דברי יהושע (פריידין)· רבי יהושע פריידין
פרשת בא
עד מתי מאנת לענות מפני. ולכאורה קשה הא הקב"ה חיזק את לבו כאשר כתוב בפסוק א'. ונראה דהנה ידוע מה שתמהו כולם אם פרעה רצה לשלוח למה הכביד ה' את לבו. אכן נלפענ"ד דגם ע"פ פשטות יש להבין דהנה למשל אב יש לו שני בנים אחד מתנהג בדרך הישר לומד בהתמדה וירא שמים. ובן אחד הוא זולל וסובא ועובר עבירות והנה האב נתיאש מבן הזולל וסובא כי איננו מקבל תוכחות והכאות. אך כל השגחת האב הוא רק שהזולל וסובא לא ידריך את בנו הטוב במעשיו הרעים ואירע הפעם אשר הזולל וסובא פיתה את העלם הטוב שיעשה עמו ביחד מעשה רע. וכאשר נתודע הדבר להאב הכה את הזולל וסובא על אשר הדריך את העלם הטוב למעשה רע. ונשבע לו הזולל וסובא אשר מהיום והלאה לא ידריך את העלם הטוב למעשה רע. ואביו לא השגיח ע"ז והכהו עוד יותר ואמרו אליו אנשים למה תכה אותו עוד הלא כבר נשבע לך שלא ידריך אותו עוד אל מעשים רעים. והשיב להם אביו שוטים אתם בשאלה זו. אמת שאנכי ידעתי אותו לבן בליעל ע"כ נתיאשתי ממנו אכן כעת חרה אפי ביותר למאד עליו כי הוא רואה אשר אנכי מכה אותו על אשר הדריך את העלם הטוב למעשה רע והרי רואה איך מעשיו הרעים הדאיבו את רוחי ועכ"ז הבטיח לי רק שלא ידריך עוד את העלם הטוב למעשיו הרעים. והרי מובן מזה אשר הוא לא ישליך את מעשיו הרעים כי לא נשבע שגם הוא יישר את דרכו שלא לעשות עוד מעשים רעים הלא עתה נתודע לי ביתר את זדון לבו ועל זה אנכי מכה אותו עוד. כי בכל מה שאנכי מכה עוד הוסיף סרה במה שלא הבטיח לי אשר גם הוא לא יעשה מעשים האלו. ואזי ראו כל האנשים אשר הצדק עם האב. כן הנמשל פרעה מתחלה אמר לא ידעתי את ה' והנה בודאי היה כן האמת שלא ידע ואח"כ כשנתודע לו ע"י מופתי המכות מהשם כאשר אמר בעצמו ה' הצדיק אז הסכים לשלוח את ב"י ואמר לכו עבדו את ה' אלהיכם ובזה עצמו נתודע ביותר רשעתו שלא אמר אשר גם הוא ילך לעבוד את השם רק הסכים אשר בנ"י יעבדו את השם. אבל הוא יהיה נשאר בטומאתו ורשעתו. לזאת אדרבה בכל פעם שאמר לשלח את ב"י היה חוטא ורשע גדול במה שהוא לא קיבל עליו את השם ב"ה לעבוד אותו. ע"כ בדין היה להכביד את לבו ולהכות אותו עוד מכות וזה שאמר עד מתי מאנת לענות מפני והיינו אף שהסכים לשלח ב"י שילכו לעבוד את השם אך הוא בעצמו לא רצה להיות נכנע לקבל עליו עבודת השם כי מגודל גיאות שהי' לו לא רצה לעבוד עבודת הבורא:
החדש הזה לכם וגו' במדרש הד"ד אשרי הגוי שה' אלהיו העם בחר לנחלה לו משבחר הקב"ה עולמו קבע בו ראשי חדשי' ושני' וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה שבו נגאלו ממצרים ובו עתידין לגאול וכו'. ולכאורה אין להבין למה הביא המדרש הפסוק אשרי הנ"ל. וגם אין להבין למה הוצרך הקב"ה לבחור חדש של גאולה. ונראה מעט להבין הנה במס' כתובות (דף סו ע"ב) הביא הש"ס מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים וכו' אמר לה בתי בת מי את וכו' אמרה לו ר' לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר הפירוש מי שרוצה שיתקיים ממונו יחסרהו בצדקה וכו'. בכה ר' יוחנן ואמר אשריכם ישראל וכו' ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה. והנה לכאורה אין להבין אשר ראה שפלות כזה ואמר אשריכם ישראל ונראה מעט להבין הנה איתא במדרש בשלח ולא נחם אלהים דרך ארץ וגו' שלא נהג עמם כדרך כל הארץ. ובעלי תוספות פירשו שם על כי קרוב הוא וזה לשונו הק' כלומר העם קרוב של הקב"ה שנאמר לבני ישראל עם קרובו ולכך לא הנהיגם כמנהגו של עולם. הרי מפורש דהתנהגות של אנחנו בנ"י הוא רק תחת השגחת הקב"ה ולא כהתנהגות של עולם אשר לזאת אם אנחנו ברום המעלה הוא למעלה למעלה עד אין שיעור וכשאנחנו בשפלות הוא בשפלות גדול. הכלל שהתנהגותינו לא כדרך כל הארץ וזאת ידענו וראינו בעינינו אשר אנחנו רק תחת השגחת הקב"ה כי אנחנו עם קרובו. ולזאת גם בשפלותנו אנחנו ברום המעלה והוא השגחת הקב"ה עלינו וזה הוא שאמר רבי יוחנן בן זכאי אשריכם ישראל והיינו שאנחנו מושגחים מהקב"ה ובודאי הוא לתכלית הטוב. כי אנחנו זוכרים תמיד את הקב"ה אשר הוא המשגיח עלינו כאשר הריבה בת נקדימון השיבה לריב"ז המשל מלח ממון חסר והיינו בשפלותה הגדולה הצדיקה את הדין אשר בשביל שאביה לא נתן צדקה כראוי לו הי' עשירתו לאבדון. גם עבור זה אמר ר"י ב"ז אשריכם ישראל וכמובן. הרי שאנחנו ב"י התנהגותינו שלא עפ"י טבע רק אם אנו מחסרין ממון עבור צדקה לעניים יש להעשירות קיום ואם לא מחסר אין קיום לעשירות וכן שמירת שבת קודש ממלאכה וממסחר על ידי זה יש לנו ברכה כמאמר הזהר כי כל ברכתא דלעילא ולתתא ביומא שביעאה תליין. ומעתה נבין מעט דברי המדרש כי המדרש מפרש הפסוק החדש הזה לכם היינו שהחדש ניסן שייך לנו. וע"ז הביא המדרש הפסוק אשרי הגוי שה' אלהיו היינו שהקב"ה הוא המשגיח העם בחר לנחלה לו לזאת אנחנו קרוביו לזאת רק הוא המשגיח לזאת בחר לנו חדש של גאולה והוא ניסן אשר הוא השביעי לחדש תשרי שבו נברא העולם וכל שביעי הוא קודש (כי שבת הוא היום השביעי וגם שמטה היא שנת השביעית והמה קדושים) לזאת אשר הקב"ה הוא המשגיח עלינו לזאת בחר עבורנו החדש ניסן אשר הוא החדש השביעי אשר הוא קודש שיתעורר' בנו קדושה אשר נהיה מוכנים לגאולה. והנה אז בחדש ניסן היה בריאה חדשה אנחנו בנ"י שנהיה עמו של הקב"ה בתורה ומצות לזאת החדש הזה הוא ראש חדשים ומזה החדש הוא המנין ראשון שני והחדש תשרי הוא חדש השביעי והוא קדש אשר בו ר"ה ועשי"ת ויום כפורים וסוכות ושמיני עצרת להתעורר בנו תשובה מיראה ותשובה מאהבה כאשר כתב הקדושת לוי אשר סוכות היא על תשובה מאהבה אשר לזאת הוא ראשון לחשבון עונות כי על ידי תשובה מאהבה הזדונות נעשו כזכיות.
ושמרתם את המצות רש"י מכאן תפח תלטוש בצונן והנה איתא בש"ס דבאורז ודוחן אינו יוצא ידי מצה דרק בדברים הבאים לידי חימוץ יוצא ידי מצה ואורז ודוחן אינם באים לידי חימוץ וילפינן מקרא דלא יאכל חמץ וגו' אשר משום זה סובר הרמב"ן דגם בעיסה שנילושה במי פירות גם כן אינו יוצא ידי מצה משום דאינו בא לידי חימוץ. והנה לפי מה שכתבו הראשונים בספרי מוסר דחמץ רמז על היצר הרע (וגם הש"ס קראו ליצר הרע שאור שבעיסה) לזאת אסרה התורה שלא לאכול חמץ בפסח רק מצה כי כמו שבפסח הראשון שבמצרים אז קירב אותנו הקב"ה לעבודתו הישנה. בבחינת בני ישראל. והנה ידוע אשר לעבודת הבורא ב"ה עיקר והשורש להתרחק מהיצה"ר שלא לשמוע לו. והנה שלשה סימני חימוץ יש בעיסה תפח הכסיפו פניו נעשה סדקים. והנה תפח יש תקנה ללטוש בצונן. הכסיפו פניו אסור בשהייה רק לשרוף ונעשה סדקים הוא חמץ גמור ומחויב כרת באכילה. והנה כמו בעיסה אם תפח צריך ללטוש בצונן ואם לא לטש בצונן אזי נעשה העיסה הכספת פנים. ואם שהה העיסה בהכספת פנים אזי נעשה סדקים. והנה ידוע אשר דרך היצה"ר ראשית להביא את האדם לידי גבהות הלב. וכמו שפירשתי כוונת הראשונים שפירשו על המשנה דמס' אבות דע מאין באת מטיפה סרוחה ופירשו הראשונים אשר התכלית של זה הסתכלות אשר בא מטיפה סרוחה להסיר הגיאות ולכאורה אין להבין במה יסיר הגבהות עי"ז ההסתכלות ואמרתי הכוונה של הראשונים היינו שהם מפרשים כוונת המשנה דהגבהות של האדם בא רק מהטיפה סרוחה כי יען הטיפה היא מדרגה פחותה לזאת הביאה לידי גבהות כמאמר חז"ל הדיוט קופץ בראש לזאת אם מסתכל בזה אשר הגבהות בא רק מהטיפה סרוחה. אזי יבין בטוב להתרחק מהגבהות כי מי הביא לו הגבהות הלא הטיפה סרוחה. והנה ידוע אשר גבה לב מביא את האדם לכל מדות הרעות כי חושק לתאות עוה"ז ותמיד יחסר לו. לזאת כמו שהעיסה אשר התחיל לתפח ילטוש בצונן כי אם לא ילטוש אזי יתפח ביותר ונעשה חמץ כמו כן אם איש ירגיש התחלה לגיאות והוא האש של היצה"ר וזה הוא כמו תפח שהיא עולה למעלה אזי יקרר בתורה שנמשל למים או שישפיל עצמו מה אנכי להתגאה מלא חטאים ופשעים. באם יעשה זאת אזי ילך ממנו רוח הגיאות ובאם לא יעשה כן אזי רוח הגיאות יתוסיף בו ויהיה עוד יותר בגיאות ואזי הולך ממנו הצלם אלהים כמאמר חז"ל אמר הקב"ה אני והוא אין יכולים לדור במחיצה אחת. וזה הוא הכסיפו פניו כי נשתנה תואר פניו. וצריך לעשות כמו בעיסה אם הכסיפו פניו בשרפה כמו כן צריך לעקור ולשרש את רוח הגיאות בתורה ומצות שנמשלו לאש. ובאם לא יעשה כן אזי נתוסף עוד יותר הגיאות עד שנחלק החומר והגוף שלו לגמרי מהנשמה הקדושה וגם לרוב גבהותו הוא מפורד מכל האנשים כי לרוב גבהותו לא יוכל להיות חבר לשום איש וזה כמו בעיסה שנעשה סדקים והוא בכרת כמו כן איש כזה נסתלקה ממנו הנשמה הקדושה וזה הוא שאמרו חז"ל רשעים בחייהם קרוים מתים כי אין להם הנשמה הקדושה ואחר כל זה יש להבין דרך רמז מה שאינו יוצא חובת מצה בדברים שאינם יכולים לבא לידי חמץ כי יען כוונת התורה הקדושה שלא לאכול חמץ רק מצה אשר אנחנו נהיה מרוחקים שלא לשמוע עצת יצה"ר ולזאת ברא הקב"ה אותנו אנשים אשר יש לנו יצר הרע ושנתגבר עליו שלא לשמוע לו ולזאת מדברים שאינם באים לידי חימוץ אינו יוצא ידי מצה כי ממצה מדברים האלו אין ללמוד לשמור מיצר הרע ואפשר בזה להבין הפלוגתא בין הרמב"ן והרמב"ם הרמב"ן ז"ל סובר דאפי' במצה שנילושה במי פירות לבד ג"כ אינו יוצא כיון דאינו בא לידי חימוץ והרמב"ם סובר דיוצא ידי מצה כיון דמ"מ הוא ממין שיוכל לבא לידי חימוץ כי רק ממין שאינו בא לידי חימוץ א"י אבל נילוש במי פירות הקמח הוא מין שבא לידי חמץ וידוע שכתב הרמב"ם בשמנה פרקים להרמב"ם. ומה דאיתא בש"ס במקום שבעלי תשובה עומדים וכו' ויש להבין בזה הפלוגתא זו:
בערב תאכלו מצות בש"ס פסחים דף ק"כ אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא אע"ג דליכא קרבן פסח מזה הפסוק בערב תאכלו מצות עיי"ש מזה יש לנו נחמה גדולה אשר גם בעת גלותנו חפץ הקב"ה בנו לקדשנו במצותיו כי זאת המצוה הוא רק בעת גלותנו. אך לכאורה קשה כי לעיל בפ' שמות איתא ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם ופירש רש"י אהיה עמם בצרה זאת אשר אהיה עמם בשיעבוד שאר גליות אמר לפניו רבונו של עולם מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו אמר לו יפה אמרת כה תאמר וכו' וכאן צוה הקב"ה מצוה זו בערב תאכלו מצות אשר הוא רק על בזמן הזה בעת גלותנו והרי מזכיר לנו את הגלות ולעיל הסכים הקב"ה שלא להזכיר להם הגלות. ונראה דהנה איתא בהגדה ר"ג אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח. מצה. ומרור. והקשו דמתחלה היה לנו להזכיר מרור כי בתחלה היה מרור ע"ש וימררו וכו' ואח"כ פסח ומצה. ונלפענ"ד דהנה המצות פסח ומצה הוא מדרגות גדולות וגבוהות לזאת אנו אומרים מתחלה פסח מצה. ואח"כ אנו אומרים מהיכן זכינו למדרגות גדולות למצות אכילת פסח ומצה משום מרור היינו שע"י מרירות הגלות אשר סבלנו זכינו לבא למדרגות גדולות כאלה. ובזה נחזק אותנו אשר גם הגלות הזה יביא אותנו לתכלית גדול למדרגות עוד יותר גדולות שבגדולות ואפשר להבין כוונת ר"ג אשר צריך לומר פסח מצה מרור היינו שנדע שע"י מרירות הגלות נזכה למדרגות גדולות שבגדולות כאשר גם הגלות מצרים הביא אותנו למדרגות גדולות. ומעתה בעת אשר היינו בשיעבוד מצרים הסכים הקב"ה שלא להזכיר להם שאר גליות אכן עכשו שנתן לנו הקב"ה מצות קרבן פסח ומצה ואז זכו בני ישראל לקדושה רבה לאכול קרבן פסח ומצה אשר הוא מדרגות קדושה והבינו אשר זכו למדרגות גדולות כאלו על ידי הגלות מצרים לזאת הזכיר להם הקב"ה הגלות אשר בזמן הזה והוא כי הגלות הזה יביא אותנו עוד יותר למדרגות גדולות ואזי אדרבה היה להם לשמחה גדולה בזה שהזכיר להם הגלות בזמן הזה כי הבינו אשר יזכו עוד למדרגות גדולות שבגדולות כי אז ידעו בטוב אשר הגלות מביא לתכלית גדול כאשר ראו מה שהביא אותם למדרגות גדולות הגלות מצרים:
ויקד העם וישתחוו. פירש רש"י ז"ל על הגאולה ועל בשורות הארץ ועל בשורות הבנים. ואין להבין מה ששמחו על בשורות בנים וכי היו סבורים שלא יהיה להם בנים למה היו יראים שלא יהיה להם בנים. ועוד יותר קשה הרי השאלה של בניהם אשר כתוב כאן מה העבודה הזאת לכם הוא שאלת רשע ואיך שמחו על בשורה שיהיה להם בן רשע. ונראה לתרץ כ"ז דהנה ב"י כאשר שמעו הבשורות האלו אשר יגאל אותם הקב"ה מהשיעבוד של מצרים ויביאם אל ארץ הקדושה וגם זבת חלב ודבש אשר לא תחסר כל בה. לזאת חשבו אשר כל עבודתם שיעבדו את הבורא לא יהיה נחשב לכלום נגד מה שהקב"ה הטיב עמהם ומה גם שיהיה להם בנקל מאד לעבוד את הבורא כי יהיה להם כל טוב ועבודת הבורא אשר הוא בנקל לא נחשב כ"כ ובני ישראל רצו לעבוד את הבורא בכח גדול. לזאת כאשר שמעו בשאלת בן הרשע מה העבודה הזאת לכם. הרי ראו אשר גם אחר כל זה יארע שיהיה רשע ולא ירצה לעבוד את הבורא אז שמחו ע"ז כי ראו אשר גם אז יהיה נחשב עבודתם אם יעבדו את הבורא. ומעתה גם יש לפרש מה ששמחו על בשורות בנים שיהי' להם דהנה ידוע עיקר תולדותיו של הצדיקים מצות ומעשים טובים וזאת היא עיקר בניהם של אדם ולזאת כאשר שמעו כ"ז שמחו אשר מעשיהם הטובים יהיו נחשבים וזאת היא העיקר של בנים לזאת שמחו על בשורות הבנים היינו שמעשיהם הטובים יהיו נחשבים כבנים:
והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה וגו' ונראה דכאן מרומז מה שאנו אומרים קודם הנחת תפילין וצונו להניח על היד וגו' שהוא נגד הלב לשעבד בזה תאות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו ועל הראש נגד המוח שהנשמה שבמוחו עם שאר חושי וכחותי יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו. הרי שהנחת תפילין מנקים ומטהרים את המחשבות לעבדות הבורא ב"ה וב"ש ומה היא עבודת השם ב"ה וב"ש היא תורת השם וזה שכתוב למען תהיה תורת ה' בפיך (ומהיכן זכינו להיות לנו תורת ה') כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. כי שם בגלות מצרים ובהיציאה ממצרים נזדככו ונעשו מוכשרים לתורת ה':