דברי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
פרשת ראה
אות צד)
במדרש וזאת אשר תאכלו לרבות את השחיטה וזאת אשר לא תאכלו לרבית את המשולחת ולמה מנה התורה את הטמאים דגלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שהטהורים מרובים על הטמאים לכך מנה התורה את הטמאים וכדי להבין סמיכות ב' מאמרים אלו נקדים מה דאי' בש"ס חולין דס"ג ע"ב ת"ר לוקחים בצים מן הנכרי בכל מקום וא"ח משום נבילות וטריפות ופריך הש"ס ודילמא מעוף טמא נינהו ומשני באומר של עוף פלוני טהור ופירש"י ודבר שאנו יכולים להבחין ולהביא בצים מאותו עוף לראות אם דומין זל"ז לא משקרי ופריך ולבדוק בסימנים ומשני בטרופה בקערה ופריך וכה"ג מי זבין מנייהו והתני' כו' לפיכך אין לוקחין מהן ביצה הטרופה בקערה אלא אר"ז סימנא לאו דאו' כו' ומסיק משום דאיכא דעורבא דדמי' ליונה עכ"ל הש"ס. והנה הרמב"ם פסק דאין לוקחין בצים מן הנכרים ותמה עליו הה"מ דהוא נגד הברייתא הנ"ל דתני' בהדי' דלוקחין מהן. ונראה ליישב בהקדם קו' הרשב"א בחי' לחולין בהא דאמרי' סימני' ל"ד משום דאיכא עורבתא דדמי' ליונה א"כ אמאי סמכינן על הגוי באומר של עוף פלוני וטהור הוא וקשה הא עדיין מצי לאשתמוטי למימר משל יונה הוא ובאמת הוא דעורבתא עיי"ש. ונראה לתרץ הכל בחדא מחתא דהא בלא"ה יש להקשות מאי פריך הש"ס ודילמא מעוף טמא הוא דילמא הברייתא לא איירי כלל מזה הענין רק היכא שידעי' בודאי שהביצה בא מעוף טהור וכגון דחזי' להדי' שהביצה בא מעוף טהור או בשאר גווני ולא בא לאשמעי' רק דאין חוששין לנו"ט ומ"פ וליחוש וכו' אך ע"ז יש לתרץ בב' דרכים דהנה התוס' והרשב"א ושאר מפורשים הקשו מאי פריך דילמא מעוף טמא הוא הא עופות טהורים הוי רוב ואזלי' בתר רוב ומתרץ הרשב"א דמקשה שפיר דסמוך מיעוטא דעופות טמאים למיעוטא דנו"ט והוי רובא עיי"ש וא"כ י"ל דמקשה שפיר וליחוש וכו' דדחקי לי' לשון הברייתא דנקיט לוקחים בצים מן הנכרי כו' מה דייק בלשונו דוקא מן הנכרים הלא האי דינא שייך נמי גבי ישראל והול"ל בקיצור לוקחים בצים וא"ח לנו"ט ויהי' ממי שיהי' א"ו דברייתא נקיט גוי לרבותא אע"ג דבנכרי איכא גם חשש דילמא בא מעוף טמא אפ"ה לוקחים ביצה מהן לא מיבעי' מישראל דליכא רק חשש טריפה לחוד פשיטא דלוקחים אלא אפי' מנכרים דאיכא תרתי לריעותא אפ"ה לוקחים מהם דל"ח לנו"ט וגם לא חיישי' דילמא בא מעוף טמא ופריך הש"ס באמת ניחוש לזה שמא בא מעוף טמא ומשני באומר וכו' ומירתת הנכרי לשקר והוא גופא קמ"ל דהגוי מירתת כנ"ל:
אות צה)
ועוד י"ל דלכאורה קשה מתחלה פריך וליחוש וכו' והדר פריך ולבדוק וכו' ודחיק לתרץ בדוחק מי הכריח הש"ס לזה נימא דחדא מתורצת בחברתה והיינו דלא מיירי באומר של עוף פלוני טהור הוא ובאמת חוששין לעוף טמא אלא דבדקי' בסימנים. ותו דקארי לה מאי קארי לה הלא הוא בעצמו ידע מהקו' ולבדוק בסימנים כמו שמקשה באמת בתר הכי אמנם י"ל דהש"ס הוכיח כתירוצו מכח דקדוק לשון הברייתא דקאמר לוקחים וכו' ואין חוששין לנו"ט ולכאורה הך דאין חוששין הוא למותר דכיון דקאמר לוקחים מהם פשיטא דא"ח לכלום ועוד דבקצור הול"ל וא"ח לכלום א"ו דהברייתא דקדק לומר כן דא"ח לנו"ט דוקא אבל לד"א חוששין והיינו לעוף טמא ולכך פריך שפיר דבאמת ניחוש וצריך הש"ס לתרץ דאיירי באומר וכו' אבל אם אינו אומר באמת חיישי' ומדויק שפיר לשון הש"ס וא"ח לנו"ט ולכך פריך שפיר בתר הכי ולבדוק וכו' ומשני וכו' וק"ל. והנה לכאורה על תי' הראשון הנ"ל שכתבנו דעיקר הוכחה דש"ס הוא מדקתני לוקחים מן הנכרים ואמאי לא קאמר דין זה אף גבי ישראל כנ"ל יש להשיב דהנה הסמ"ג ובעה"ת פסקו דאף דידעי' בודאי שיש בעדר של נכרי טרפה אחת אפ"ה מותר ליקח בצים ממנו עיי"ש וא"כ י"ל דמש"ה נקיט הברייתא לוקחין מן הנכרים לאשמעי' אגב אורחא דינו של הסמ"ג ובעה"ת דבכ"מ מותר ליקח מן הנכרים בצים אף שיש בודאי טריפה בעדרו וזה הדין ל"ש גבי ישראל דודאי ישראל לא ירעה טריפה בעדרו וא"כ בלא"ה א"ש לשון הש"ס אך ע"ז י"ל ממנ"פ במאי אשמעי' הברייתא דין זה אי דאיכא רוב נגדו פשיטא דבטיל ברוב וא"צ לאשמעי' הכא דכבר מוכח דין זה בש"ס כ"פ דבטיל ברוב ואי דליכא רוב נגדו באמת קשה אמאי לוקחים בצים מהם רק י"ל דלעולם דאיכא רוב נגדו רק דמצינו כמה דעות בפוסקים דביצה אפי' באלף לא בטיל משום דהוי דבר שבמנין וכל דבר שבמנין אפי' באלף ל"ב לכך צריך הברייתא לאשמעי' לאפוקי מהני דיעות רק דבעיל ברוב ולעולם דלא איירי כלל מחשש דעוף טמא ואפ"ה צריך לנקוט נכרי לרבותא כנ"ל, אך כ"ז אם הביצה הוא בעין שפיר שייך לטעות דהוי דשב"מ ול"מ אגב חשיבותי' אבל אם כבר טרופה בקערה כבר בטל חשיבותי' ופשיטא דבטיל ואין שום רבותא בנכרי יותר מישראל ולמה נקיט מנכרים א"ו דמיירי דאיכא חשש עוד שבא מעוף טמא ולפ"ז י"ל דזהו כוונת הש"ס דמתחלה פריך וליחוש וכו' ומשני באומר כו' וע"ז יש מקום להקשות דהול"ל בקיצור דהברייתא לא מיירי כלל מזה הדין דאיכא חשש עוף טמא וא"ל דא"כ הו"ל לאשמעי' האי דינא בישראל ז"א די"ל דאתי לאשמעי' דינו של הסמ"ג כנ"ל וא"ל ממנ"פ הנ"ל אי איכא רוב נגדו פשיטא י"ל דאתי לאשמעי' לאפוקי ממ"ד דביצה מיקרי דבר חשוב ול"ב וא"כ מי הוכרח להש"ס לאוקמי דמיירי באומר וכו' לכך קאמר הש"ס דהא בלא"ה קשה וניבדוק בסימנים וע"כ צ"ל בטרופה בקערה וא"כ ל"ה דבר שבמנין ממילא ליכא למימר דבא לאשמעי' דינו של הסמ"ג דהשתא שפיר י"ל ממנ"פ הנ"ל א"ו דלכך נקיט הברייתא בנכרי לאשמעי' אף דאיכא גם חשש דעוף טמא וצריך הש"ס שפיר לתרוצי באומר וכו' ודו"ק. ולפ"ז לפי האמת דהדר הש"ס משנוי' דמיירי בטרופה בקערה רק משני סימנים ל"ד א"כ שפיר י"ל כקו' הנ"ל דהש"ס לא איירי כלל מחשש דעוף טמא ונקיט נכרי לאשמעי' דינו של סמ"ג כנ"ל והיינו בדאיכא רוב נגדו ואשמעי' לאפוקי ממ"ד דהוי דבר חשוב ול"ב ולפ"ז לק"מ קו' הרשב"א שהקשה לפ"מ דמסקי' דסי' לאו דאו' א"כ קו' הש"ס וליחוש במ"ע כנ"ל ז"א דהרי לפי האמת י"ל כקו' הנ"ל. ולפ"ז גם פסקי הרמב"ם א"ש דפסק דאין לוקחין בצים והיינו משום חשש דעוף טמא כקו' המקשין דודאי הברייתא לא איירי כלל מזה רק דאשמעי' דא"ח לנו"ט אבל לדינא ודאי דאין לוקחי' מחשש עוף טמא וא"ש. ומעתה נבא לבאר המדרש שהתחלנו דהתוס' הקשו מאי פריך הש"ס וליחוש לעוף טמא דילמא אזלי' ב"ר ומקשים העולם דילמא חיישי' שיקח מן הקבוע וכל קבוע כמעמ"ד ונראה דממ"נ אי ידעי' מקום האיסור אז ל"ח שיקח מן האיסור הקבוע ואי לא ידעי' היכן האיסור אזי שפיר בטל ברוב דאמרי' כל דפריש מר"פ ושפיר הקשה התוס'. אך הפוסקים מחולקים אי בע"ח בטלים מדאו' או לא וא"כ א"א דבע"ח אינם בטלים מדאו' עדיין לא הקשה התוס' מידי והנה יש להוכיח דבע"ח א"ב מדאיתא בש"ס קידושין דנ"ו כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה ופריך ואיפוך אנא ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה ואם איתא דבע"ח בטלים קשה ממ"נ אי ידעי' דזהו המשולחת בודאי ל"ח לישראל שיקח אותו ואי לא ידעי באמת מותר דכל דפריש מר"פ א"ו דבע"ח א"ב. והשתא א"ש המדרש בל"ז ל"ה יכול לומר גלוי וידוע וכו' דא"כ הי' קשה קו' התוס' על הש"ס דמאי פריך וליחוש דילמא אזלי' ב"ר וא"ל כנ"ל דבע"ח אינו בטל י"ל מנ"ל זאת לכך קאמר מתחלה וזאת אשר תאכלו וכו' וא"כ ע"כ מוכח דבע"ח א"ב כהוכחה הנ"ל לפ"ז שפיר קאמר אח"כ גלוי וידוע וכו' ודו"ק:
אות צו)
במכילתא עיר הנדחת עושין מהן גנות ופרדסים אבא חנן אומר אין עושין שנאמר לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים הכתוב מדבר ותמוה. ונראה דאי' בש"ס לא יומתו אבות ע"ב בעדות בנים הכתוב מדבר ויש להקשות למ"ל קרא ת"ל דפסולים משום שנוגעין בעדותן כדי שימות האב והם ירשו אותו ונראה דמיירי בעהנ"ד דנשרף הכל וליכא צד נגיעה לכך צריך קרא למעט אמנם אי נימא דמעיר הנדחת עושין מהן גנות ופרדסים הדקל"ד דאכתי איכא צד נגיעה אע"כ צ"ל דאין עושין והן הן דברי אבא חנן לא יומתו דדרשי' מיני' בעדות בנים וקשה קו' הנ"ל וצ"ל כנ"ל ומוכח שפיר דאין עושין מהן גנות ופרדסים וק"ל:
אות צז)
במס' סנהדרין דכ"א ע"ב רמז ליחוד מה"ת מנין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה ותמיה האיך מוכח מכאן איסור יחוד. ונראה דאי' בש"ס מכות ד"ה ע"פ שנים עדים או ג' מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וכו' אלא מעתה הרוג יציל ומשני שהרגו מאחוריו כו' עיי"ש ולפ"ז קשה האיך תמצא דין מסית הרי הניסת עצמו מציל מכח פסול עדות שלו וכאן ל"ש תי' הש"ס הנ"ל וצ"ל כמ"ש הרמב"ם דאחיו מן האם כשר לעדות דדוקא אחיו מן האב קרוי' משפחה והכא כתיב בן אמך ומותר באמת להעיד ואינו מציל ולפ"ז לא פריך הש"ס מידי וכי בן אב אינו מסית דלפמ"ש לק"מ דאחיו מן האב מציל אך י"ל דהש"ס פריך שפיר משום דקשה קו' זו גם מסיפא דקרא דכתיב בנך או בתך וכו' בסתר וכו' דכאן ל"ש תי' הנ"ל, והנה הרמב"ם כתב בד"א דהרוג מציל בזמן שבל"ז המעשה כשר להעיד אבל בזמן שבלא"ה פסול לעדות כגון עבד או אשה או ממזר וכו' זה אינו מציל מחמת קורבה לפ"ז י"ל דכאן לא מיירי שהבן מסית לאביו רק שהבן מסית לאמו דהאם בלא"ה פסולה לעדות דאשה פסולה לכל עדות שבתורה ולפ"ז קו' הש"ס במ"ע ניכתוב בן אביך וא"ל דהכא מציל הניסת מכח עדותו י"ל נמי בכה"ג דמסית לאחותו דבלא"ה נמי פסול לעדות א"ו דאסור להתייחד עם אחותו והן הן ד' הש"ס וכי בן אם וכו' וצ"ל כנ"ל דבן אב מציל אך קשה מסיפא וצ"ל כנ"ל וקשה דילמא ברישא נמי בהכי מיירי א"ו דבן מותר להתייחד עם אמו כגווני דסיפא ואסיר להתייחד עם שאר עריות שבתורה והכא כתיב בסתר וכו' ודו"ק: