דברי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
פרשת בהעלותך
אות עו)
בהעלותך את הנרות במדרש ילמדנו רבינו מהו שיהי' מותר להדליק בשמן שריפה בשבת ותמוה. ונ"ל ליישב בהקדים מה דאי' בש"ס קידושין דף ל"ד נשים חייבות בשילוח הקן דהוי מ"ע שאין הז"ג והקשה התוס' ת"ל דהוי ל"ת דכתיב לא תקח אם על בנים ובל"ת השוה הכתוב אשה לאיש ותי' בשם הי"מ דאיכא נפקותא כשיהי' לאשה לקיים מצות עשה דאז הוי פטורה מהל"ת מכח עשה דוחה ל"ת רק כיון דחייבת במ"ע שלא הז"ג הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפ"ז יש להוכיח מכאן דנשים מותרין להדליק בשמ"ש בשבת כיון דלגבייהו ליכא עשה דשבתון דהוי מ"ע שהז"ג ולא נשאר רק ל"ת ואתי עשה דש"ש ודחי ל"ת אמנם הר"י מארץ ישראל דחה זאת והעלה דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לה עשה עיי"ש וברש"י פ' כי תשא בפסוק אך את שבתותי תשמרו כ' דיכול דמלאכת המשכן דוחה שבת ת"ל אך למעט כל אכין ורקין מיעוטין ולפ"ז ע"כ מוכח כסברת הי"מ שבתוס' דכל היכא דהוי מ"ע שהז"ג בהדי ל"ת נשים פטורות דאל"כ למ"ל אך וכו' הא בל"ז ידעי' דאינו דוחה שבת דשבת הוי עשה ול"ת ובנין בהמ"ק רק עשה לחוד וצ"ל דאיצטרך אך להורות דנשים נמי אסירות בבנין בהמ"ק דלדידהו ל"ה שבת רק ל"ת גרידא וה"א דידחה שבת לכך כתיב אך ומוכח שפיר כסברת התוס' ואי' ברש"י פ' ויקהל הקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת והקשו המפורשים הא כבר מוכח מכח-אך וכו' כנ"ל ותי' דאי' במס' ע"ז דף ה' אי לא הוי חטאו ל"ה מייתי וביומא דפ"ה ע"ב יליף ריב"י דפ"נ דוחה שבת מדכתיב אך את שבתותי תשמרו יכול לכל ת"ל אך חלק עיי"ש ומעתה א"ש דבשלמא הקב"ה כשאמר למשה שיעשה המשכן הי' קודם שעשו את העגל ואז ל"ה חולה שיש בו סכנה וליכא פ"נ שפיר הזהיר אותם מכח אך וכו' כנ"ל אבל משה א"ל אחר חטא העגל שכבר נקנס מיתה עליהם וליכא להזהירם מכח אך דאיצטרך לפיקוח נפש לכך הוצרך להזהירם במה שהקדים שבת למלאכת המשכן. ואי' במדרש דבר אל אהרן וכו' בהעלותך וכו' למה צוה דוקא לאהרן לפי שאהרן הי' מצטער למה יגרע משאר הנשיאים שכולם הקריבו לחנוכת המזבח והוא לא הקריב לכך צוה הקב"ה דוקא לאהרן שיעלה את הנרות ומקשי' הא משה נמי לא הקריב בחנוכת המזבח ולמה צוה דוקא לאהרן. ותי' דאהרן עשה העגל והי' ירא שמא מחמת חטא העגל אינו ראוי לכך. והשתא א"ש המדרש דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות קשה למה דוקא לאהרן וצ"ל מפני שהי' מתירא משום שעשה את העגל א"כ הי' זה אחר חטא העגל וא"כ י"ל דסברת התוס' הנ"ל לאו מעליותא וא"ל א"כ למ"ל אך י"ל דאך איצטרך לפ"נ שידחה שבת כנ"ל לפ"ז ליכא הוכחה דנשים מותרות להדליק בש"ש וי"ל דאסור לכך קאמר מהו וכו' ודו"ק:
אות עז)
במדרש ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' כל מקום שאתה מוצא שנאמר אנשים אינם אלא חשובים ומי הי' מישאל ואלצפן וכן הוא אומר גבי מלאכת המשכן ויבואו האנשים על הנשים ללמדך שהיו חשובים במלאכת המשכן כאילו סייעו במעשה בראשית וכו' ותמוה איך תלוי זב"ז. ונראה דאי' בש"ס דפסחים דף צ' אמר רב אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל שוחטין וזורקין על טבול יום ומסיק דסבר כר' יצחק דאמר טמאי מתים שחל ז' שלהם בע"פ היו וא"כ למה ל"ה שוחטין אע"כ דאין שו"ז עט"ש כך הוא הגירסא החדשה אבל הגירסא הישנה היא ס"ל כר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו שחל ז' שלהם בע"פ והקשה התוס' הא בגמ' דסוכה מתיב ר"י לר"ע לדבריך הלא כבר היו יכולים ליטהר ולמה המתינו עד עתה ש"מ דס"ל דמישאל ואלצפן ל"ה ז' שלהם בע"פ ומחקו הגירסא ישנה וקיימו הגירסא חדשה דס"ל כר"י ומכח זה הניחו בתימא לקמן בפ' מי שהי' דאמרי' ר"ע ס"ל אין שו"ז על טמא שרץ דמנ"ל זה דהא רב דס"ל כן אמרי' דס"ל כר"י ולא כר"ע. ולכאורה נראה לקיים הגירסא ישנה דהנה אי' במכילתא ב' דעות אותו יום שהוקם המשכן ומתו נד"ו אי הי' שמיני לחודש וראשון למלואים או ראשון לחודש ושמיני למלואים וא"כ י"ל דבזה מחולקים ר"י ור"ע דר"ע סבר דהי' שמיני לחודש וא"כ חל ז' שלהם בע"פ ומוכח אליבי' דאין שו"ז על טמא שרץ אבל ר"י סבר דהי' ראשון לחודש וקשה הא כבר יכולים ליטהר ול"ק קו' התוס' וא"צ לזוז מנוסחא הישנה רק קו' התוס' הוא למ"ל לכל החרדה לומר ר"ע הוא וכל הקושי' יהי' סובב והולך דס"ל דהי' שמיני לחודש הו"ל לומר כר"י או הול"ל דס"ל כר"ע וכר"י ולמה אמר כר"ע לחוד ונראה ליישב גם זאת ולקיים הגי' ישנה דהתוס' הקשה לרב דאמר שו"ז על טב"י א"כ למה אין שוחטין על ט"ש לשחוטי ולטבולי' והוי טב"י ושוחטין עליו ותי' דכך אמר להם משה לאותם טמאים אם תטבלו באמת יכולים לשחוט ואפי' על ט"ש כנ"ל רק אם לא תטבלו תעשו פסח שני. והרמב"ם מיאן בזה התי' והוכיח מכח קו' הנ"ל דגם על טב"י אין שוחטין עליו. והנה לכאורה צריך להבין דברי רב דקאמר אין שוחטין על ט"ש ויליף לה מהך דטמאים לנפש אדם ש"מ דאין זה סברא פשוטה רק דהתורה גזרה דאין שוחטין כו' א"כ מנ"ל דאין שו"ז על טב"י ואז צריכים לדוחק של התוס' דמשה אמר אם לא תטבלו כנ"ל דזה דוחק גדול ולמה לא נאמר כפשוטו כמו דגזה"כ על ט"ש כך גזה"כ על טב"י וכדעת הרמב"ם ונראה דע"כ מוכח דשו"ז על טב"י דאי' בתוס' יבמות דע"ב בשם הספרי וברש"י חומש ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל שלא עשאו פסח בכל מ' שנה אלא א' וכתבו הטעם דנזופים היו במדבר ולא נשבו להם רוח צפונית ולא מלו בניהם ובפסח מילת זכרים מעכבות ובהא מחולקים רש"י ותוס' ביבמות דע"ב מאיזה זמן התחיל הנזופה לדעת רש"י הוא משעת העגל ולדעת התוס' מעת שליחת מרגלים ולכאורה צריך להבין האיך עשאו אותו פסח בשנה שני' לדעת רש"י הא הנזיפה הי' זמן רב מקודם וצ"ל דהי' עפ"י הדיבור שיעשו הפסח כמ"ש התוס' בשם המדרש וא"כ דמה"ד הי' פטורין מפסח רק עפה"ד נמצא דאם איש א' יעבור ולא יעשה פסח דאינו חייב כרת דאם ל"ה הדיבור ל"ה מחויב לעשות כלל רק השם צוהו ובדיבור ההוא לא נזכר כרת רק אזהרה בעלמא ויעשו בני ישראל את הפסח. וידוע דהא דאמרי' העוסק במצוה פטור מן המצוה היינו אם א"א בענין אחר ובסוכה דכ"ה ילפי' מהך טמאי מתים שנטמאו למת ועי"כ בטלו מן הפסח דעוסק במצוה פטור ממצוה והנה אם הי' כאן בתוך ישראל אנשים שמלו בניהם ואנשים שלא מלו בודאי יותר טוב שיטמאו אותן אנשים שלא מלו בניהם דבאילו אין כרת עליהם בביטול הפסח דבלא"ה א"י לעשות דמילת זכרים מעכבות משא"כ אם יטמאו אנשים שמלו בניהם דבאילו יש כרת בביטול הפסח וא"כ קשה לכאורה על ר"ע שאמר מישאל ואלצפן היו דידוע מ"ש רש"י והובא במדרש עדותיך שמרו ובריתך ינצורו זה שבט לוי שמלו בניהם וא"כ למה טמאוהו מישאל ואלצפן שהיו משבט לוי ולא שאר ישראל דבלא"ה לא יכלו לעשות הפסח שלא מלו בניהם. אך כ"ז א"א דאין שו"ז על טב"י א"כ נדחים מפסח ושפיר קשה כנ"ל אבל א"א דשו"ז על טב"י א"כ אף אם נטמאו מישאל ואלצפן אפ"ה יכולים לעשות הפסח דאם היו רוצים לטבול מותרים לעשות הפסח ושפיר נטמאו ואין חילוק בינם לשאר ישראל לפ"ז שפיר מוכח לר"ע דשוחטין על טב"י דאל"כ האיך אמר ר"ע מישאל ואלצפן היו הא קשה קו' הנ"ל וע"כ צ"ל דשוחטין על טב"י וגם מוכח נמי דאין שו"ז על ט"ש מדסבר שהי' שמיני לחודש כנ"ל וא"ש הגי' ישנה דאי הוי מתרץ ס"ל כר"י ל"ה מוכח רק דא"ש על ט"ש כנ"ל אבל מנ"ל דשוחטין על טב"י כקו' הנ"ל אבל בהא דמתרץ ס"ל כר"ע תרווייהו מוכח שפיר דא"ש על ט"ש ודשוחטין על טב"י כנ"ל וק"ל. אך התוס' אזלי לשיטתם דס"ל דהנזופה הי' משעת מרגלים אבל בפסח בשנה שני' עדיין היו כולם נימולים וליתא לכל הנ"ל. והשתא א"ש המדרש הנ"ל דהנה התוס' הקשה על רש"י דסבר דהנזיפה הי' משעת העגל א"כ איך אפשר אחר חטא גדול שהמירו אלקי ישראל בתבנית שור ונעשו נזופים שיהיו חשובים וגבוהים לפני המקום שאח"כ נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם אע"כ דהנזיפה הי' משעת מרגלים והא"ש דקאמר מישאל ואלצפן היו וקשה קו' הנ"ל למה טמאו מישאל ואלצפן דהיו משבט לוי ולא שאר ישראל שלא מלו בניהם דנזופים היו משעת העגל לכך קאמר המדרש כיוצא בו ויבואו האנשים על הנשים שהיו חשובים במלאכת המשכן וקשה קו' על רש"י כנ"ל וצ"ל דנזיפה הי' משעת מרגלים כנ"ל ושפיר קאמר מישאל ואלצפן היו ודוק:
אות עח)
פסחים דף ו' שואלין ודורשין בהל' פסח קודם לפסח שלשים יום רשב"ג אומר שתי שבתות ומסיק מ"ט דרשב"ג שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח דכתיב וכו' ומקשה ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בד' או בה' בירחא הוי ומשני אתי' מדבר מדבר וכו' עיי"ש והדר פריך וניכתוב ברישא דחודש ראשון והדר ניכתוב דחודש שני ומשני וכו' עיי"ש. קו' העולם מפורסמת האיך שייך הקושי' וניכתוב ברישא אהא דרשב"ג ובל"ז הו"ל להקשות על הקרא. ונראה דאי' ברש"י חומש פ' הנ"ל פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא עשו רק פסח זו בלבד ולכאורה קשה מאי פריך הגמ' לעיל וניכתוב ברישא כו' דילמא מפני שהיא גנותן של ישראל וכו' אך צ"ל כך דלסברת רש"י קשה האיך נרמז בקרא דלא עשו רק פסח א' וצ"ל דמוכח מקרא הנ"ל דלא עשו רק פסח א' וזו היא גנותן עפ"מ דאיתא בשבת כל מקום שנאמר טובה לישראל כתוב באיזה שנה באיזה חודש ובאיזה יום לחודש ולכאורה גם כאן גבי פסח הי' טובה דקיימו מצות פסח והו"ל לכתוב באיזה יום בחודש הי' אלא ודאי דהיא גנותן מפני שלא עשו רק פסח א' אמנם אי ילפי' גז"ש הוי כמו דכתוב בהדי' באיזה יום לחודש. והשתא א"ש בל"ז ל"ה יכול להקשות וניכתוב ברישא וכו' דה"א כפירש"י מפני גנותן כנ"ל ויש הוכחה לפירש"י מדלא כתוב באיזה יום לחודש ע"כ דהיא גנותן אבל השתא דילפי' גז"ש דהי' באחד לחודש הוי כמו שכתוב בהדיא באיזה יום בחודש ול"ה גנותן ולכך פריך שפיר וניכתוב ברישא וכו' ודו"ק היטב:
אות עט)
במדרש כי לי כל בכור חד אמר אין לי אלא ברשותי וח"א אין לי אלא עולמות שיהא קדוש עולמי עולמים כענין שנאמר כי לי בני ישראל יכול יקדיש הכהן לבכור ת"ל ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי הרי כבר מוקדשים ותמוה האיך תלוי זה בזה. ונראה בהקדם דברי הש"ס ב"מ דף ו' ע"ב ההיא מסותא דהוי מנצי עלי' בי תרי וכו' אמר לי' ר"ח לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואס"ד תקפו כהן אין מוציאין אותה מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן עיי"ש. והסמ"ג כ' בהל' בכור ספק בכור תקפו כהן אין מוציאין כדמוכח בפ"ק דב"מ ובהל' פטר חמור כ' הספיקות נכנסים לדיר להתעשר ותקפו כהן מוציאין מידו והקשה עליו הש"ך בספרו תקפו כהן סי' ב' דסותר דברי עצמו ועוד דבש"ס ב"מ מוכח איפכא שהרי באמת רבה ס"ל מוציאים מידו וא"ל ר"ח לרבה תניא דמסייע לך כו'. ונראה ליישב דהרשב"א הקשה לפי הש"ס דתקפו כהן מוציאין מידו אמאי נקיט גבי ספק בכורות המוציא מחברו עליו הראי' למה לא נקיט סתם הרי הוא ברשות בעלים דמיד כשנולד הרי הוא ברשות בעלים בשלמא א"א תקפו כהן א"מ מידו שפיר נקיט המע"ה דאם תקפו כהן צריך ישראל להביא ראי' ותו קשה למה תי' הש"ס לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין מידו ולמה לא משני הש"ס כסברת המקשה דתקפו כהן אמ"מ והתם משום קדושה הבא מאלי' שאני ותו י"ל מאי בעי למפשט מספק בכור דאסור בגיזה ועבודה דילמא התם ה"ט משום דספק איסורא לחומרא וספק ממונא לקולא ועוד י"ל וכי לא ידע המקשן דהתם קדושה הבא מאלי'. אך זה יש לדחות דהתוס' בבכורות כ' ב' סברות גבי ספק בכור דאזלי' בתר רובא ורובא לאו בכורות נינהו ולפ"ז פריך הש"ס שפיר דגם שם ניזול לקולא משום רובא אף דהוי ס' איסורא. אך י"ל הא משנה ערוכה היא בבכורות די"ז ילדה זכר ונקבה וא"י מי בתחלה אין לכהן כלום וא"כ קשה למה נשנית הך דאסורה בגיזה ועבודה על מתני' הנ"ל ולא על המשנה דבכורות דהוי נמי ס' בכור. אך י"ל ב' תי' דודאי על המשנה דבכורות ל"ה צריך לאשמעי' דודאי פשיטא דס' איסורא לחומרא אך על מתני' דלעיל דקתני המוציא מחברו ע"ה קשה קו' הרשב"א הנ"ל וצ"ל דלהכי נקיט לישנא דהמע"ה כמ"ש דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו וצריך הישראל להביא ראי' וקשה הא גבי ספיקות אמרי' דמוציאין וצ"ל דגבי ס' בכור יש לכהן חלק בה ומנ"ל לכך קתני ואסורין בגיזה ועבודה אלמא דיש לכהן חלק בה כדאי' בתוס' להדיא. ועוד י"ל דהנה בתשובות הרשב"א סי' ש"י הקשה מאי מייתי סייעתא לרבה הא לא דמי' כלל דבשלמא גבי ס' בכור דקדוש מרחם א"כ מיד כשנולד יש לכהן חלק בה אבל בפטר חמור זה השה לא קדוש מרחם רק הוא פדיון של החמור וא"כ מנ"ל דת"כ מוציאין מידו ולפ"ז במתני' י"ל דבאמת אין איסור בגיזה ועבודה משום דאזלי' ב"ר ואפ"ה אמרי' ת"כ א"מ בברייתא הנ"ל וצ"ל דיש לו חלק בה לכך מייתי עלה ותני' אסורין בגיזה ועבודה ולפ"ז מיושב קו' הנ"ל דהמקשה פריך שפיר דע"כ צ"ל דטעמא לאו משום ס' איסורא לחומרא דאל"כ למה נשנית הך דאסורה בגיזה ועבודה על הברייתא דוקא ולא על המשנה דבכורות כנ"ל א"ו דמתני' ס"ל דאזלי' ב"ר ואפ"ה אמרי' בברייתא ת"כ א"מ מידו ומייתי הש"ס שפיר לפשוט מהתם ומשני הש"ס לעולם דבעלמא אמרי' ת"כ מוציאין ומש"ה אמרי' כאן דא"מ מידו משום דקדוש מרחם ול"ק למה לא נשנית על המשנה די"ל דהתם פשיטא והכא אצטריך משום דאמרי' ת"כ א"מ מידו וקשה למה וצ"ל משום דאסור בגיזה ועבודה אבל לא משום רובא ולכך בעלמא מוציאין מידו ומייתי ר"ח שפיר סייעתא דבעלמא מוציאין דאל"כ נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן ומעתה עולה יפה פסקי הסמ"ג גבי ס' בכור שאין מוציאין משום דקדוש מרחם ובפטר חמור שפיר פסק דמוציאין מידו כקו' הרשב"א הנ"ל. ולפ"ז יובן המדרש הנ"ל דא"א יקדיש לבכור א"כ לאו קדוש מרחם הוא וא"כ אם ת"כ מוציאין מידו וה"נ צ"ל דבזה פליגי הני ב' דעות ח"א אין לי אלא ברשותי וא"כ מיד כשנולד הרי הוא ביד כהן ולפ"ז אין מוציאין מידו כנ"ל וח"א אין לי אלא עולמות וא"כ מנ"ל דתקפו כהן אין מוציאין לכך הביא המדרש יכול יקדיש הכהן וכו' ת"ל וכו' וא"כ הרי הוא קדוש מרחם ומוציאין אותו מיד כהן כקו' הש"ס הנ"ל ודו"ק היטב: