אור ברסלב
דברי יהונתן פרשת נשא

דברי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

פרשת נשא

פרשת בהר

אות עג)

במדרש איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל זה שאמר דוד אז לא אבוש בהביטי אל משפטי צדקך ותמוה. ונראה דהנה המהרי"ק הביא בתשובותיו שורש קס"ז לסתור דעת הפוסקים גבי אשת איש שנאנסה דקיי"ל מותרת ה"ה אם נבעלת ברצון רק אומרת אומר מותר הייתי דמותרת דכל האומר מותר אנוס הוא אבל מהרי"ק רצה להוכיח דאומרת מותר אסור מדאיתא בכתובות ד"ט ע"א חר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ופריך ואמאי ס"ס הוא ומשני כגון שקבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג"ש ויום א' דליכא רק ס"א ואם איתא כדברי הפוסקים אכתי איכא ס"ס ספק אונס ספק רצון ואת"ל ברצון שמא אומרת מותר הייתי אע"ג דכ' התוס' שם אונס חד הוא הנ"מ היכי דליכא נ"מ בין הספיקות אבל כאן איכא נפקותא לענין קרבן א"ו דאומר מותר אסור עכ"ד. וקשה דהמהרי"ק לא הוכיח מידי דהתוס' במקומו הקשה וא"ת וליקמי בחזקת היתר לבעלה וי"ל דאנוסה קלא אית לה וזו דל"ל קלא הו"ל רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף וא"ת א"כ בס"ס נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתא דמי וי"ל דרובא דברצון אינו רוב גמור אלא מדרבנן והלכך במקום ס"ס שרי עיי"ש נמצא לפ"ז דאילו הי' רוב גמור ל"ה נידון בכלל ס"ס וא"כ מאי מקשה מהרי"ק דאכתי איכא ס"ס שמא אומרת אומר מותר הייתי הלא זה ודאי רוב גמור דרוב נשים יודעת מאיסור א"א ול"ה זה בכלל ספק. ונ"ל דהרא"ש מביא ר' יונה דהא דאמרי' נאמן לאוסרה עליו היינו כשמכחישתו אבל אי אמרה אמת שפתחה פתוח רק שנאנסה תחתיו נאמנת ומותרת לו מפני שהיא טוענת ברי והוא טוען שמא באונס שמא ברצון וברי ושמא ברי עדיף והרא"ש חולק עליו עיי"ש. אך זה תלי' א"א דרובא ברצון לאו רוב גמור הוא כמ"ש התוס' א"כ הוי שפיר ברי ושמא ויתכן שיטת ר"י אבל א"א דהוי רוב גמור א"כ גם לגבי' איכא ברי ול"ה כלל בגדר ברי ושמא לפ"ז דברי מהרי"ק נכונים דזה ודאי דכל מחלקותם הוא היכי דהיא טוענת אומר מותר הייתי דאל"כ האיך אנו יודעין אם אומרת מותר הייתי או לאו אך באמת למה תהי' נאמנת וע"כ משום דטוענת ברי ובו"ש ב"ע כשיטת רבינו יונה. לפ"ז הוכיח מהרי"ק שפיר דע"כ אומר מותר בכה"ג אסור דאל"כ למה אין דנין אותו בס"ס ואי משום דהוי רוב גמור א"כ ממילא נסתר דברי הפוסקים דאינה נאמנת כלל לטעון אומר מותר הייתי דהשתא נסתר הטעם הנ"ל דבו"ש ב"ע כיון דגם לדידי' איכא ברי כנ"ל א"ו ס"ל דלאו רוב גמור הוא וא"כ שפיר בגדר ברי ושמא דיינינן לי' א"כ אכתי איכא ס"ס אע"כ דאומר מותר בכה"ג אסור ודו"ק. ובזה מיושב המדרש הנ"ל דהנה הרשב"א הביא ראי' לדברי הר"י דהיכא דהיא אומרת נאנסתי נאמנת מהא דדוד חזר ולקח מיכל בת שאול דילמא נבעלת לפלטי בן ליש א"ו דהיתה אומרת נאנסתי ומוכח דנאמנת ואי' במדרש למעול מעל פרט לאומר מותר וקשה קו' מהרי"ק דאכתי איכא ס"ס ספק אונס וס' אומר מותר וצ"ל כנ"ל דספק אומר מותר כמאן דליתא כיון דרוב נשים יודעת איסור א"א ולפ"ז נשאר קו' התוס' א"כ בס"ס נמי תיאסר דספק א' כמאן דליתא וצ"ל כתירוצם דרובא דברצון ל"ה רוב גמור וא"כ י"ל כשיטת רבינו יונה ועשה דוד שפיר לפי שהיתה נאמנת מכח ברי ושמא וזהו כוונת המדרש בל"ז דלמעול מעל הייתי אומר דרובא ברצון ל"ה רוב גמור ואפ"ה בס"ס שרי' אבל מ"מ אם היא אומרת נאנסתי אינה נאמנת דל"ה בגדר ברי ושמא כלל כנ"ל וא"כ הי' דוד עושה ח"ו שלא כהוגן אבל השתא דכתיב למעול מעל פרט לאומר מותר קשה קושי' מהרי"ק למה הא שוב הוי ס"ס כנ"ל וצ"ל משום דזה הוי רוב גמור ואינו נידון בכלל ספק כלל א"כ לפ"ז קו' התוס' במ"ע דהיכא דאיכא רוב גמור אינו נידון בכלל ספק וצ"ל כתי' דזה ל"ה רוב גמור ולכך הוי שפיר בגדר ברי ושמא כשיטת ר"י ולכך קאמר המדרש ז"ש דוד אז לא אבוש בהביטי וכו' כי לפ"ז עשיתי כהוגן ודו"ק היטב:

אות עד)

במדרש ביום השמיני נשיא לבני מנשה יל"ר מותר השמן שבנ"ח כיצד יעשה אותה כך שנו חכמים מותר השמן מוסיפין עליו בליל שני ואם לאו יעשה לו מדורה בפ"ע. ולכאורה אין זיווגם עולה יפה. ונראה ליישב בטוב טעם בהקדם סוגי' הש"ס בשבת דכ"א אמר ר"ה פתילות ושמנים שא"ח אין מדליקין בהן בשבת א"מ בהן בחנוכה בין בחול ובין בשבת אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה ז"ל ומותר להשת"ל ובתוס' הקשה שם מנ"ל לרבא דר"ה סובר מותר להשל"א דילמא גם בשבת אוסר מטעם דס"ל כבתה ז"ל ובשבת לא יוכל לחזור ולהדליק ותי' דא"כ הו"ל למימר סתמא אין מדליקין בהן בחנוכה מדקאמר בין בחול בין בשבת ש"מ דתרי טעמי נינהו מיהא רב דקאמר מדליקין בהן בין בחול בין בשבת ל"מ למימר מדליקין סתם דה"א דוקא בחול ולא בשבת דמסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמור ע"ע לאסור להשל"א והקשה מהרש"א א"כ הו"ל לר"ה לומר סתמא אין מדליקין בחנוכה ויהי' מוכח מזה דכבתה ז"ל וזה שמותר להשל"א ידעי' מסברא פשוטה ששום אדם לא יחמור ע"ע. ונ"ל דהנה הרי"ף פסק כרב דמותר להדליק בשמנים הפסולים בין בחול בין בשבת משום דכבתה אז"ל ואסור להשל"א ודעת הרז"ה דדוקא תשמיש חול אבל תשמיש קדושה ומצוה שרי וראי' מש"ס דלקמן דאי' ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגל שלא יהא מצות בזויות עליו לכך דוקא תשמיש חול אסור להש"ל אבל תשמיש קדושה ל"ה בזיון והקשה עליו הר"ן דא"כ אכתי איכא חשש שמא יטה לצורך מצוה לכך פסק הר"ן דאין חילק ואפי' תשמיש קדושה אסור להש"ל ונראה ליישב קו' הר"ן דאי' שם שיעור חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק והוא ח"ש ופסק הרי"ף דלאחר שדלק חצי שעה מותר להש"ל ושאר פוסקים סוברים כיון שהוקצה למצותו אסור אפי' לאחר שיעור הדלקה והקשה הרשב"א לשיטת הרי"ף דלאחר שיעורו מותר להש"ל אכתי איכא חשש שמא יטה לאחר שיעורו ותי' דהא דמדליקין בשבת מיירי שנתן שמן שידליק שיעור מצומצם כדי ח"ש. אך לפ"ז קשה הא אי' בש"ס כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בהש"מ א"כ איך קאמר ר"ה דאין מדליקין בהן בשבת כיון דאינו נותן לתוך המנורה רק כדי שיעור ח"ש ושיעור בהש"מ הוא יותר מח"ש וא"כ ליכא למיחוש שמא יטה כיון שהוא בהש"מ אך ז"א דקיי"ל דוקא בדבר מצוה לא גזרו בה"ש אבל בדבר רשות גזרו אפי' בה"ש וא"כ שפיר חיישינן שמא יטה לדבר רשות ולפ"ז אזדי קו' הר"ן דשפיר יש לחלק ולומר דהא דאסור להשל"א דוקא תשמיש חול אבל תשמיש מצוה שרי ואפ"ה ליכא חשש הטי' דממ"נ תשמיש חול אסור להשתמש ותשמיש מצוה לא גזרו עליו בהש"מ דע"כ מיירי בשיעור מצומצם כנ"ל ודו"ק. והנה לכאורה צריך להבין מ"ש התוס' דמסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמור ע"ע לאסור להשת"ל מהיכי תיתי הא כתיב ושחט וכסה כו' שלא יהי' מצות בזיות עליו אך י"ל דזה דוקא בתשמיש חול אבל בתשמיש מצוה דליכא בזיון ה"א דשרי ובזה מיושב קו' מהרש"א הנ"ל דשפיר איצטריך ר"ה לומר בין בחול וכו' דאל"כ ל"ה ידעי' דמותר להש"ל רק בתשמיש מצוה ואתי ר"ה לאשמעי' דאפי' תשמיש חול מותר להש"ל. ולפ"ז נמצא דהא בהא תלי' דאי נימא כשיטת הרי"ף דמותר השמן שבנ"ח שרי בהנאה לאחר שיעורו א"כ ע"כ הא דקאמר רב מדליקין בהן מיירי בשיעור מצומצם מכח קו' הרשב"א הנ"ל ולפ"ז י"ל כדעת הרז"ה דהא דאסור להש"ל דוקא תשמיש חול אבל תשמיש מצוה שרי ול"ק קו' הר"ן שמא יטה למצותו די"ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש אבל א"א כשאר פוסקים דמותר השמן שבנ"ח לאחר שיעורו אסור א"כ אין הכרח לאוקמי בשיעור. מצומצם וקו' הר"ן במ"ע וע"כ צ"ל דגם תשמיש קדושה נמי אסור להש"ל כמו גבי מנורה וק"ל. והנה האברבנאל הקשה כיון שלא הי' חלונות בהיכל המשכן א"כ היכי הי' כהנים משתמשין שם ותי' לפני המנורה ולפ"ז דבמנורה הי' רשאין להשתמש תשמיש קדושה כ"ש דנ"ח שרי להשתמש תשמיש קדושה אך האבן עזרא תי' דענני הכבוד הי' מאיר להם אך לפ"ז קשה הא אי' בקרא באחד לחודש הוקם המשכן וכו' ויכס הענן וכו' ונעלה הענן מעל המשכן וא"כ כיון דלא נעלה הענן אלא בא' לחודש קשה האיך שימש משה בז' ימי המילואים וצ"ל כתי' האברבנאל אך לשיטת הא"ע צ"ל דז' ימי המילואים הי' מתחילין בא' לחודש כמו דאי' פלוגתא בש"ס שבת דפ"ז ובמדרש אי א' לחודש הוא א' למילואים או ח' למילואים. והנה המדרש הקשה למה בהקרבת הנשיאים הקדים אפרים למנשה עיי"ש. ולכאורה נראה דלק"מ דאי' בסוכה ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו נושאי ארונו של יוסף הי' ואי' במדרש דשבט מנשה נושאי ארונו של יוסף ולפ"ז א"א דא' לחודש א' למלואים הי' א"כ השבטים התחילו להקריב ביום ח' לחודש ויום ח' להקרבת שבטים הי' ביום ראשון של פסח ולפ"ז ל"ק קו' המדרש דמש"ה הוצרכו שבט מנשה להמתין עד יום ראשון של פסח כדי שיעברו ימי טומאתם כדאיתא בפסחים ד"צ ביום ההוא הוא דאין יכולים לעשות הא אחר וכו' אך כ"ז א"א דאחד לחודש א' למלואים הי' אבל א"א דאחד לחודש שמנה למלואים הי' א"כ קו' המדרש במ"ע. והשתא א"ש המדרש הנ"ל בל"ז ה"א דא' לחודש ח' למלואים הי' וא"כ קשה במאי שמש משה וצ"ל גבי מנורה ולפ"ז מוכח כשיטת הפוסקים דנ"ח שרי לתשמיש קדושה וקשה קו' הר"ן וכי בתשמיש מצוה ל"ח שמא יטה וצ"ל כתי' הנ"ל כיון דלשיט' הרי"ף בהכרח לאוקמי בשיעור מצומצם וכל דבר שהוא משום שבות ל"ג עליו בה"ש ולפ"ז מוכח כשיטת הרי"ף דמותר השמן שבנ"ח מותר א"כ אין מקום לאיבעי' הנ"ל אבל השתא דקאמר ביום השמיני נשיא לבני מנשה וקשה למה הקדים אפרים למנשה וצ"ל כתי' הנ"ל ולפ"ז מוכח דא' לחודש הוא א' למלואים ולפ"ז אין הכרע ממנורה דמותר להשתמש תשמיש קדושה וי"ל כשיטת הר"ן דגם בנ"ח אסור תשמיש קדושה וממילא אין הכרח לאוקמי בשיעור מצומצם וא"כ י"ל כשאר הפוסקים הנ"ל דמותר השמן שבנ"ח אסור וגם י"ל דמותר רק דמיירי בשיעור מצומצם וכיון שיש פנים לכאן ולכאן שפיר מיבעי' מותר השמן שבנ"ח וכו' ודו"ק:

אות עה)

בש"ס דסוטה דף ב' כד פתח ריש לקיש בסוטה אמר אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו ותמוה מאי שייכות זל"ז וגם למה דוקא ר"ל אמר כן. ונראה דאי' בשבועות ד"ה ע"א ונעלם מכלל דידע מלמד שאינו חייב קרבן עולה ויורד על ידיעות הטומאה עד שיהי' לו ידיעה בתחלה וסוף ופריך אלא מעתה גבי סוטה נמי דכתיב ונעלם מעיני אישה ה"נ דהו"ל ידיעה בתחלה וסוף ואי הוי ידע מי הוי בדקי ליה מיא והתניא כו' בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין אותה אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין אותה ומשני מאי ידיעה ידיעות בית רבו פירש"י שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה הוא טמא והוא ידע שהרגיש כשנגע אבל לא התבונן לשים על לבו שנטמאה בטומאה כשנוגע בה וידיעה זו שמיה ידיעה אלא מעתה סיפא דקתני אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף מי איכא דלית לי' ידיעות בית רבו ומשני בתינוק שנשבה לבין הנכרים ובתוס' ד"ה ונעלם וכו' הקשה מאי פריך הש"ס א"מ וכו' דילמא ה"נ דגבי סוטה בעינן ידיעה בתחלה ודקאמרת מי בדקי לה מיא דילמא לא בא עלי' ול"ה עמה בחדר לאחר שידע שנסתרה וחשוב השתא מנוקה מעון והמים בודקים אותה וי"ל כיון דשכח בנתיים מוכח שלא הקפיד ול"ח מנוקה מעון דאפי' אם אינו מוחה אעון בניו ובנותיו אין המים בודקים את אשתו דהוי אינו מנוקה מעון. ומקשים העולם לפ"ז דאפי' אם עשה עבירה כל דהוא אין המים בודקים לאשתו א"כ לא משכחת לעולם שהמים יהא בודקים אותה לר"ל דאמר אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו א"כ אם היא זינתה מוכח שהוא ג"כ אינו מנוקה מעון לר"ל ואין המים בודקין אותה. ונראה דאי' בשבת תינוק שנשבה לבין הנכרים רב ושמואל ור"י אמרו שחייב מיתה אם עשה מלאכה בשבת דזהו מיקרי היכר ולבסוף שכח ור"ל פוטר ולפ"ז קשה לר"ל האיך משני הש"ס בשבועות בתינוק שנשבה לבין הנכרים מאי קמ"ל מתני' דפטור מקרבן עולה ויורד לענין טומאה הא אפי' לענין שבת פטור מכ"ש מקרבן טומאה אך א"א כקושי' התוס' א"כ ל"צ לתי' הגמ' הזה דהא לא פריך הש"ס מידי א"מ ול"צ לאוקמי בתינוק שנשבה. והשתא א"ש כד פתח ריש לקיש בסוטה קשה לי' קו' הש"ס אלא מעתה וכו' דלדידי' ליכא לשנוי' כתי' הש"ס בתינוק שנשבה כנ"ל וכ"ת כקו' התוס' ז"א די"ל כתי' התוס' ולכך אמר אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וא"כ ליכא לשנוי' כתי' התוס' כנ"ל וקו' התוס' במ"ע וקו' הש"ס לק"מ די"ל כקו' התוס' כנ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה