילתא להורות אשר כה אנחנו ב"י צריכין להיות במדרגה כזו שלא לחקור עצות רק להתפלל אל השם ב"ה:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. ופירש רש"י למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. ולכאו' אין להבין כוונת רש"י בזה הלא מדכתיב מה תצעק אלי מסתמא היה מתפלל. ונראה דהנה לעיל כתיב ויצעקו בני ישראל אבל במשה לא מצינו מפורש בהכתוב שהתפלל רק מה שאמר השם ב"ה מה תצעק לזאת פירש רש"י למדנו שהיה עומד היינו שלא נראה ולא נשמע ממנו שום קול רק שהיה עומד בלי שום תנועה ומתפלל והיינו להורות שנוכל להתפלל בלי שום תנועות ובלי צעקה:

על הפסוק הנ"ל כתב רש"י אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונים בצרה. וקשה לכאורה היא הנותנת אם ישראל נתונים בצרה אזי צריך להרבות בתפלה. אכן נראה דהנה אם צריך אדם לבקש ממלך בו"ד וזכה שהניחו אותו לעמוד בהיכל המלך ולעמוד לפני המלך ולבקש לפניו את צרכיו זה האיש יש לו תענוג גדול מזה שעומד בהיכל המלך ומדבר עם המלך. על אחת כמה וכמה מלך מלכי המלכים הקב"ה מי שהוא מתפלל בכל לבו ובפרט על צורך אחרים אז התענוג עד אין שיעור כי הוא דבוק אז בכל נפשו בהקב"ה. והנה משה רבינו ע"ה בודאי בעת אשר התפלל עבור צרכי ישראל בודאי היה מרגיש נועם ומתיקות עד אין שיעור מה שמדבר תפלתו לפני הקב"ה. והקב"ה יודע מזה הנועם והמתיקות של משה רבינו ע"ה אז בעת תפלתו. ועכ"ז הפסיק הקב"ה אותו שלא להתפלל עוד כי ישראל נתונים בצרה וצריכין תיכף לישועה:

וישב הים לפנות בקר לאיתנו. הבעה"ט כתב לאיתנו אותיות לתנאו שהתנה הקב"ה עם הים במעשה בראשית שיבקע לפני ישראל. ולכאורה קשה הלא עכשיו כשחזר הים הלא הוא אחר קיום התנאי. ונראה לפרש דעכשיו לאחר שנקרע הים בשביל ישראל הרגיש הים תענוג גדול בזה שהטיב לישראל אף שאז לא היה עושה רצון הבורא שיהיה ים. לזאת קיבל עכשיו הים עליו אשר בכל פעם שיצטרך ליקרע בשביל ישראל יקרע וזה הוא שחזר לתנאו הראשון מעצמו שיקרע עוד בשביל ישראל אם יהיו צריכים. ובזה אמרתי דרך צחות על המנהג אשר בשביעי של פסח עושים גבאים ומנהיגים והוא דהנה באמת קשה מאד להמצא איש שירצה לקבל עליו התמנות להיות מנהיג בצרכי צבור כידוע אשר טרדת צרכי צבור מונע פעם מעבדות הבורא עיין מש"כ בפ' שמות ובפ' בהעלותך אכן בשביעי של פסח דהים נקרע בשביל ישראל אף שהפסיק אז מעבודתו הרי אשר להטיב עם ישראל הוא גדול מאד אף להפסיק מעבודתו לזאת ביום זה ימצא מי שיקבל עליו ההתמנות:

ויאמינו בה' ובמשה עבדו. והנה אחר כל מה שראו אז בעיניהם גבורת הבורא למה הוצרכו לאמונה. ונראה לפי דעתי דהכונה הוא אחר שראו אז בעיניהם גדלות הבורא ב"ה אז היה להם לקיום חזק וזה הוא האמונה אשר אין בעולם שום דבר רק לעבוד את הבורא וזה הוא ויאמינו בה' ובמשה עבדו. היינו שהאמינו שאין בעולם רק השם ב"ה ולעבוד אותו כמשה. ועל כוונה זו נראה לי לפרש הכתוב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך אשר לכאורה אין להבין במה שהעצמות יאמרו אף גם מי כמוך אין להבין הלא זה הדבר פשוט אין שום אופן לחשוב חלילה שיש עוד כמו הקב"ה לכן נראה דהנה העצמות של האדם הוא קיום ועיקר הגוף של אדם וידוע דהחומר והגוף של האדם בטבעו מתאוה לתענוגי עוה"ז אכן מי שהוא חזק בעבדות הבורא מרגיש נועם ומתיקות בעבדות הבורא ב"ה אשר כל תענוגי עוה"ז אין שום דמיון לתענוג ומתיקות של עבודת הבורא ב"ה לזאת אמר הכתוב כל עצמותי כל כחות גופניות אומרים מי כמוך ה' היינו שאין שום דבר לדמות לעבדות הבורא ב"ה:

כי גאה גאה. התרגום ארי אתגאי על גיותניא וגיאותא דיליה הוא. ולכאורה אין להבין במה שסיים וגיאותא דליה הוא. ונראה אפשר להבין מעט הכוונה דהנה ידוע דגיאות וגאוה היא מדה רעה שברעות. הגם שפעם מותר להשתמש במדה זו מה שנצרך לעבודת הבורא היינו לומר בשבילי נברא העולם אשר עי"ז יעבוד את הבורא ב"ה או לזרוק מרה בתלמידים. אך להתנהג תמיד בגבהות וגיאות הוא לחסרון גדול מכל החסרונות כידוע. ומעתה בודאי כך נצרך להתנהג בענין גיאות וגבהות שיהיה בידו וברשותו אשר רק פעם בשעה שיצטרך לעבודת הבורא ב"ה ויותר לא ישתמש כלל בגבהות רק אדרבה יהיה שפל רוח. אכן מי שהוא בעל גיאה ותמיד כל התנהגותיו בגבהות וגיאות אז אין הגבהות בידו וברשותו רק הוא משועבד תמיד אל הגבהות והוא ברשות הגבהות שלו. לזאת אפשר זה כונת התרגום על שבח להקב"ה ארי איתגאי ע"ז אמר התרגום וגיאותא דיליה הוא היינו שהגבהות הוא דיליה היינו שמתנהג כפי עת הצורך פעם בגבהות ופעם בענוה ואפשר עוד מי שישתמש בגבהות רק לעת הצורך גם בשעה זו היא בענוה רק שצריך להשתמש אז בגבהות וזה הוא שאמר רבי יוחנן במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו:

עוד אפשר לומר דרך צחות דהתרגום בא לנו להורות שלא נהיה בעלי גיאות כי גיאותא דיליה הוא ואסור להשתמש בשרביטו של מלך זולת ת"ח מותר להשתמש בשמיני שבשמינית דהא מי שעושה רצונו של מקום הוא כבן ובנו של מלך מותר להשתמש בשרביטו של אביו לכן תלמיד חכם שהוא עושה רצונו של מקום הוא כבן:

אז ישיר משה. במדרש אמר ר"י וכיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה א"ל הקב"ה יקדמו בני תחלה וכו' ולמה כך אמר הקב"ה למלאכים לא מפני שאני משפיל אתכם אלא מפני שבשר ודם יאמר תחלה עד שלא ימות אחד מהם אבל אתם חיים וקיימים. משל למלך שנשבה בנו והלך והצילו והלכו בני הפלטין מבקשין לקלס למלך ובנו בקש לקלסו אמרו לו אדוננו מי יקלסך תחלה א"ל בני מכאן ואילך מי שרוצה לקלסני יקלסני ע"כ. ולכאורה אין להבין המשל שהביא המדרש הלא אין המשל דומה להנמשל. כי שם בהמלך גם בנו ובני הפלטין כלם המה בשר ודם. ועוד למה הוצרך המדרש להביא משל. ונראה לפענ"ד לפרש הכוונה של המדרש דהנה בקריעת ים סוף היה כאן שני דברים אחת שהישראל ניצולו ממות לחיים. והשני שנתודע וראינו בעינינו נפלאות וגדלות הבורא והנה המלאכים שרצו אז לומר שירה לפני הקב"ה בודאי היה רצונם וחפצם להלל ולשבח את הבורא על נפלאות וגדולות שעשה. אכן הקב"ה היה רצונו לראות איזה שירה יאמרו בניו אנחנו בני ישראל. אם ישירו השירה ויזכירו הצלתם ממות לחיים או שישירו השירה על שזכו להכיר גדלות הבורא וזה יהיה עיקר שמחתם וזאת היא כונת המדרש במה שאמר הקב"ה למלאכים מפני שהם בשר ודם יאמרו תחלה עד שלא ימות אחד מהם והיינו שהמה היו בסכנות נפשות לזאת רצוני לשמוע תחלה מהם איזה שירה יאמרו לפני וע"ז הביא המדרש המשל כי שם ג"כ על אופן זה רצה המלך שיאמר בנו תחלה כי בני הפלטין בודאי יזכירו בקילוסם למלך מה שנתודע להם גבורות המלך שהציל את בנו. אבל בני הוא היה בצרת שביה וניצל ממנה ורצה המלך לידע מה יהיה עיקר שמחתו אם מה שניצל או מה שנתודע גדלותו של אביו. וכן היה אשר בהשירה הזאת שאמרו ישראל נזכר רק גדלות הבורא שזכו לראות אז כמו דאיתא עוד במדרש אז ישיר הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה ומפרש הבינה לעתים היינו שעיקר השירה היה רק בחכמה אבל החסד שהיה להם שניצולו ממות לחיים זאת נשאר על לשונם ולא דיברו מזה כלום כי עיקר שמחתם בהשירה רק מה שניכר ונתודע גדלות הבורא ב"ה וב"ש:

ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' כל המחלה אשר שמתי וגו' עד כי אני ה' רופאך. והנה ידוע מה שתמהו כלם אם אין מחלה אין צריך לרפואה. ונראה דהנה היסורין הבאים על האדם מאת השי"ת המה רק רפואות. כמו שאם יחלה איש צריך לרפואת הגוף כמו כן אם יחטא אדם אזי נעשה כמו חולה על אברי הנשמה. ולכן השי"ת מביא עליו יסורין כדי לרפאותו. וע"ז אמרו חז"ל חייב אדם לברך על הרעה כמו שמברך על הטובה. כי באמת צריך האיש לשמוח הרבה בהרעה אשר שולח עליו השי"ת כמו שהחולה שמח למאד באם ישיג רופא מומחה אף שנותן לו שמים מרים על אחת כמה וכמה ישמח איש אשר הבורא עולם רופא אותו. שגם היסורי גלות אשר עלינו ג"כ המה רק לרפאות אותנו ולהעמידנו על אופן הנאות שנהיה ראוים לימי המשיח במהרה בימינו. והמופת חותך על זה דהנה מצינו בתורה ובנביאים אשר השי"ת הזהיר אותנו ע"י הנביא שנהיה טובים ובאם לא נעבוד את השם ב"ה אזי נלך בהגלות ויהיה צרות רבות אך גם תיכף יעיד לנו אז השם ב"ה אשר אחר הגלות נזכה לרב טוב בביאת המשיח. והוא פלא הגם שדרך האב אם בנו יחטא לו אזי הוא מכה אותו בשבט ואחר שקיבל הבן ההכאה נותן לבן המוכה איזה דבר למתנה. אך זאת אין דרך אם הבן יחטא לו שיאמר אליו האב בא ואכה אותך עבור החטא ואחר ההכאה אתן לך מתנה. ולנו אמר השם ב"ה שיעניש אותנו בגלותנו ביסורים ושאח"כ יתן לנו כל טוב. אכן חלילה באם הבן יחלה והרופא צוה לו ליקח רפואות סמים מרים או שהאב הוא הרופא ובן הקטן החולה לא ירצה לשתות הסמי רפואות כי מרים הם אזי יבקש אביו ממנו בזה האופן אשר ישתה הסמים המרים כי על ידי הסמים המרים יהיה נתרפא מחליו וכשיהיה נתרפא אזי יעשה לו מלבוש נאה. ואם יאמר הבן אל האב תעשה לי מלבוש נאה ולא אקח הסמים אזי יאמר לו האב שאלת דבר שבלתי אפשר כי אם לא תקח הסמים אזי חלילה לא תצטרך למלבוש. כמו כן השם ב"ה הזהיר אותנו שנלך בדרך הטובים כ"א לא אזי נצטרך חלילה לרפואות והיינו יסורי גלות ואז נוכל לזכות לרב טוב בימי המשיח. והנה למשל אם הבן היה חולה והיה שותה רפואות סמים מרים ונתרפא. אך ידוע אשר אח"כ צריך הרבה להשגיח שלא יאכל כל מאכלים אשר יזיקו לו שלא יחזור חלילה החולאת. והנה הבן היה חושק מאד לאכול דבר מהדברים אשר יזיקו לו והאב לא רצה ליתן לו דבר זה לאכול ויטעון הבן עם האב למה לא רצה ליתן לו דבר זה והשיב לו האב כי לא יוכל ליתן לו דבר זה כי אם תאכל דבר זה אזי חלילה תחזור לחוליך הראשונה ואזי שוב תצטרך לשתות רפואות סמים מרים וע"ז ישיב לו הבן תן לי לאכול דבר זה ואם אחלה לא תתן לי רפואות סמים מרים הלא ע"ז ישיב לו האב הלא אנכי אביך ואיככה אוכל בראותי אשר אתה חולה ולא ארפא אותך. אי לזאת בודאי אהיה מוכרח ליתן לך הרפואות המרים לשתות. ונראה לפרש כל הפסוק אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה לא אשים עליך. והיינו אם תלך בדרך טוב אזי לא תצטרך לרפואות לזאת לא אשים עליך שום מחלה. אבל באם תחטא ולא תלך בדרך הטוב אזי תהיה מוכרח לקבל הרפואות ואז אשים עליך המחלה כדי לרפאות אותך. ולא תוכל לומר אלי גם אם לא אשמע בקולך לילך בדרך הטובים לא תשלח עלי יסורין כי אני ה' רופאך והיינו השם יתברך הוא רופא שלנו לרפאות אותנו מכל מום וחסרון כמו המשל אב אל בנו הנ"ל וא"כ בודאי אתן לך רפואות. לזאת ביקש השי"ת אותנו. שנשמע לילך בדרך הטובים כדי שלא נצטרך לקבל הרפואות:

עוד נראה לפרש ולהבין ג"כ מה שכתב כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' הלא יש הרבה והרבה מחלות אבל ידוע דהמכות האחרונות שבמצרים היו רק לענוש אותם בהמכות כי כבר רצו לשלח את בני ישראל לזאת הבטיח לנו התורה כאן אשר לא ייסר אותנו ביסורין שלא לתועלת לנו כאשר במצרים הכה אותם ללא תועלת להם ואותנו ייסר רק לתועלת רפואה כי אני ה' רופאך לרפאות אותך ע"י היסורין אבל המחלה אשר שמתי במצרים (היינו ללא תועלת) לא אשים עליך:

תוכן העניינים

דברי יהושע (פריידין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה