אור ברסלב
דברי יהונתן דרושים לפסח › אות קח)

דברי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

דרושים לפסח · אות קח)

דרושים לפסח

ירושלמי דפסחים פ"ו ה"ה על שלשה דברים עלה הלל מבבל כתוב א' אומר שבעת ימים תאכל מצות וכתוב א' אומר ששת ימים תאכל מצות הא כיצד ששה מן החדש ושבעה מן הישן. טהור הוא יכול יפטור וילך לו ת"ל וטהרו הכהן. כתוב א' אומר וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר וכתוב א' אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו הא כיצד צאן לפסח ובקר לחגיגה ודרש והסכים ועלה מבבל וקבל הלכה עכ"ל הירושלמי. ואין להאריך בתמיהות ד' הירושלמי הנ"ל דלמה דייקא בשביל הנך ג' דברים עלה מבבל. ונראה ליישב בהקדם הש"ס דשבועות במתני' דכ"ב ע"ב שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שו"ר חייב ור"ש פוטר ופריך הגמ' לקמן דכ"ג אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא ומשני ר"י בכולל וכו' ר"ל אמר אי אתה מיצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא וכו' בשלמא ר"י לא אמר כר"ל וכו' בשלמא לר"ל משכחת לה לאו והן אלא לר"י וכו' הן המ"ל אלא כדרבא וכו' ופי' התוס' דמשכחת לה בנבילה מוסרחת אמר ר"מ אף אנן נ"ת וכו' עיי"ש כל הסוגי' ובתוס' ד"ה דמוקי לה כד"ה הקשה לימא ה"ט דלא אמר כר"ל משום דר"י סובר ח"ש אסור מה"ת וכו' ועוד דמצי לאוקמי שלא כדה"נ וזה הפי' נראה יותר דלפי' קמא קשה דמ"מ היכא המ"ל כר"ל כיון דסובר ח"ש אסור מה"ת לא משכחת לה בלאו והן וכו' עכ"ל התוס' ועיין במהרש"ל וז"ל ועוד דמצי לאוקמי וכו' נ"ב וא"ל א"כ מ"ט דר"ש דפוטר היינו משום דמחייב בכל איסורים בכ"ש א"כ ה"ה דמחייב שלא כדה"נ עיי"ש והמהרש"א ומהר"י בן לב תמהו עליו דהוא נגד הסברא וגמרא דהא ר"י גופא ס"ל ח"ש אסור מה"ת ואפ"ה ס"ל כל איסורין שבתורה און לוקין עליהן אלא כדה"נ ועוד דא"כ הא דקאמר הש"ס ר"י לא אמר כר"ל קאי אשלא כדה"נ וא"כ מאי קאמר הש"ס דמוקי לה כד"ה והא כל בשלא כדה"נ לא פליגי ר"ע ורבנן כלל אלא לענין שבועה אמשהו אבל לענין שלא כדה"נ לא הוזכר כלל בפלוגתייהו ועוד הקשו לפ"מ דכתבו דהאי פי' ניחא טפי דלפי' קמא קשה הן היכי משכחת לה לר"י הא שפיר יוכל לומר דמשכחת לי' בנבילה מוסרחת דהא דמשני בכולל הוכרח ג"כ לומר במוסרחת וא"כ הול"ל נמי בח"ש אע"ג דאסור מה"ת מ"מ משכחת לה בנבילה מוסרחת ועיי"ש שרצה מהרש"ל ליישב דדוקא לר"י דמוקי בכולל שפיר יכול לאוקמי בנבילה מוסרחת אבל לר"ל הוי סתמא דמתני' בלא כולל אלא בנשבע אנבילה לחוד וכמ"ש התוס' בד"ה אלא כדרבא דהקשה כיון דנבילה מוסרחת הוי בכלל נבילה בלא כולל דברים המותרים א"ש וכו' וי"ל דלא משמע סרוח בכלל נבילה אלא כשכולל עמהם דברים המותרים וכו' עיי"ש וא"כ ה"נ הן לא משכחת לה בלא כולל דל"א דנשבע אנבילה מוסרחת אי לאו בכולל כמ"ש התוס' אבל באמת ז"א דמנ"ל זה דהתוס' לא כתבו אלא גבי שבועה שלא אוכל וא"כ אי לא נשבע אדבר היתר לא אמרי' דנשבע אמיסרחת דמסתמא לא משתבע אדבר היתר כלל שלא לאכלו אבל כשכולל בפי' דברים המותרים הרי חזינן דגלי' דעתי' אדבר היתר אז אמרי' נמי דנשבע גם אנבילה מוסרחת משא"כ לגבי הן דהיינו שבועה שאוכל א"כ מסתמא אמרי' דנשבע אדבר היתר יותר מדבר איסור דאטו ברשיעי עסקינן דישבע לאכול דבר איסור וא"כ אף בלא כולל אמרי' מסתמא נשבע לאכול מוסרחת דהוא נמי דבר היתר ודברי מהרש"ל אינם מובנים לי. אמנם נראה ליישב הכל בחדא מחתא איברא דגוף ד' התוס' דמתרצי דמיירי בשלא כדה"נ קשה דעדיין לשון הש"ס מגומגם דקאמר בשלמא ר"י לא אמר כר"ל וכו' הא ר"ל לא הזכיר כלל מדרך הנאתן רק סתם ח"ש וביותר יש לתמוה לעיל דכ"ב ע"ב דבעי ר"א נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו' כי קא משתבע אהתירא קמשתבע ודעתו אמשהו וכו' וכ' התוס' ד"ה אהתירא וכו' אפי' לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת וכו' א"נ וכו' כגון להנות שלא כדה"נ עכ"ל ודבריהם תמוהים דהא דקאמר הש"ס בכמה משמע דאיבעי' הוא אהתירא דמשהו ולא אשלא כדה"נ כלל כמו שמסיים הגמ' או דילמא אין אכילה בפחות מכזית דאל"כ הו"ל לסיים א"ד סתם אכילה כדרך הנאתן. ונראה ליישב כ"ז ויתורץ בזה גם קו' התוס' שם אמאי איבעי' לי' לר"א בנזיר ולא בכל דם בשבועה שלא אוכל חלב ונבילה מי אמרי' אהתירא קא משתבע וכו' ואמאי קאמר דוקא בנזיר וגם מוטל עלינו ליישב קו' הש"ך בהל' נדרים סי' רל"ח דפסקי' שם האומר שבועה שלא אוכל ח"ש איסור חל עליו השבועה ואח"כ פוסק האומר שבועה שלא אוכל איסור דרבנן לא חל עליו השבועה הרי דלא חל שבועה אפילו על איסור דרבנן ומכ"ש בח"ש דאסור מה"ת והש"ך הניח זאת בצ"ע עיי"ש. ונראה דהרב המגיד והפר"ח בסי' ק"ג מחולקים בדברי הרמב"ם גבי שקצים ורמשים הפגומים בעצמם כגון עכברים ויתושים וכיוצא אעפ"י שהסריחו אסורים מה"ת כיון דבלא"ה הם סרוחים בעצמן ואפ"ה אסרינהו רחמנא ואע"ג דאינן אלא עפרא בעלמא ע"כ ליכא לפלוגי בין סרוחין דידהו לסרוחי דאתי' מעלמא אבל המ"מ ס"ל דדוקא כשלא נפסלו מאכילת כלב אסורין אבל כשנפסלו מאכילת כלב אע"ג דבלא"ה הן פגומין בעצמן אפ"ה מותרין. ולכאורה נראה להביא ראי' לדברי המ"מ לפ"מ דפי' התוס' בדף כ"ד בד"ה אלא כדרבא דהא דקאמר אף אנן נמי תנינא מייתי ראי' דשייך לשון אכילה גבי נבילה מוסרחת דכמה שקו"ר איכא דלא חזי' לאכילה ומתני' סתמא קאמר שקצים ורמשים והשתא לשיטת הפר"ח עדיין קשה הא דקאמר במתני' שבועה שלא אוכל שקצים ורמשים חייב קשה גבי שקו"ר קו' הגמ' הן היכי משכחת לה ול"ל כתי' הש"ס דמיירי במוסרחת הא לשיטת הפר"ח אפי' במוסרחת אסור עכ"פ גבי שו"ר הפגומין בעצמן ובמתני' סתמא קאמר משמע דמיירי בכל גווני כמו שמביא ראי' אף אנן נמי תנינא כפי' התוס' וע"כ צ"ל כסברת המ"מ דדוקא כי לא פסלו מאכילת כלב אבל כשנפסלו מאכילת כלב מותרים א"כ שפיר משכחת הן גבי שקו"ר דהיינו שנפסלו מאכילת כלב וזהו לכאורה ראי' ברורה לסברת המ"מ ודלא כפר"ח. אמנם י"ל דצדקו דברי הפר"ח בהוכחה גמורה דק"ל להפר"ח קו' מהר"י בן לב אמ"ש תוס' וזה הפי' נראה יותר דלפי' קמא קשה הן המ"ל הא שפיר יכול לתרץ בנבילה מוסרחת כמו דמשני השתא כנ"ל וצ"ל דהנה התוס' ד"ה אלא הן המ"ל כתבו דאפי' ע"י כולל לא אמרי' דתיחול שבועה לבטל המצוה וקשי' לריצב"א דתני' בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בליל פסח חייב אלמא דבאיסור כולל חייל שבועה לבטל את המצוה ותי' דהכא דוקא לא חיילא שבועה משום שהזכיר נבילה ונשבע עליו לאכלה אבל התם דלא מזכיר פסח חייל עליו שבועה ולפ"ז משכחת הן אפי' בדברים אסורים כשאומר סתם שאוכל עכ"ל וא"כ לק"מ אפר"ח דודאי איכא שקו"ר דלא פגומי' בעצמם כמו שאמרו עכברא דדברא עולה על שלחן מלכים וע"ז שייך שפיר הן במוסרחת כמו גבי נבילה וא"כ כשאמר סתם שבועה שאוכל שקו"ר ולא הזכיר בפרטות שקו"ר הפגומים בעצמם שפיר שייך הן ע"י כולל דשאר שקו"ר דלא פגומי' בעצמן דמותרים כשהן מוסרחים כיון דקאמר שקו"ר ולא הזכיר כלל האיסור לכך שייך שפיר כולל וחייל אפי' אדבר איסור כמו גבי שבועה שלא אוכל מצה ושפיר שייך הן כנ"ל רק כ"ז א"א כולל אבל אי לא אמרי' כולל עדיין לא מצינו הן גבי שקו"ר הפגומין בעצמן לפי שיטת הפר"ח א"כ לק"מ קו' מהריב"ל דשפיר כתבו לפי' קמא קשה הן המ"ל וליכא למימר בנבילה מוסרחת כנ"ל ז"א דבשלמא השתא בתר דמשני בכולל שפיר מצינו הן גבי שקו"ר הפגומין בעצמן ע"י כולל כנ"ל משא"כ בקו' הש"ס ר"י מ"ט לא אמר כר"ל והיינו דאם יאמר כר"ל יהא נמלט מאיזה צד הדוחק או שלא יצטרך לומר תי' הגמ' בנבילה מוסרחת או דלא יצטרך לומר כולל באיסור הבא מעצמו כדס"ל לר"ל וא"כ אי נימא דאף דיסבור כר"ל מ"מ בח"ש הואיל ואסור לר"י ד"ת לא משכחת הן רק בנבילה מוסרחת א"כ ניהו דמרווחנא בזה דא"צ לומר לר"י איסור כולל מ"מ עדיין קשה היכא משכחת הן גבי שקו"ר הפגומין בעצמן דבמוסרחת ל"ל כסברת הפר"ח דהא אפי' מוסרחת אסורין גבי פגומין בעצמן ול"ל ע"י כולל שאר שקו"ר דאין פוגמי' בעצמן כנ"ל דהא לפי סברא דהשתא ל"ה לו לומר לר"י כולל משא"כ לפי' שני של תוס' שפיר משכחת הן ולכך כ' התוס' שפיר דזה הפי' נראה יותר ול"ק קו' מהריב"ל דס"ל לתוס' כסברת הפר"ח והבן. ולפ"ז מיושב הכל דהנה לכאורה מאי מקשה התוס' דר"י לא יוכל לומר כר"ל משום דסבר ח"ש אסור מה"ת הא אמרי' בפסחים דמ"ג אמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מל"א חוץ מאיסורי נזיר ופריך והתנן המקפה של תרומה וכו' מאי לאו דאיכא כזית בכא"פ וכו' וכזית בכא"פ דאו' וכו' ופסק הרמב"ם בהל' מא"ס דכזית בכא"פ דאור' ואם נתערב ביותר מותר מה"ת והקשה כל המפורשים כי ליכא כזית בכא"פ אמאי מותר מה"ת הא עכ"פ ח"ש אסור מה"ת ותי' דה"מ ח"ש בעין אבל ח"ש ע"י תערובות מותר מה"ת אמנם כ"ז בח"ש מנבילה אבל בנשבע שלא לאכול ח"ש בזה פשוט דאפי' ע"י תערובות אסור כמו זית שלם מנבילה בכא"פ דמ"ש דהא בזה איכא לאו בח"ש וחוזר ח"ז לדינו של זית ופשוט. ולפ"ז מאי מקשה התוס' דהא ס"ל לר"י ח"ש אסור מה"ת הא מ"מ יש נ"מ בשבועתו כגון בנתערב ח"ז נבילה דלולא שבועתו הי' מותר מה"ת משא"כ ע"י שבועתו אסור כנ"ל ושפיר חל השבועה דל"ש כאן אין אחע"א דבעלמא ח"ש ע"י תערובות מותר וצ"ל דהנה התוס' כ' בפרק גה"נ דצ"ט ובע"ז דס"ז אהא דאמרי' דוקא דאיכא כזית בכא"פ אבל יתר מכא"פ מותר וקשה הא קיי"ל טכע"ק דאורייתא ותי' דבאמת לענין איסור אסור מה"ת אפי' יתר מכא"פ אבל מלקות ליכא עד דאיכא כזית בכא"פ והתם איירי לענין מלקות ולפ"ז הקשה התוס' שפיר דהא לפי סברא דהשתא דס"ל להתוס' דרק באיסור דאו' אפי' בלא מלקות לא חייל איסור שבועה א"כ אפי' מיירי בח"ש ע"י תערובות עדיין איכא איסור דאו' משום טכע"ק ומקשה התוס' שפיר. אמנם כ"ז ניחא גבי נבילות וטריפות דשייך שפיר טכע"ק אבל בשקו"ר הפגומי' בעצמם ולית בהו טעם כלל ל"ש זה רק דקו' התוס' דמאי פריך ר"י מ"ט לא אמר כר"ל דילמא ר"י הוכרח לאוקמי כולל משום נו"ט דאסור מה"ת אפי' בח"ש ע"י תערובות כנ"ל וע"ז שפיר תי' התוס' ועוד דיכיל לאוקמי שלא כדה"נ אמנם לכאורה עדיין אינו מובן התי' לפמ"ש הרמב"ם הטעם דנטלפ"ג מותר משום דהוי שלא כדה"נ א"כ גבי שקו"ר הפגומים בעצמם דאסרה התורה אפי' נפסלו מאכילת כלב כמ"ש הפר"ח כנ"ל ואין לך שלא כדה"נ גדול מזה וע"כ דאסרה התורה גבי שקו"ר אפי' שלכדה"נ. אך לפמש"ל א"ש דהגמ' פריך תרווייהו בהדדי ר"י מ"ט לא אמר כר"ל דעל שקו"ר הו"ל לר"י לאוקמי בח"ש והיינו ע"י תערובות דמותר מה"ת ול"ש בהו טכע"ק כיון דפגומי' בעצמן וגבי נו"ט הו"ל לאוקמי שלא כדה"נ ולא הוצרך לאוקמי בכולל וא"ש לשון הש"ס ור"י מ"ט לא אמר כר"ל דהיינו גבי שקו"ר הול"ל כר"ל בח"ש ע"י תערובות וקאמר הש"ס שפיר דמוקי לה כד"ה ר"ל גבי שקו"ר לא יכול לומר בח"ש כיון דרוצה לאוקמי כד"ה ואי הוי אומר בח"ש לא אתי' כד"ה דאליבא דר"ע בסתם ולרבנן במפרש כנ"ל. ולפ"ז מיושב קו' מהרש"ל שהקשה א"כ מ"ט דר"ש דפוטר דלכאורה צריך להבין דברי התוס' דכתבו ועוד דמצי לאוקמי שלכדה"נ דזהו ודאי דוחק דהא מתני' סתמא קאמר שבועה שלא אוכל נו"ט דחייב דמשמע אפי' אכלן כדה"נ וכלישנא דסתם אכילה ולשיטת התוס' הול"ל להדי' ואכל נו"ט שלכדה"נ וצ"ל כיון דנשבע שלא אוכל הן בדרך הנאתן והן שלכדה"נ ומגו דחייל אשכדה"נ חייל נמי אכדה"נ בכולל ולכך קתני סתמא ואכלן דחייב דהיינו כדה"נ. אמנם כ"ז הוא למאן דאית לי' כולל אבל לר"ש דלית לי' כולל זה ליתא ולכך שפיר קתני במתני' ור"ש פוטר דר"ש ש לשיטתו דל"ל כולל ומיושב קו' מהרש"ל. וא"ל איך קאמר ר"י מ"ט לא אמר כר"ל ושלא כדה"נ הא לפמ"ש עדיין צריכין לבא מטעם כולל ומה ארווחנא בזה דר"י יאמר כר"ל ז"א דבהך פי' דמיירי שלכדה"נ שפיר משכחת הן ולאו וכן בשקו"ר הפגומי' בעצמן משכחת הן ע"י תערובות כנ"ל וא"כ נרויח דל"צ לאוקמי בנבילה מוסרחת שהוא דוחק גדול ודו"ק. ולפ"ז ל"ק נמי קו' התוס' דלעיל אמאי איבעי' לי' דוקא בנזיר ולא אכל אדם בשבועה שלא אוכל חלב ונבילה ולהאמור א"ש דבחלב ונבילה מסתמא אמרי' דיותר משתבע אהתירא היינו על ח"ש מלישבע אאיסור דלא חל עליו איסור שבועה וא"ל דח"ש נמי ניהו דליכא מלקות מ"מ אסור מה"ת ול"ש אהתירא קא משתבע ושוב יש סברא יותר דכוונתו אשיעור שלם כסתם לשון אכילה דהוא בכזית ז"א דהא משכחת בח"ש ע"י תערובות דליכא איסור תורה ושפיר י"ל אהתירא קא משתבע ומש"ה לא מיבעי' לי' לגמ' בעלמא רק דאיבעי' דגמ' גבי נזיר דאמרי' היתר מל"א א"כ אף ח"ש ע"י תערובות אסור מטעם המל"א כראי' להדי' בש"ס פסחים א"כ ל"ש כולי האי אהתירא קא משתבע כיון דזה נמי אסור ולכך יותר הי' לנו לומר אשיעור שלם משתבע ושפיר איבעי' לי' דוקא בנזיר ולא בשאר איסורין דל"א כלל היתר מל"א א"כ מסתמא אהתירא משתבע דהיינו ח"ש ע"י תערובות והתוס' שהקשו קושיתם י"ל דאזלי לשיטתם דס"ל בפסחים דמ"ד ובנזיר דל"ז דגרסי' בגמ' בדנפישי דכי אמרי' בנזיר המל"א היינו דוקא בדנפישי איסורא וא"כ אף בנזיר כזית בכא"פ ולכך הקשו מ"ש נזיר משאר איסורין משא"כ לשיטת רש"י בפסחים דל"ג בדנפישי וס"ל בכ"מ המל"א הקו' הנ"ל מיושבת והתוס' דתי' לעיל דהך איבעי' דאוכל חרצן היינו שלכדה"נ צ"ל דמיירי דמפרש להדי' שלא אוכל שלכדה"נ דבסתם לא אמרי' על לשון אכילה דכוונתו לשלכדה"נ דלא מקרי אכילה רק מיירי דמפרש שלא אוכל חרצן שלכדה"נ רק מ"מ ל"ש אהתירא קא משתבע דהא עכ"פ אסור מדרבנן אך הספק הוא אולי נתכוין לח"ש וא"כ יש להתיר ע"י תערובות כנ"ל ובפרט בחרצן דאמרי' שם בגמ' להדי' דלא אכלי' לי' רק ע"י תערובות וא"ל הא אמרי' בנזיר המל"א ז"א דה"מ כדה"נ דאסור מה"ת אבל שכדה"נ דאינו רק מדרבנן בזה אין חילוק בין נזיר לשאר איסורין וטכע"ק ל"ש ג"כ בחרצן דלית בהו טעם כמבואר בגמ' וממילא דח"ש מותר לגמרי כמו יבש ביבש במקום דל"ש שאם יבשלם יתן טעם. ולפ"ז מיושב קו' הש"ך הנ"ל דודאי לדידן דפסקי' כשיטת הרמב"ם ור' חיים כהן דדוקא בכא"פ דאו' אבל יותר מכא"פ אפי' איסור בעלמא ליכא דל"א טכע"ק דאו' אלא בכא"פ וא"כ גבי ח"ש ע"י תערובות שפיר חל עליו איסור שבועה וא"כ לק"מ על הש"ע דהא דפסק בנשבע על ח"ש דחייל עליו איסור שבועה היינו בח"ש ע"י תערובות דליכא אפי' איסור דרבנן משא"כ בנשבע על איסור דרבנן אין איסור חל עליו וצדקו פסקי הש"ע. ונחזור למאי דאתאן עלה ליישב הירושלמי הנ"ל ונקדים לתרץ עוד ירושלמי פ"ג דשביעית ה"ד על דעתי' דר"י אומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח אבל אם אמר שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה מיד לא סוף דבר רבנן אלא אפי' ר"ע וכו' עיי"ש והוא תמוה מאוד האיך שייך לכאן פלוגתא דר"ע ורבנן דפליגי אי שבועה חל בסתם אמשהו או לא. ונ"ל דאי' בגמ' פסחים דל"ה יכול יוצא אדם י"ח בטבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאיסורו משום ב"ת טבל וכו' ואיסורא דחמץ להיכן אזלי וכו' ואליבא דר"ש דאמר אין אחע"א. ובר"פ לולב הגזול הקשה התוס' למ"ל קרא דאינו יוצא בטבל ת"ל דהוי מצוה הב"ע עיי"ש וקשה דהא איתא בקידושין דל"ח בתוס' ד"ה דאקריב עומר וכו' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש וכו' א"נ י"ל גזרה כזית ראשון אטי כזית שני עכ"ל, והנה לכאורה יל"ד מאי מקשה הירושלמי דיבא עשה דבערב ת"מ וידחה ל"ת דחדש הא גזה"כ הוא כמו דקאמר הש"ס הכא מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ אבל מי שאיסור משום דבר אחר אינו יוצא י"ח בפסח וה"נ כאן דאיסורו משום חדש א"י י"ח בפסח דאין איסור חמץ חל על איסור חדש וצ"ל דז"א רק אליבא דר"ש כדמוקי התם דל"ל איסור חע"א אבל למ"ד איסור חע"א א"כ אפי' בטבל יוצא י"ח לפ"ז י"ל דקו' הירושלמי אזיל אליבא דרבנן ומקשה שפיר וע"ז מתרץ גזרה וכו' ולפ"ז קשה מאי הקשה התוס' בסוכה אברייתא דפסחים דאזלי אליבא דר"ש למ"ל קרא ת"ל דהוי מצוה הב"ע דילמא איצטריך קרא להיכא דלית לי' מצה אחרת כ"א טבל וה"א כקו' הירושלמי דעדל"ת (ומה שתי' הירושלמי גזירה כזית ראשון וכו' ז"א אלא מדרבנן אבל הקרא איצטרך] קמ"ל הקרא דאפ"ה אסור לאכול מצה של טבל. אמנם י"ל דכבר נודע מה שנסתפק המל"מ בהא דאמרי' בכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדה"נ אי גם לענין מצות עשה אינו יוצא רק כשאכל כדה"נ דלא מקרי אכילה כלל או דילמא זה דוקא לענין ל"ת דאינו חייב מלקות שלכדה"נ אבל לענין חיוב אכילת מצה וכדומה מקיים אפי' בשלכדה"נ ולכאורה נראה להוכיח דיוצא במ"ע גם בשלכדה"נ דאי' בגמ' חולין דק"כ המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אינו יוצא י"ח בפסח ופריך בשלמא אם מצה הוא אינו יוצא י"ח דלחם עוני אמר רחמנא וכו' אלא אם חמץ הוא ענוש כרת אכילה כתיב בי' כו' עיי"ש וקשה למה הוצרך לומר בשלמא מצה לחם עוני א"ר הול"ל דמש"ה אינו יוצא דכתיב בי' אכילה והאי לאו אכילה היא וע"כ צ"ל דכ"ז הוא רק לענין ל"ת אבל לענין עשה מקיים גם בשלכדה"נ ול"ב אכילה חשובה כולי האי וא"כ קשה מאי הקשה התוס' למ"ל קרא ת"ל משום מצוה הב"ע דילמא צריך קרא להיכא דרוצה לאכול מצה של טבל שלכדה"נ דעבירה ליכא דבל"ת אינו חייב בשלכדה"נ אבל לענין עשה דאכילת מצה יוצא ולכך איצטרך קרא למעט, אמנם לפמ"ש המהרש"ל שהבאתי למעלה דלר"ש דס"ל כ"ש למלקות ה"ה נמי שלכדה"נ אסור ולוקין שפיר הקשה התוס' דהא הכא קאי אליבא דר"ש כנ"ל ושפיר קשה ת"ל דהוי מצוה הב"ע דאפי' בשלכדה"נ אסור ולפ"ז י"ל דאליבא דרבנן שפיר הותרו ישראל לאכול בכניסתן לארץ מתבואה חדשה והיינו שלכדה"נ ולפ"ז מיושב נמי קו' הראשונה על התוס' שהקשינו דהא איצטרך קרא דלא נימא עדל"ת ז"א דאי הקרא להכי הוא דאתא דאין עדל"ת קשה מאי מקשה הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש הא גזה"כ הוא מי שאיסורו משום ב"ת חמץ כנ"ל ול"ל דקו' הירושלמי אליבא דרבנן דס"ל איסור חע"א כנ"ל ז"א דאליבא דרבנן שפיר יכלו לאכול מחדש שלכדה"נ ויוצאין לענין מצה כנ"ל וא"כ מאי קאמר מעיקרא לא אכלו וע"כ צ"ל דקאי אליבא דר"ש דס"ל כ"ש למלקות ואסור אפי' שלכדה"נ כסברת המהרש"ל וא"כ ע"כ קו' הירושלמי נמי קאי אליבא דר"ש וא"כ מאי מקשה הירושלמי הא גזה"כ הוא דאין עדל"ת לענין מצה וע"כ צ"ל דס"ל לירושלמי דהקרא לא אתי למעוטי דאין עדל"ת ושפיר הקשה התוס' למ"ל קרא ודו"ק. ועוד י"ל דודאי סברא הנ"ל דחוקה דמהכ"ת לומר דשלכדה"נ יהי' יוצא י"ח מצה דמצד הסברא כמו דאמרי' דלית בי' משום איסור טבל וכיוצא ה"ה נמי א"י י"ח מצה אמנם איתא בחולין דק"ג סוף פגה"נ חלקו מבפנים ר"י אומר חייב ור"ל אמר פטור וכו' אלא לרשב"ל היכא משכחת לה דחייב אמר ר"כ בגרמיתא זעירתא וכו' והקשה התוס' מאי פריך המ"ל דחייב הא יכול לבלוע בב"א דהא אמרי' בית הבליעה מחזיק כביצה וכו' עיי"ש ולכאורה צריכים להבין למה הוצרכו התוס' להקשות מבית הבליעה הא הכא להדי' משני הש"ס בגרמיתא זעירתא א"כ חזינן דיכול לבלוע כזית בב"א וא"כ מאי פריך המ"ל וצ"ל דס"ל לש"ס דודאי דיכול לבלוע כביצה כדאמרי' להדי' רק דאין דרך אכילה בכך אי בולע כביצה או כזית בב"א ואינו חייב עליו ושפיר פריך המ"ל דמחייב ומשני הש"ס בגרמיתא זעירתא דשם שפיר דרכו בכך לבלעו בב"א וחייב עליו וא"כ לק"מ קו' התוס' דאע"ג דאמרי' בית הבליעה מחזיק כביצה מ"מ אם לא בלען זא"ז רק בב"א ל"ה דרך אכילה בכך ולפ"ז דכזית בב"א הוי שלכדה"נ א"כ ה"ה נמי לענין מצה אינו יוצא כי אכיל כזית בב"א דהוי שלכדה"נ ודלא כמ"ש לעיל. והנה זה ידוע דהא דאמרי' עדל"ת היינו דוקא בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה אבל שלא בעידנא אינו דוחה ולפ"ז לק"מ מה שהקשינו על התוס' דשפיר הקשה למ"ל קרא ת"ל דהוי מצוה הב"ע וא"ל כנ"ל דה"א דעדל"ת ז"א דהא קאי אליבא דר"ש ור"ש ס"ל כ"ש למלקות וא"כ ל"ה בעידנא דמיד שאכל כ"ש עובר משום ב"ת טבל והעשה אינו מקיים עד שיאכל כזית מצה בזא"ז דאל"כ הוי שלכדה"נ ומקשה התוס' שפיר ודו"ק. ומעתה נבא ליישב הירושלמי הנ"ל דהנה הפר"ח הקשה אהא דאי' בירושלמי האומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול בליל פסח דמגו דחייל אשאר ימים חייל נמי אליל פסח א"כ שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח אמאי לא חל עליו שבועה נימא מגו דחייל אכזית שני דליכא מצוה חייל נמי אכזית ראשון ותי' כיון דנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח ע"כ לא נשבע אלא על מה שהוא מחויב דהיינו כזית הראשון אבל על כזית השני לא משתבע כלל ול"ש מגו. ולפ"ז נראה לכאורה הא דקאמר הירושלמי שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לא חייל השבועה לאו מטעמא דנשבע לבטל את המצוה רק מטעם דעשה דל"ת דשבועה כקו' הירושלמי במצה של חדש וא"ל כתי' הירושלמי דגזירה כזית ראשון אטי כזית שני דז"א לגבי שבועה לפי שיטת הפר"ח הנ"ל דלא נשבע רק אכזית ראשון דחיוב ולא נשבע כלל אזית שני ובאמת מותר בכזית שני ושייך שפיר עדל"ת לכך מחויב לאכול מצה בליל פסח משא"כ בנשבע סתם שלא לאכול מצה א"כ כוונתו אכל מצה שבעולם ולכך אסור לאכול אפי' בליל פסח וכתי' הירושלמי גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ול"צ כלל לטעם דנשבע לבטל את המצוה או משום כולל אך כ"ז הוא אליבא דרבנן דס"ל דמסתמא אינו נשבע אלא על כזית שלם שפיר שייך עדל"ת דבעידנא דמיעקר לאו היינו כשאוכל כזית מקיים עשה דאכילת מצה משא"כ אליבא דר"ע דס"ל מסתמא כי נשבע דעתו אפי' אפחות מכזית דאדם אוסר עצמו בכ"ש א"כ כשנשבע שלא לאכול מצה נשבע אפי' אכ"ש ול"ש עדל"ת דבעידנא דמיעקר לאו דשבועה דהיינו בכ"ש לא מקיים לעשה דאכילת מצה דהוא בכזית וא"כ אפי' בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח הי' השבועה חלה אי לאו מטעמא דנשבע לבטל את המצוה כנ"ל וזהו כוונת הירושלמי שבועה שלא אוכל בלילי פסח לוקה ואוכל מצה לא סוף דברי רבנן ר"ל דהטעם משום דעשה דל"ת דז"א אלא אליבא דרבנן דלדידהו הוי שפיר בעידנא דמיעקר לאו דשבועה דהיינו בכזית מקיים עשה דאכילת מצה משא"כ לר"ע ליכא למימר מטעם עדל"ת דלדידי' ל"ה בעידנא כנ"ל אלא אפי' לר"ע והטעם משום דנשבע לבטל את המצוה כמ"ש תוס' וא"כ אפי' לר"א כי נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לא חל כלל איסור שבועה ודו"ק:

והשתא עולה שפיר מילתא דהלל הנ"ל דשייך להדדי דהנה לכאורה לא מקשי' התוס' מידי ת"ל דהוי מצוה הב"ע דאיתא ברמב"ם פ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה ב' כרכו מצה בסיב לא יצא דנגיעת גרון בעי' כרכו במרור יצא דהמרור טפלה לו וכו' וכתב המ"מ הא דקאמר הרמב"ם הטעם דהמרור טפלה לו פירושו דמש"ה אם כרכו בסיב לא יצא דבעינן נגיעת גרון כנ"ל משא"כ אם כרכו במרור אף דגם המרור חוצץ מ"מ המרור טפלה לו והוי כאילו נגע המצה בגרון דהואיל דמצותו בכך לא מפסיק וה"ה לשאר איסורי' כתב המשל"מ דדינו כן דאם כרך דבר איסור בסיב ואכלו דאינו חייב עליו וכ"כ הרמב"ם בהל' ט"א בכרך נבילות עוף טהור בסיב דאינו מטמא עיי"ש. ולפ"ז מיושב קו' התוס' הנ"ל שהקשה למ"ל קרא דא"י במצה של טבל ת"ל דהוי מהב"ע ולפמ"ש א"ש דקרא אצטריך למעוטי היכא דכרכו למצה של טבל במרור דמצוה הב"ע ליכא דאינו חייב ע"ז כלל ומשום מצוה יצא כנ"ל דמצותו בכך מש"ה אצטריך קרא דאפי' בכה"ג לא יצא. ומעתה נבא לבאר ד' הירושלמי הנ"ל דלכאורה יש להבין על הלל דעלה מבבל לא"י הא קיי"ל דכל העולה מבבל לא"י עובר בעשה אמנם י"ל לפי שיש הרבה מצות הנוהגת בא"י ואינו נוהגת בחו"ל ולכך עלה הלל לא"י לקיים אותן מצות הנוהגת בא"י כדאמרי' בסוטה די"ד דבשביל כך נתאוה משה לכנוס לא"י. אולם י"ל לפמ"ש הרמב"ם דלאחר בית שני הי' מצות תרומות ומעשרות וכדומה הנוהגת בא"י רק מדרבנן וגם בבבל שהוא ארץ שנער הי' נוהגת א"כ הדקל"ד למה עלה הלל מבבל. אמנם י"ל דעלה מבבל לקיים מ"ע דחדש דעיקר חדש הי' לאחר ירושה וישיבה ולא בכ"מ שאתם יושבים וא"כ אין נוהג בחו"ל אך מנ"ל דאחר ירושה וישיבה הוא וא"ל דמוכח מש"ס דקדושין הנ"ל דאל"כ קו' הש"ס במ"ע מהיכן אכלו מצה בפסח וצ"ל כתי' הירושלמי דמושבות לאחר ירושה וישיבה וא"כ אינו נוהג בחו"ל ואכלו משל חו"ל דז"א די"ל דאכלו ע"י כריכת מרור וא"כ מנ"ל דלאחר ירושה וישיבה וע"ז קאמר הירושלמי כתוב א' אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב א' אומר ז' ימים וכו' דמזה מוכח דגזה"כ הוא דאפי' בכריכה אסיר דאל"כ למ"ל ששת ימים וכו' להורות דלא אכלו מחדש ת"ל דהוי מצוה הב"ע כקו' התוס' וצ"ל כנ"ל דגזה"כ הוא דאפי' ע"י כריכה במרור א"י וא"כ שפיר מוכח דלאחר ירושה וישיבה הי' ושפיר עלה הלל מבבל לקיים מצוה דחדש ולכך דוקא הלל דהי' כורך מצה ומרור משא"כ לרבנן דס"ל דאף לענין יציאות י"ח מצה אין לכרוך במרור דמצות מבטלות זא"ז כמבואר בס"פ ע"פ עיי"ש. אך דעדיין קשה דילמא לעולם אכלו ע"י כריכת מרור וא"ל כנ"ל למ"ל ששת ימים למעוטי חדש הא הו"ל מהב"ע כקו' התוס' הא י"ל תי' אחר דאי ל"ה קרא ה"א דיבא עשה דבערב ת"מ וידחה ל"ת דחדש לכן הביא הירושלמי הא דקאמר הלל טהור הוא יכול יפטור וילך לו ת"ל וטהרו הכהן עד שיאמר לו הכהן טהור אתה ובזה א"ש דהנה הירושלמי תי' שם על קו' דיבא עשה וידחה ל"ת דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור והקשה מהרי"ט קו' עצומה דבגמ' יבמות ד"ה מוכח להדי' איפכא דאמרי' שם וכ"ת נילוף ממילה ומפסח ותמיד מה להנך שכן ישנן לפני הדיבור הרי להדי' דעשה דלפה"ד עדיף ולכאורה יש פנים לכאן ולכאן דיש סברא לומר דעשה דקה"ד עדיף הואיל דהי' עוד לפה"ד ויש סברא לומר דעשה דאחה"ד עדיף כמ"ש הירושלמי הואיל דנצטוו עליו בשעת מ"ת כי בירושלמי לא נזכר לשון התוס' עשה דקוה"ד רק בזה"ל אין עדל"ת אא"כ כתובה בצדה ופי' המפורשים דמה שנאמר בסיני הכל ככתובה בצדה יחשב כי בפעם א' נאמר ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ונראה להכריע בין הסברות הנ"ל כך דהיכא דגם הל"ת הי' לפה"ד אז דחי העשה את הל"ת כי צד מעליותא יש בו וצד גריעות לית בו כי גם הל"ת הי' לפה"ד אבל היכא דהל"ת הי' לאחה"ד לא דחי העשה את הל"ת משום דהל"ת יש בו כ"כ מעליותא כמו העשה ולפ"ז מיושב קו' מהרי"ט דשם ביבמות איירי מפסח ושבת דהעשה והל"ת שניהם היו קוה"ד דשבת במרה נצטוו לכך העשה עדיף אבל הירושלמי מיירי ממצה וחדש דעשה הי' קוה"ד והל"ת לאחה"ד ומש"ה לא דחי ודו"ק. והנה יש להביא ראי' נגד המהרי"ט הנ"ל מש"ס דשבת ד' קל"ב מנין דמילה דוחה שבת ת"ל ביום וכו' רבא אמר מילה דוחה שבת מק"ו מה צרעת שדוחה את העבודה מילה דוחה אותה שבת שנדחית וכו' א"ד שדוחה אותה ומאי או אינו דקאמר ומשני ממאי דצרעת חמורה דילמא משום דגברא לא חזי' הוא וכו' ת"ש ימול בשר ערלתו ואפי' יש שם בהרת כו' מילה דוחה צרעת מ"ט ק"ו הוא ומה שבת חמורה וכו' צרעת לכ"ש ומאי או אינו דקאמר ומשני ממאי דשבת חמורה דילמא צרעת חמורה שדוחה העבודה וכו' תוס' ד"ה הדר אמר כו' תימא דברייתא דלעיל מסיק איפכא דלאו משים צרעת חמורה אלא משום גברא דלא חזי' ורבא גופא ס"ל הכי ואור"י דגרסי' רבה במקום רבא ולית לי' לרבא דלקמן וכו' והקשה מהרש"א דעדיין אינו מיושב דאפי' אי גרסי' רבה קשה לרבה ולרב ספרא מאי או אינו דקאמר בברייתא קמייתא כיון דל"ל האי סברא משום דגברא לא חזי' ע"כ צרעת חמורה וכו' ושלח יד והגיה בש"ם א"נ כו' עיי"ש והנה אם נאמר להיפוך מסברת מהרי"ט י"ל קו' התוס' די"ל דתירוצו של הגמ' קאי הכי ממאי דשבת חמורה דילמא צרעת חמורה ר"ל מנ"ל למילף דמילה דוחה צרעת הואיל דדוחה שבת דילמא שבת ידחה הואיל דשניהם הי' לפה"ד אבל צרעת היא לאחה"ד מנ"ל דדחי' דהא עשה דקוה"ד ל"ד ל"ת דלאחה"ד וזהו שאמרו בש"ס דילמא צרעת חמורה היינו הואיל דלאחה"ד הוא והא דקאמר שכן דוחה את העבודה משום דאי הוי עבודה דחי' צרעת ועבודה הי' ג"כ לפה"ד ואפ"ה דחי ע"כ הי' צ"ל דלא כנ"ל רק דעשה דקוה"ד דחי' אפי' ל"ת דלאחה"ד אבל השתא דצרעת דחי' עבודה שפיר נוכל לומר כנ"ל דעשה דקוה"ד ל"ד ל"ת דלאחה"ד א"כ זהו כוונת הש"ס דילמא צרעת חמורה דהיינו כנ"ל שהרי דחי' עבודה וא"כ נוכל לומר כנ"ל אבל באמת עיקר הטעם הא דצרעת דחי' עבודה הוא משום דגברא לא חזי' ולק"מ קו' התוס' א"כ מוכח מכאן להדי' דלא כמהרי"ט דלשיטת מהרי"ט קו' מהרש"א במ"ע ודו"ק. אמנם י"ל קו' המהרש"א באופן אחר דלכאורה יש להקשות דרש"י פי' צרעת דוחה עבודה כדקיי"ל בפסחים דזבין ומצורעין אינם יכולים לעשות פסח א"כ קשה מאי משני הש"ס דילמא גברא דלא חזי' הא רב אשי דמשני היכי אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת בעידנא דמיעקר לאו כו' והא התוס' הקשו בפסחים דנ"ט ד"ה אתי' עשה דפסח וכו' והקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח ותי' דמיירי ששחטו עליו הפסח קודם שידחה לעשה דהשלמה וכו' דשוחטין וזורקין כו' הואיל ובידו תלוי ופטור הילכך כשמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם ל"ה יכול להקריב ל"ה ראוי לאכול לערב ע"כ. א"כ גם כאן גבי מצורע יוכל לעשות הפסח היכא דשחיט עליו הפסח ואח"כ יקוץ בהרתו וטובל א"ע דהא מיירי אף במצורע מוסגר שא"צ כפרה ולכך כתב רש"י רק דצריך הערב שמש ולא הזכיר כלל מחוסר כפרה משום דאף במצורע מוסגר איירי וא"צ קרבן ול"ק הא לא מקיים העשה בעידנא דמיעקר לאו ז"א כנ"ל דאם ל"ה מקריבו לא יהי' ראוי לאכול לערב אך א"א אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ לק"מ דלא יכול לשחוט הפסח עליו קודם שיקוץ בהרתו אבל לאותו דעה דס"ל שו"ז על ט"ש א"כ מצורע גברא חזי' הוא דיכול לעשות כנ"ל. והשתא מיושב שפיר קו' מהרש"א שהקשה דעדיין אינו מיושב לרב ספרא ורבה מאי או אינו דקאמר בברייתא קמייתא ז"א דהברייתא קמייתא אתי' אליבא דמ"ד אין שו"ז על ט"ש א"כ שפיר אמרי' דגברא לא חזי' הוא אבל אידך ברייתא קאי אליבא דמ"ד שו"ז על ט"ש א"כ המצורע יכול לעשות פסח כנ"ל ומש"ה לא ס"ל להאי ברייתא דמצורע גברא לא חזי' הוא וא"ש דהא פלוגתא דתנאי הוא בפסחים אי שו"ז על ט"ש וא"כ י"ל דחד ברייתא כהאי תנא ואידך ברייתא כהך תנא. אמנם י"ל דמהרש"א ס"ל אפי' למ"ד שו"ז על ט"ש אפ"ה מצורע גברא דלא חזי' הוא דהאיך יוכל לשחוט עליו הואיל דתלוי ביד אחרים דהיינו באמירת כהן שיאמר לו טהור הוא דילמא ימאן אח"כ הכהן לומר טהור הוא ומקשה מהרש"א שפיר אך כ"ז הוא לפי דרשת הלל טהור הוא ומ"מ יטהרנו הכהן. והשתא א"ש כל הנ"ל דעלה הלל מבבל לקיים מצות חדש וא"ל כנ"ל דילמא אכלו ע"י כריכה ז"א כנ"ל דא"כ קשה קו' התוס' למ"ל קרא ששת ימים וכו' הא הוי מהב"ע וא"ל כנ"ל דיבא עשה וכו' ז"א דילמא כאידך תי' של התוס' דעשה דקוה"ד לא דחי רק דקשה מנ"ל זה כקו' מהרי"ט דביבמות ד"ה מוכח להיפוך וצ"ל כהכרעתי דהיכא דהעשה הוא קוה"ד והל"ת לאחה"ד אינו דוחה ל"ת כנ"ל דאל"כ למ"ל קרא בבשרו דיכול לקוץ בהרת לצורך מילה נילוף ק"ו דדחי' שבת אלא ש"מ דשאני צרעת דנאמר לאחר מ"ת רק דקשה מנ"ל דילמא משום דצרעת חמורה דדוחה את העבודה ול"ל משום גברא דלא חזי' דהא יכול לשחוט הפסח ואח"כ יקוץ בהרתו לכך יליף הלל טהור הוא ומ"מ וטהרו הכהן אף דבאמת מדינא הוא טהור מ"מ טהרתו תלוי בכהן וא"כ הוי שפיר גברא דלא חזי' וא"כ שפיר מוכח מדאצטריך קרא דעשה דקוה"ד גרע ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

דברי יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה