דברי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
פרשת עקב
אות צא)
במדרש והי' עקב תשמעון זש"ה לי גלעד לי מנשה. להבין נקדים לתרץ קו' התוס' בש"ס דברכות ד"כ אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתיב בתורה אשר לא ישא פנים ואיך אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך א"ל הקב"ה ואיך לא אשא פנים לישראל שכתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה והקשה התוס' בנדה ד"ע דאי' שם י"ב דברים שאלו אנשי אלכסנדרי' את ריב"ח וזה א' מהן כתיב לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך ומשני כאן קודם גמ"ד כאן לאחר ג"ד עיי"ש אמאי לא משני בברכות כי הכא או הכא כהתם. ונראה דלק"מ דודאי זה התי' כאן קודם ג"ד הוא עיקר אבל התי' שמשני הש"ס בברכות אינו עיקר משום דלתי' זה דמש"ה נושא פנים מפני שמדקדקים עד כזית ע"כ צ"ל דקרא אשר לא ישא פנים קאי אאומות העולם כמ"ש התוס' וזהו דוחק גדול דהא משה אמר כן לישראל כי ה' אלהיכם וכו' אשר לא ישא פנים וכו' אך לפי שיש קו' על התי' דמשני בנדה ע"כ צ"ל תי' דמשני בברכות דהא האי תי' דמשני בנדה ע"כ צ"ל דה"פ קודם ג"ד אם עשה תשובה הקב"ה נושא פנים ומקבל תשובתו משא"כ אם עשה תשובה לאחר ג"ד וקשה אם עשה תשובה א"צ כלל לנשיאות פנים וע"כ צ"ל דזה גופא הוא נשיאות פנים שהקב"ה מקבל תשובה מרשע ואיתא פלוגתא בירושלמי ר' יהושע אומר אם ישראל עושין תשובה מיד יהי' נגאלים ור"א אומר אע"פ שאין עושין תשובה נגאלין דכתיב ושבי' בצדקה ופריך ולר"י מאי ושבי' בצדקה כיון דעושין תשובה מאי צדקה יש ומשני צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שמקבל תשובתם אבל ר"א ס"ל כיון דעושין תשובה א"צ לצדקה אמר אביי כוותי' דר"א מסתברא דאמרי' במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד א"כ ש"מ דבע"ת עדיף. והשתא א"ש בש"ס נדה שפיר משני ר"י כאן קודם ג"ד וכו' דר"י לשיטתו אזיל דס"ל כירושלמי הנ"ל דצדקה עושה הקב"ה עם ישראל שמקבל תשובתם א"כ שפיר משני כאן קודם ג"ד הקב"ה נושא פנים ומקבל תשובתם משא"כ לאחר ג"ד אבל לדידן דקיי"ל כר"א ואביי הנ"ל דבע"ת עדיף ול"צ לנשיאות פנים ול"מ לתרוצי כדמשני בנדה לכך הוצרך לתרץ בש"ס ברכות מפני שמדקדקים כו'. ומעתה יבואר המדרש הנ"ל דאי' במדרש נשא לי גלעד לי מנשה לי גלעד זה אליהו מתושבי גלעד לי מנשה זה מנשה בן יהודה שעבר על כל העבירות וקבל הקב"ה תשובתו ולמה הקדים אליהו למנשה דמנשה משבט יהודה ואליהו משבט דן מפני שזה צדיק מעיקרא וזה רשע מעיקרא יכו' א"כ מוכח מכאן דצדיק עדיף מבע"ת. והאברבנאל הקשה אהא דכתיב והי' עקב תשמעון כו' ושמר י"א לך את הברית וכו' והקשה הא אם ישמעו ויקיימו המצית א"כ א"צ לחסד ומה ושמר י"א לך את החסד אבל הרמב"ן עה"ת פי' והי' עקב תשמעון פי' אפי' לא תשמעון אלא בעקב היינו לבסוף יעלה תשובתם אף שהי' רשע מתחלה אעפ"כ ושמר י"א לך את הברית ואת החסד ולפ"ז לק"מ קו' האברבנאל אמנם אי נימא דבע"ת עדיף א"כ ליתא לפי' הרמב"ן וקו' האברבנאל במ"ע. והשתא א"ש והי' עקב תשמעון קשה קו' האברבנאל הנ"ל וצ"ל כהרמב"ן ומוכח דצדיק עדיף מבע"ת כנ"ל ולכך שפיר הביא זש"ה לי גלעד לי מנשה ר"ל דשפיר הקדים אליהו למנשה כנ"ל וא"ש:
אות צב)
במדרש כעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך וכו' וכתבת על הלוחות וכו' הלכה אדם מישראל הכותב שטר אירוסין לקדש אשה מי נות שכר כש"ח אין כותבין שטר ארוסין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר ותמיה. ונקדים לתרץ תמיהת הרא"ש על הרמב"ם דפסק ארוסה אין גובה ממשעבדי אלא מב"ח ותמה עליו הרא"ש מהכ"ת לא יגבה ממשעבדי. ונ"ל דאי' בכתובות דק"ב ע"ב א"ל רבינא לר"א דברים הללו ניתנו לכתוב או לא וכו' ת"ש אין כותבין שטר ארוסין ונשואין אלא מדעת שניהם הא מדעת שניהם כותבין מאי לאו שטרי פסיקתא ומשני שטרי ארוסין כדר"פ ור"ש דאיתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רבה ורבינא אמרי מקודשת ור"פ ור"ש אמרי א"מ בתוס' ד"ה רבה ורבינא תימא דלרבינא דאמר מקודשת מבע"ל לאוקמי לההוא דאין כותבין שט"א בשטרי פסיקתא וא"כ מאי קמבע"ל לעיל תפשוט מהא מתני' והניחו התוס' בתימא ונראה דהנה הרשב"א הקשה בחידושיו על הא דא"כ שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ממנ"פ למה צריך דעת שניהם אי משום שמא כתב ליתן ולא יתן עד למחר מאי מועיל בלא קנין דעת כ שניהם ותי' דלעולם איירי בלא קנין והא דמהני דעת שניהם כיון דמדעתה נכתב מסתמא נמסר לה בו ביום ולפ"ז קשה מאי דוחקא דש"ס לאוקמי מתני' כר"פ לוקמי כד"ה ובשטר אירוסין וא"ל אמאי צריך דעת שניהם כיון דאנן פסקי' דארוסה אית לה כתובה ו' תוס' בקידושין דס"ה דאפי' בלא כתב לה וא"כ יש לחוש לשטר אירוסין דכתב בה זמן ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי והיא תגבה מזמן הכתוב בשטר אבל אם הי' מדעת שניהם מסתמא ביום הכתיבה מסר לה ואע"ג דלא תיקנו זמן בקידושין היינו דלא נפסל בכך אבל ודאי דהי' רגילים לכתוב זמן בשטר קידושי כמו בשטר הלואה וחיישי' שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וצ"ל דקו' הש"ס היא לרב אשי דאמר לא ניתן לכתוב ואי' בש"ס דב"מ די"ז ע"ב אמר רב אשי וארוסה דאית לה כתובה מנ"ל ופי' התוס' דודאי ר"א ס"ל דארוסה אית לה כתובה כדמוכח בכמה מקומות אלא דרוצה להוכיח ממתני' או מברייתא כו' עיי"ש ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר לשיטת ר"א דלדידי' ל"מ לאוקמי מתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וכו' משום חששא הנ"ל דא"כ תפשוט דארוסה אית לה כתובה מהא מתני' ומש"ה אוקמי כר"פ ור"ש אבל רבינא באמת יוכל לאוקמי מתני' בשטרי אירוסין כנ"ל וא"ל א"כ תפשוט דארוסה אית לה כתובה אה"נ דרבינא פשיט לי' ממתני' ומיושב היטב קו' התוס' דלא צריך לאוקמי בשטרי פסיקתא אמנם לשיטת הרמב"ם דארוסה לא גבי' ממשעבדי לק"מ קו' הנ"ל ואפשר דמשום האי קו' הוציא הרמב"ם דינו דארוסה לא גבי' ממשעבדי. והתוס' שהקשו קושיתם י"ל דאזלי לשיטתם דהנה התוס' הקשו בשמעתין דנכתב ביום לר"י האיך כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ניחוש שמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי ותי' דאתי' כר"א דאמר עדי מסירה כרתי והם המוציאים את הקול וא"כ הקשו התוס' שפיר דליכא לאוקמי בשטרי ארוסין ומשים מוקדם דהא עדי מסירה הוציאו קול וכ"ז לשיטתם אבל לשיטת רב אלפס ז"ל דסבר לר"א אף עדי מסירה כרתי אכתי חשש הנ"ל במ"ע ושפיר יכול לאוקמי כנ"ל. והנה בש"ס דגיטין די"ט אי' במתני' על הכל כותבין על יד של עבד ונותן לה את העבד ופריך הש"ס ד"כ ות"ל דכתב שיכול להזדייף הוא ומוקי רבא כר"א ובעדי מסירה ולרב"ח מוקי הש"ס בכתובת קעקע והקשו כל הפוסקים דהא העדים פסולים דהא כתובת קעקע אסור מדרבנן. ונראה דלר"א דא"צ עדי חתימה כלל רק דמודה ר"א במזויף מתוכו וזה דוקא בפסול דאורייתא אבל פסול דרבנן לא גזור כדאי' בתה"ד וכ"ז הוא דוקא לשיטת התוס' דלר"א רק עדי מסירה כרתי אבל לשיטת רב אלפס ז"ל עדי חתימה דאורייתא אפי' לר"א קשה קו' הנ"ל ואי' עוד בגיטין ד"כ ת"ש וכתב ולא וחקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא וכו' עיי"ש בתוס' דהו"מ לאקשוי מלוחות דכתיב בי' כתיבה והי' חקיקה. ומעתה יובן המדרש בלא הקרא דוכתב לא הו"מ למיבעי' דידע מתני' דאין כותבין שטר אירוסין וע"כ מיירי באירוסין ומחשש מוקדם כנ"ל וא"ל דעדי מסירה מוציאין הקול ז"א דע"כ מוכח כהרי"ף דאף ע"מ כרתי דאל"כ קשה ממתני' דכתב על יד העבד ת"ל דכתב שיכול להזדייף הוא דליכא לאוקמי בכתובת קעקע דחקיקה לאו כתיבה היא אבל השתא דכתיב וכתבת וכו' ולוחות חקוקים הי' וא"כ מוכח דכתיבה היא ושפיר נוכל לאוקמי בכתובת קעקע וא"כ מוכח דלא כהרי"ף הנ"ל דאל"כ קשה קו' הפוסקים דהא העדים פסולים כנ"ל וא"כ ליכא לאוקמי מתני' דאין כותבין שטר אירוסין באירוסין ממש וכנ"ל דקשה הא ע"מ מוציאין הקול וע"כ צ"ל בשטרי פסיקתא וניתנו לכתוב ושפיר מיבעי' מי נותן שכר ותי' דלעולם איירי באירוסין וכר"פ ודו"ק היטב:
אות צג)
בש"ס דברכות דמ"ח ע"ב ברכת הנהנין דאור' מנ"ל אר"נ הרי הוא אומר בבואכם העיר כן תמצאון אותו בטרם עלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד בואו כי הוא יברך הזבח ואח"כ יאכלו הקרואים פירש"י יברך הזבח ואח"כ כו' ללמדך שטעון לברך לפני אכילה על אכילת זבח ופריך הש"ס וכל כך למה היו מאריכות בדבריהם ומשני נשים דברניות הן עיי"ש. קו' העולם מפורסמת מה שייכות קו' הש"ס וכ"כ למה בסוגי' דהכא. ונראה דהמהרש"א בחלק הקשה וז"ל ק"ק דאין זה ראי' אלא לברכת המצות משום דזבח הוא מצוה אבל ברכת הנהנין עדיין קשה מנ"ל עיי"ש ונראה דלשיטת התרגום דמפרש כי הוא יברך הזבח היינו שיבצע על הפת א"כ מוכח שפיר ברכת הנהנין דאו' אבל לפירש"י ל"מ מידי ואי' בסוף מס' נזיר דנזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי וקאמר הש"ס אמר רב לחייא ברי' חטוף ובריך למימרא דמברך עדיף והתני' ר"י אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך ומשני תנאי היא דתני' כו' והקשה המהרש"א האי תנא במס' נזיר קאי ומה ענין זה דקאמר רב לחייא ברי' כאן ע"ש ונראה דאי' בש"ס חולין דפ"ז ר"ג הי' מחייב לחד שחטף בהמ"ז ארבעים זוז וכ' ר"ת דלדידן דפסקי' גדול העונה יותר מהמברך א"כ ליתא לדר"ג הנ"ל והר"ן כ' דאף לדידן איתא לדר"ג דיש חילוק בין בהמ"ז לשאר ברכות משום דבהמ"ז מי שבירך בהמ"ז אומר ברכת הזימון היינו נברך שאכלנו וע"ז אין אחרים עונין אמן ולכך צריך לשלם לו אותו ברכה עיי"ש ועוד נראה דשאני בהמ"ז משאר ברכות דעל בהמ"ז אומר ג"כ אמן אחר סיום ברכותיו א"כ אית לי' תרתי שמברך ועונה אמן משא"כ בשאר ברכות ולפ"ז ניחא דלכאורה קשה הא דאמרי' גדול הבוצע הא גדול העונה אמן יותר כו' ולפי סברא הנ"ל דבהמ"ז מברך עדיף ניחא דאי' הבוצע מברך מש"ה גדול הבוצע כדי שיברך ג"כ אך קשה על שמואל למה הי' בוצע הא גדול העונה אמן כו' וא"ל כנ"ל משום בהמ"ז הא שמואל ל"ה יכול לברך בהמ"ז דקיי"ל בהמ"ז טעונה כוס של יין וצריך שיטעום דוקא ושמואל נזיר הי' וע"כ צ"ל דמברך עדיף והשתא א"ש המשך דברי הש"ס בנזיר דקאמר שמואל נזיר הי' ולפ"ז קשה אמאי הי' מברך על הזבח הא קיי"ל דגדול העונה אמן דבל"ז י"ל כפי' התרגום דשמואל הי' בוצע ומשום בהמ"ז הי' בוצע כנ"ל אבל השתא דשמואל נזיר הי' א"כ ע"כ ל"ה בוצע כנ"ל משום בהמ"ז דהא א"י לברך בהמ"ז וא"כ בודאי דבירך על הזבח ולמה הא גדול העונה אמן ומש"ה מייתי הש"ס אמר רב לחייא ברי' כו' ופריך והתני' וכו' ומשני תנאי הוא א"כ שמואל סבר כמ"ד דמברך עדיף ודו"ק. והנה המרדכי בהשגותיו הקשה על הא דקאמר הש"ס ובוצע מברך וטעמא משום דהתחיל במצוה אומרים לו גמור א"כ הו"ל לברך על היין ושאר ברכות שבתוך הסעודה ומתרץ דלר"ת אה"נ אלא דבאמת דוקא מי שבירך ברכה ראשונה הוא דמברך בהמ"ז וידוע דאף דאמרי' ברכת הנהנין דאו' וא"כ לפ"ז מי שבוצע מברך בהמ"ז משום דברכת המוציא היא ברכה ראשונה וא"כ שפיר הי' יכול שמואל לברך על הזבח אבל א"א דברכת הנהנין לאו דאור' א"כ ברכת הזבח הי' ברכה ראשונה וא"כ מי שמברך על הזבח הי' מברך בהמ"ז ולפ"ז ל"ה יכול שמואל לברך על הזבח דהא נזיר הי' וא"י לברך בהמ"ז כנ"ל ומתורץ שפיר קו' מהרש"א. אך כ"ז א"א דקביעות הי' והוצרך לברך בהמ"ז אבל א"א דהאכילה ל"ה קביעות א"כ א"צ לברך בהמ"ז בזימון א"כ לא מוכח מידי דברכת הנהנין דאו' והנה האברבנאל מתרץ קו' הש"ס דמש"ה היו הנערות מאריכות בדבריהן דחיישי דילמא לא ימהר שמואל לילך אצלם ובינתיים הם יאכלו הזבח ומש"ה אמרו כי לא יאכל העם עד בואו וע"כ ימהר שמואל לילך אצלם ע"כ. ולכאורה קשה דאי' בשבת ד"ט ע"ב לא ישב אדם סמוך למנחה ולק"ש לא לאכול וכו' ושם כתיב בשמואל המה עולים במעלה והמה מצאו נערות יוצאות לשאוב מים כו' וא"כ הי' סמוך לערב זמן ק"ש וא"כ אף דלא ימהר שמואל לילך אצלם אפ"ה הי' בא קודם אכילתן דבלא"ה הוצרכו להתפלל מקודם א"כ קו' הש"ס במ"ע אך כ"ז א"א דקביעות הי' אבל אי ל"ה קביעות אזי רשאין לאכול סמוך לזמן ק"ש א"כ צ"ל כמ"ש האברבנאל הנ"ל ולפ"ז א"ש בל"ז ל"ה מקשה הש"ס וכ"כ למה די"ל כתי' האברבנאל דל"ה קביעות אבל השתא דהוכיח דברכת הנהנין דאורייתא קשה קו' מהרש"א וצ"ל כנ"ל א"כ ע"כ מוכח דהי' קביעות כנ"ל ונסתר תי' האברבנאל לכך שפיר מקשה הגמ' וכל כך למה ודו"ק: