אור ברסלב
דברי יהונתן דרושים לפסח

דברי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

דרושים לפסח

פרשת ברכה

אות קח)

ירושלמי דפסחים פ"ו ה"ה על שלשה דברים עלה הלל מבבל כתוב א' אומר שבעת ימים תאכל מצות וכתוב א' אומר ששת ימים תאכל מצות הא כיצד ששה מן החדש ושבעה מן הישן. טהור הוא יכול יפטור וילך לו ת"ל וטהרו הכהן. כתוב א' אומר וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר וכתוב א' אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו הא כיצד צאן לפסח ובקר לחגיגה ודרש והסכים ועלה מבבל וקבל הלכה עכ"ל הירושלמי. ואין להאריך בתמיהות ד' הירושלמי הנ"ל דלמה דייקא בשביל הנך ג' דברים עלה מבבל. ונראה ליישב בהקדם הש"ס דשבועות במתני' דכ"ב ע"ב שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שו"ר חייב ור"ש פוטר ופריך הגמ' לקמן דכ"ג אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא ומשני ר"י בכולל וכו' ר"ל אמר אי אתה מיצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא וכו' בשלמא ר"י לא אמר כר"ל וכו' בשלמא לר"ל משכחת לה לאו והן אלא לר"י וכו' הן המ"ל אלא כדרבא וכו' ופי' התוס' דמשכחת לה בנבילה מוסרחת אמר ר"מ אף אנן נ"ת וכו' עיי"ש כל הסוגי' ובתוס' ד"ה דמוקי לה כד"ה הקשה לימא ה"ט דלא אמר כר"ל משום דר"י סובר ח"ש אסור מה"ת וכו' ועוד דמצי לאוקמי שלא כדה"נ וזה הפי' נראה יותר דלפי' קמא קשה דמ"מ היכא המ"ל כר"ל כיון דסובר ח"ש אסור מה"ת לא משכחת לה בלאו והן וכו' עכ"ל התוס' ועיין במהרש"ל וז"ל ועוד דמצי לאוקמי וכו' נ"ב וא"ל א"כ מ"ט דר"ש דפוטר היינו משום דמחייב בכל איסורים בכ"ש א"כ ה"ה דמחייב שלא כדה"נ עיי"ש והמהרש"א ומהר"י בן לב תמהו עליו דהוא נגד הסברא וגמרא דהא ר"י גופא ס"ל ח"ש אסור מה"ת ואפ"ה ס"ל כל איסורין שבתורה און לוקין עליהן אלא כדה"נ ועוד דא"כ הא דקאמר הש"ס ר"י לא אמר כר"ל קאי אשלא כדה"נ וא"כ מאי קאמר הש"ס דמוקי לה כד"ה והא כל בשלא כדה"נ לא פליגי ר"ע ורבנן כלל אלא לענין שבועה אמשהו אבל לענין שלא כדה"נ לא הוזכר כלל בפלוגתייהו ועוד הקשו לפ"מ דכתבו דהאי פי' ניחא טפי דלפי' קמא קשה הן היכי משכחת לה לר"י הא שפיר יוכל לומר דמשכחת לי' בנבילה מוסרחת דהא דמשני בכולל הוכרח ג"כ לומר במוסרחת וא"כ הול"ל נמי בח"ש אע"ג דאסור מה"ת מ"מ משכחת לה בנבילה מוסרחת ועיי"ש שרצה מהרש"ל ליישב דדוקא לר"י דמוקי בכולל שפיר יכול לאוקמי בנבילה מוסרחת אבל לר"ל הוי סתמא דמתני' בלא כולל אלא בנשבע אנבילה לחוד וכמ"ש התוס' בד"ה אלא כדרבא דהקשה כיון דנבילה מוסרחת הוי בכלל נבילה בלא כולל דברים המותרים א"ש וכו' וי"ל דלא משמע סרוח בכלל נבילה אלא כשכולל עמהם דברים המותרים וכו' עיי"ש וא"כ ה"נ הן לא משכחת לה בלא כולל דל"א דנשבע אנבילה מוסרחת אי לאו בכולל כמ"ש התוס' אבל באמת ז"א דמנ"ל זה דהתוס' לא כתבו אלא גבי שבועה שלא אוכל וא"כ אי לא נשבע אדבר היתר לא אמרי' דנשבע אמיסרחת דמסתמא לא משתבע אדבר היתר כלל שלא לאכלו אבל כשכולל בפי' דברים המותרים הרי חזינן דגלי' דעתי' אדבר היתר אז אמרי' נמי דנשבע גם אנבילה מוסרחת משא"כ לגבי הן דהיינו שבועה שאוכל א"כ מסתמא אמרי' דנשבע אדבר היתר יותר מדבר איסור דאטו ברשיעי עסקינן דישבע לאכול דבר איסור וא"כ אף בלא כולל אמרי' מסתמא נשבע לאכול מוסרחת דהוא נמי דבר היתר ודברי מהרש"ל אינם מובנים לי. אמנם נראה ליישב הכל בחדא מחתא איברא דגוף ד' התוס' דמתרצי דמיירי בשלא כדה"נ קשה דעדיין לשון הש"ס מגומגם דקאמר בשלמא ר"י לא אמר כר"ל וכו' הא ר"ל לא הזכיר כלל מדרך הנאתן רק סתם ח"ש וביותר יש לתמוה לעיל דכ"ב ע"ב דבעי ר"א נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו' כי קא משתבע אהתירא קמשתבע ודעתו אמשהו וכו' וכ' התוס' ד"ה אהתירא וכו' אפי' לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת וכו' א"נ וכו' כגון להנות שלא כדה"נ עכ"ל ודבריהם תמוהים דהא דקאמר הש"ס בכמה משמע דאיבעי' הוא אהתירא דמשהו ולא אשלא כדה"נ כלל כמו שמסיים הגמ' או דילמא אין אכילה בפחות מכזית דאל"כ הו"ל לסיים א"ד סתם אכילה כדרך הנאתן. ונראה ליישב כ"ז ויתורץ בזה גם קו' התוס' שם אמאי איבעי' לי' לר"א בנזיר ולא בכל דם בשבועה שלא אוכל חלב ונבילה מי אמרי' אהתירא קא משתבע וכו' ואמאי קאמר דוקא בנזיר וגם מוטל עלינו ליישב קו' הש"ך בהל' נדרים סי' רל"ח דפסקי' שם האומר שבועה שלא אוכל ח"ש איסור חל עליו השבועה ואח"כ פוסק האומר שבועה שלא אוכל איסור דרבנן לא חל עליו השבועה הרי דלא חל שבועה אפילו על איסור דרבנן ומכ"ש בח"ש דאסור מה"ת והש"ך הניח זאת בצ"ע עיי"ש. ונראה דהרב המגיד והפר"ח בסי' ק"ג מחולקים בדברי הרמב"ם גבי שקצים ורמשים הפגומים בעצמם כגון עכברים ויתושים וכיוצא אעפ"י שהסריחו אסורים מה"ת כיון דבלא"ה הם סרוחים בעצמן ואפ"ה אסרינהו רחמנא ואע"ג דאינן אלא עפרא בעלמא ע"כ ליכא לפלוגי בין סרוחין דידהו לסרוחי דאתי' מעלמא אבל המ"מ ס"ל דדוקא כשלא נפסלו מאכילת כלב אסורין אבל כשנפסלו מאכילת כלב אע"ג דבלא"ה הן פגומין בעצמן אפ"ה מותרין. ולכאורה נראה להביא ראי' לדברי המ"מ לפ"מ דפי' התוס' בדף כ"ד בד"ה אלא כדרבא דהא דקאמר אף אנן נמי תנינא מייתי ראי' דשייך לשון אכילה גבי נבילה מוסרחת דכמה שקו"ר איכא דלא חזי' לאכילה ומתני' סתמא קאמר שקצים ורמשים והשתא לשיטת הפר"ח עדיין קשה הא דקאמר במתני' שבועה שלא אוכל שקצים ורמשים חייב קשה גבי שקו"ר קו' הגמ' הן היכי משכחת לה ול"ל כתי' הש"ס דמיירי במוסרחת הא לשיטת הפר"ח אפי' במוסרחת אסור עכ"פ גבי שו"ר הפגומין בעצמן ובמתני' סתמא קאמר משמע דמיירי בכל גווני כמו שמביא ראי' אף אנן נמי תנינא כפי' התוס' וע"כ צ"ל כסברת המ"מ דדוקא כי לא פסלו מאכילת כלב אבל כשנפסלו מאכילת כלב מותרים א"כ שפיר משכחת הן גבי שקו"ר דהיינו שנפסלו מאכילת כלב וזהו לכאורה ראי' ברורה לסברת המ"מ ודלא כפר"ח. אמנם י"ל דצדקו דברי הפר"ח בהוכחה גמורה דק"ל להפר"ח קו' מהר"י בן לב אמ"ש תוס' וזה הפי' נראה יותר דלפי' קמא קשה הן המ"ל הא שפיר יכול לתרץ בנבילה מוסרחת כמו דמשני השתא כנ"ל וצ"ל דהנה התוס' ד"ה אלא הן המ"ל כתבו דאפי' ע"י כולל לא אמרי' דתיחול שבועה לבטל המצוה וקשי' לריצב"א דתני' בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בליל פסח חייב אלמא דבאיסור כולל חייל שבועה לבטל את המצוה ותי' דהכא דוקא לא חיילא שבועה משום שהזכיר נבילה ונשבע עליו לאכלה אבל התם דלא מזכיר פסח חייל עליו שבועה ולפ"ז משכחת הן אפי' בדברים אסורים כשאומר סתם שאוכל עכ"ל וא"כ לק"מ אפר"ח דודאי איכא שקו"ר דלא פגומי' בעצמם כמו שאמרו עכברא דדברא עולה על שלחן מלכים וע"ז שייך שפיר הן במוסרחת כמו גבי נבילה וא"כ כשאמר סתם שבועה שאוכל שקו"ר ולא הזכיר בפרטות שקו"ר הפגומים בעצמם שפיר שייך הן ע"י כולל דשאר שקו"ר דלא פגומי' בעצמן דמותרים כשהן מוסרחים כיון דקאמר שקו"ר ולא הזכיר כלל האיסור לכך שייך שפיר כולל וחייל אפי' אדבר איסור כמו גבי שבועה שלא אוכל מצה ושפיר שייך הן כנ"ל רק כ"ז א"א כולל אבל אי לא אמרי' כולל עדיין לא מצינו הן גבי שקו"ר הפגומין בעצמן לפי שיטת הפר"ח א"כ לק"מ קו' מהריב"ל דשפיר כתבו לפי' קמא קשה הן המ"ל וליכא למימר בנבילה מוסרחת כנ"ל ז"א דבשלמא השתא בתר דמשני בכולל שפיר מצינו הן גבי שקו"ר הפגומין בעצמן ע"י כולל כנ"ל משא"כ בקו' הש"ס ר"י מ"ט לא אמר כר"ל והיינו דאם יאמר כר"ל יהא נמלט מאיזה צד הדוחק או שלא יצטרך לומר תי' הגמ' בנבילה מוסרחת או דלא יצטרך לומר כולל באיסור הבא מעצמו כדס"ל לר"ל וא"כ אי נימא דאף דיסבור כר"ל מ"מ בח"ש הואיל ואסור לר"י ד"ת לא משכחת הן רק בנבילה מוסרחת א"כ ניהו דמרווחנא בזה דא"צ לומר לר"י איסור כולל מ"מ עדיין קשה היכא משכחת הן גבי שקו"ר הפגומין בעצמן דבמוסרחת ל"ל כסברת הפר"ח דהא אפי' מוסרחת אסורין גבי פגומין בעצמן ול"ל ע"י כולל שאר שקו"ר דאין פוגמי' בעצמן כנ"ל דהא לפי סברא דהשתא ל"ה לו לומר לר"י כולל משא"כ לפי' שני של תוס' שפיר משכחת הן ולכך כ' התוס' שפיר דזה הפי' נראה יותר ול"ק קו' מהריב"ל דס"ל לתוס' כסברת הפר"ח והבן. ולפ"ז מיושב הכל דהנה לכאורה מאי מקשה התוס' דר"י לא יוכל לומר כר"ל משום דסבר ח"ש אסור מה"ת הא אמרי' בפסחים דמ"ג אמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מל"א חוץ מאיסורי נזיר ופריך והתנן המקפה של תרומה וכו' מאי לאו דאיכא כזית בכא"פ וכו' וכזית בכא"פ דאו' וכו' ופסק הרמב"ם בהל' מא"ס דכזית בכא"פ דאור' ואם נתערב ביותר מותר מה"ת והקשה כל המפורשים כי ליכא כזית בכא"פ אמאי מותר מה"ת הא עכ"פ ח"ש אסור מה"ת ותי' דה"מ ח"ש בעין אבל ח"ש ע"י תערובות מותר מה"ת אמנם כ"ז בח"ש מנבילה אבל בנשבע שלא לאכול ח"ש בזה פשוט דאפי' ע"י תערובות אסור כמו זית שלם מנבילה בכא"פ דמ"ש דהא בזה איכא לאו בח"ש וחוזר ח"ז לדינו של זית ופשוט. ולפ"ז מאי מקשה התוס' דהא ס"ל לר"י ח"ש אסור מה"ת הא מ"מ יש נ"מ בשבועתו כגון בנתערב ח"ז נבילה דלולא שבועתו הי' מותר מה"ת משא"כ ע"י שבועתו אסור כנ"ל ושפיר חל השבועה דל"ש כאן אין אחע"א דבעלמא ח"ש ע"י תערובות מותר וצ"ל דהנה התוס' כ' בפרק גה"נ דצ"ט ובע"ז דס"ז אהא דאמרי' דוקא דאיכא כזית בכא"פ אבל יתר מכא"פ מותר וקשה הא קיי"ל טכע"ק דאורייתא ותי' דבאמת לענין איסור אסור מה"ת אפי' יתר מכא"פ אבל מלקות ליכא עד דאיכא כזית בכא"פ והתם איירי לענין מלקות ולפ"ז הקשה התוס' שפיר דהא לפי סברא דהשתא דס"ל להתוס' דרק באיסור דאו' אפי' בלא מלקות לא חייל איסור שבועה א"כ אפי' מיירי בח"ש ע"י תערובות עדיין איכא איסור דאו' משום טכע"ק ומקשה התוס' שפיר. אמנם כ"ז ניחא גבי נבילות וטריפות דשייך שפיר טכע"ק אבל בשקו"ר הפגומי' בעצמם ולית בהו טעם כלל ל"ש זה רק דקו' התוס' דמאי פריך ר"י מ"ט לא אמר כר"ל דילמא ר"י הוכרח לאוקמי כולל משום נו"ט דאסור מה"ת אפי' בח"ש ע"י תערובות כנ"ל וע"ז שפיר תי' התוס' ועוד דיכיל לאוקמי שלא כדה"נ אמנם לכאורה עדיין אינו מובן התי' לפמ"ש הרמב"ם הטעם דנטלפ"ג מותר משום דהוי שלא כדה"נ א"כ גבי שקו"ר הפגומים בעצמם דאסרה התורה אפי' נפסלו מאכילת כלב כמ"ש הפר"ח כנ"ל ואין לך שלא כדה"נ גדול מזה וע"כ דאסרה התורה גבי שקו"ר אפי' שלכדה"נ. אך לפמש"ל א"ש דהגמ' פריך תרווייהו בהדדי ר"י מ"ט לא אמר כר"ל דעל שקו"ר הו"ל לר"י לאוקמי בח"ש והיינו ע"י תערובות דמותר מה"ת ול"ש בהו טכע"ק כיון דפגומי' בעצמן וגבי נו"ט הו"ל לאוקמי שלא כדה"נ ולא הוצרך לאוקמי בכולל וא"ש לשון הש"ס ור"י מ"ט לא אמר כר"ל דהיינו גבי שקו"ר הול"ל כר"ל בח"ש ע"י תערובות וקאמר הש"ס שפיר דמוקי לה כד"ה ר"ל גבי שקו"ר לא יכול לומר בח"ש כיון דרוצה לאוקמי כד"ה ואי הוי אומר בח"ש לא אתי' כד"ה דאליבא דר"ע בסתם ולרבנן במפרש כנ"ל. ולפ"ז מיושב קו' מהרש"ל שהקשה א"כ מ"ט דר"ש דפוטר דלכאורה צריך להבין דברי התוס' דכתבו ועוד דמצי לאוקמי שלכדה"נ דזהו ודאי דוחק דהא מתני' סתמא קאמר שבועה שלא אוכל נו"ט דחייב דמשמע אפי' אכלן כדה"נ וכלישנא דסתם אכילה ולשיטת התוס' הול"ל להדי' ואכל נו"ט שלכדה"נ וצ"ל כיון דנשבע שלא אוכל הן בדרך הנאתן והן שלכדה"נ ומגו דחייל אשכדה"נ חייל נמי אכדה"נ בכולל ולכך קתני סתמא ואכלן דחייב דהיינו כדה"נ. אמנם כ"ז הוא למאן דאית לי' כולל אבל לר"ש דלית לי' כולל זה ליתא ולכך שפיר קתני במתני' ור"ש פוטר דר"ש ש לשיטתו דל"ל כולל ומיושב קו' מהרש"ל. וא"ל איך קאמר ר"י מ"ט לא אמר כר"ל ושלא כדה"נ הא לפמ"ש עדיין צריכין לבא מטעם כולל ומה ארווחנא בזה דר"י יאמר כר"ל ז"א דבהך פי' דמיירי שלכדה"נ שפיר משכחת הן ולאו וכן בשקו"ר הפגומי' בעצמן משכחת הן ע"י תערובות כנ"ל וא"כ נרויח דל"צ לאוקמי בנבילה מוסרחת שהוא דוחק גדול ודו"ק. ולפ"ז ל"ק נמי קו' התוס' דלעיל אמאי איבעי' לי' דוקא בנזיר ולא אכל אדם בשבועה שלא אוכל חלב ונבילה ולהאמור א"ש דבחלב ונבילה מסתמא אמרי' דיותר משתבע אהתירא היינו על ח"ש מלישבע אאיסור דלא חל עליו איסור שבועה וא"ל דח"ש נמי ניהו דליכא מלקות מ"מ אסור מה"ת ול"ש אהתירא קא משתבע ושוב יש סברא יותר דכוונתו אשיעור שלם כסתם לשון אכילה דהוא בכזית ז"א דהא משכחת בח"ש ע"י תערובות דליכא איסור תורה ושפיר י"ל אהתירא קא משתבע ומש"ה לא מיבעי' לי' לגמ' בעלמא רק דאיבעי' דגמ' גבי נזיר דאמרי' היתר מל"א א"כ אף ח"ש ע"י תערובות אסור מטעם המל"א כראי' להדי' בש"ס פסחים א"כ ל"ש כולי האי אהתירא קא משתבע כיון דזה נמי אסור ולכך יותר הי' לנו לומר אשיעור שלם משתבע ושפיר איבעי' לי' דוקא בנזיר ולא בשאר איסורין דל"א כלל היתר מל"א א"כ מסתמא אהתירא משתבע דהיינו ח"ש ע"י תערובות והתוס' שהקשו קושיתם י"ל דאזלי לשיטתם דס"ל בפסחים דמ"ד ובנזיר דל"ז דגרסי' בגמ' בדנפישי דכי אמרי' בנזיר המל"א היינו דוקא בדנפישי איסורא וא"כ אף בנזיר כזית בכא"פ ולכך הקשו מ"ש נזיר משאר איסורין משא"כ לשיטת רש"י בפסחים דל"ג בדנפישי וס"ל בכ"מ המל"א הקו' הנ"ל מיושבת והתוס' דתי' לעיל דהך איבעי' דאוכל חרצן היינו שלכדה"נ צ"ל דמיירי דמפרש להדי' שלא אוכל שלכדה"נ דבסתם לא אמרי' על לשון אכילה דכוונתו לשלכדה"נ דלא מקרי אכילה רק מיירי דמפרש שלא אוכל חרצן שלכדה"נ רק מ"מ ל"ש אהתירא קא משתבע דהא עכ"פ אסור מדרבנן אך הספק הוא אולי נתכוין לח"ש וא"כ יש להתיר ע"י תערובות כנ"ל ובפרט בחרצן דאמרי' שם בגמ' להדי' דלא אכלי' לי' רק ע"י תערובות וא"ל הא אמרי' בנזיר המל"א ז"א דה"מ כדה"נ דאסור מה"ת אבל שכדה"נ דאינו רק מדרבנן בזה אין חילוק בין נזיר לשאר איסורין וטכע"ק ל"ש ג"כ בחרצן דלית בהו טעם כמבואר בגמ' וממילא דח"ש מותר לגמרי כמו יבש ביבש במקום דל"ש שאם יבשלם יתן טעם. ולפ"ז מיושב קו' הש"ך הנ"ל דודאי לדידן דפסקי' כשיטת הרמב"ם ור' חיים כהן דדוקא בכא"פ דאו' אבל יותר מכא"פ אפי' איסור בעלמא ליכא דל"א טכע"ק דאו' אלא בכא"פ וא"כ גבי ח"ש ע"י תערובות שפיר חל עליו איסור שבועה וא"כ לק"מ על הש"ע דהא דפסק בנשבע על ח"ש דחייל עליו איסור שבועה היינו בח"ש ע"י תערובות דליכא אפי' איסור דרבנן משא"כ בנשבע על איסור דרבנן אין איסור חל עליו וצדקו פסקי הש"ע. ונחזור למאי דאתאן עלה ליישב הירושלמי הנ"ל ונקדים לתרץ עוד ירושלמי פ"ג דשביעית ה"ד על דעתי' דר"י אומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח אבל אם אמר שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה מיד לא סוף דבר רבנן אלא אפי' ר"ע וכו' עיי"ש והוא תמוה מאוד האיך שייך לכאן פלוגתא דר"ע ורבנן דפליגי אי שבועה חל בסתם אמשהו או לא. ונ"ל דאי' בגמ' פסחים דל"ה יכול יוצא אדם י"ח בטבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאיסורו משום ב"ת טבל וכו' ואיסורא דחמץ להיכן אזלי וכו' ואליבא דר"ש דאמר אין אחע"א. ובר"פ לולב הגזול הקשה התוס' למ"ל קרא דאינו יוצא בטבל ת"ל דהוי מצוה הב"ע עיי"ש וקשה דהא איתא בקידושין דל"ח בתוס' ד"ה דאקריב עומר וכו' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש וכו' א"נ י"ל גזרה כזית ראשון אטי כזית שני עכ"ל, והנה לכאורה יל"ד מאי מקשה הירושלמי דיבא עשה דבערב ת"מ וידחה ל"ת דחדש הא גזה"כ הוא כמו דקאמר הש"ס הכא מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ אבל מי שאיסור משום דבר אחר אינו יוצא י"ח בפסח וה"נ כאן דאיסורו משום חדש א"י י"ח בפסח דאין איסור חמץ חל על איסור חדש וצ"ל דז"א רק אליבא דר"ש כדמוקי התם דל"ל איסור חע"א אבל למ"ד איסור חע"א א"כ אפי' בטבל יוצא י"ח לפ"ז י"ל דקו' הירושלמי אזיל אליבא דרבנן ומקשה שפיר וע"ז מתרץ גזרה וכו' ולפ"ז קשה מאי הקשה התוס' בסוכה אברייתא דפסחים דאזלי אליבא דר"ש למ"ל קרא ת"ל דהוי מצוה הב"ע דילמא איצטריך קרא להיכא דלית לי' מצה אחרת כ"א טבל וה"א כקו' הירושלמי דעדל"ת (ומה שתי' הירושלמי גזירה כזית ראשון וכו' ז"א אלא מדרבנן אבל הקרא איצטרך] קמ"ל הקרא דאפ"ה אסור לאכול מצה של טבל. אמנם י"ל דכבר נודע מה שנסתפק המל"מ בהא דאמרי' בכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדה"נ אי גם לענין מצות עשה אינו יוצא רק כשאכל כדה"נ דלא מקרי אכילה כלל או דילמא זה דוקא לענין ל"ת דאינו חייב מלקות שלכדה"נ אבל לענין חיוב אכילת מצה וכדומה מקיים אפי' בשלכדה"נ ולכאורה נראה להוכיח דיוצא במ"ע גם בשלכדה"נ דאי' בגמ' חולין דק"כ המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אינו יוצא י"ח בפסח ופריך בשלמא אם מצה הוא אינו יוצא י"ח דלחם עוני אמר רחמנא וכו' אלא אם חמץ הוא ענוש כרת אכילה כתיב בי' כו' עיי"ש וקשה למה הוצרך לומר בשלמא מצה לחם עוני א"ר הול"ל דמש"ה אינו יוצא דכתיב בי' אכילה והאי לאו אכילה היא וע"כ צ"ל דכ"ז הוא רק לענין ל"ת אבל לענין עשה מקיים גם בשלכדה"נ ול"ב אכילה חשובה כולי האי וא"כ קשה מאי הקשה התוס' למ"ל קרא ת"ל משום מצוה הב"ע דילמא צריך קרא להיכא דרוצה לאכול מצה של טבל שלכדה"נ דעבירה ליכא דבל"ת אינו חייב בשלכדה"נ אבל לענין עשה דאכילת מצה יוצא ולכך איצטרך קרא למעט, אמנם לפמ"ש המהרש"ל שהבאתי למעלה דלר"ש דס"ל כ"ש למלקות ה"ה נמי שלכדה"נ אסור ולוקין שפיר הקשה התוס' דהא הכא קאי אליבא דר"ש כנ"ל ושפיר קשה ת"ל דהוי מצוה הב"ע דאפי' בשלכדה"נ אסור ולפ"ז י"ל דאליבא דרבנן שפיר הותרו ישראל לאכול בכניסתן לארץ מתבואה חדשה והיינו שלכדה"נ ולפ"ז מיושב נמי קו' הראשונה על התוס' שהקשינו דהא איצטרך קרא דלא נימא עדל"ת ז"א דאי הקרא להכי הוא דאתא דאין עדל"ת קשה מאי מקשה הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש הא גזה"כ הוא מי שאיסורו משום ב"ת חמץ כנ"ל ול"ל דקו' הירושלמי אליבא דרבנן דס"ל איסור חע"א כנ"ל ז"א דאליבא דרבנן שפיר יכלו לאכול מחדש שלכדה"נ ויוצאין לענין מצה כנ"ל וא"כ מאי קאמר מעיקרא לא אכלו וע"כ צ"ל דקאי אליבא דר"ש דס"ל כ"ש למלקות ואסור אפי' שלכדה"נ כסברת המהרש"ל וא"כ ע"כ קו' הירושלמי נמי קאי אליבא דר"ש וא"כ מאי מקשה הירושלמי הא גזה"כ הוא דאין עדל"ת לענין מצה וע"כ צ"ל דס"ל לירושלמי דהקרא לא אתי למעוטי דאין עדל"ת ושפיר הקשה התוס' למ"ל קרא ודו"ק. ועוד י"ל דודאי סברא הנ"ל דחוקה דמהכ"ת לומר דשלכדה"נ יהי' יוצא י"ח מצה דמצד הסברא כמו דאמרי' דלית בי' משום איסור טבל וכיוצא ה"ה נמי א"י י"ח מצה אמנם איתא בחולין דק"ג סוף פגה"נ חלקו מבפנים ר"י אומר חייב ור"ל אמר פטור וכו' אלא לרשב"ל היכא משכחת לה דחייב אמר ר"כ בגרמיתא זעירתא וכו' והקשה התוס' מאי פריך המ"ל דחייב הא יכול לבלוע בב"א דהא אמרי' בית הבליעה מחזיק כביצה וכו' עיי"ש ולכאורה צריכים להבין למה הוצרכו התוס' להקשות מבית הבליעה הא הכא להדי' משני הש"ס בגרמיתא זעירתא א"כ חזינן דיכול לבלוע כזית בב"א וא"כ מאי פריך המ"ל וצ"ל דס"ל לש"ס דודאי דיכול לבלוע כביצה כדאמרי' להדי' רק דאין דרך אכילה בכך אי בולע כביצה או כזית בב"א ואינו חייב עליו ושפיר פריך המ"ל דמחייב ומשני הש"ס בגרמיתא זעירתא דשם שפיר דרכו בכך לבלעו בב"א וחייב עליו וא"כ לק"מ קו' התוס' דאע"ג דאמרי' בית הבליעה מחזיק כביצה מ"מ אם לא בלען זא"ז רק בב"א ל"ה דרך אכילה בכך ולפ"ז דכזית בב"א הוי שלכדה"נ א"כ ה"ה נמי לענין מצה אינו יוצא כי אכיל כזית בב"א דהוי שלכדה"נ ודלא כמ"ש לעיל. והנה זה ידוע דהא דאמרי' עדל"ת היינו דוקא בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה אבל שלא בעידנא אינו דוחה ולפ"ז לק"מ מה שהקשינו על התוס' דשפיר הקשה למ"ל קרא ת"ל דהוי מצוה הב"ע וא"ל כנ"ל דה"א דעדל"ת ז"א דהא קאי אליבא דר"ש ור"ש ס"ל כ"ש למלקות וא"כ ל"ה בעידנא דמיד שאכל כ"ש עובר משום ב"ת טבל והעשה אינו מקיים עד שיאכל כזית מצה בזא"ז דאל"כ הוי שלכדה"נ ומקשה התוס' שפיר ודו"ק. ומעתה נבא ליישב הירושלמי הנ"ל דהנה הפר"ח הקשה אהא דאי' בירושלמי האומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול בליל פסח דמגו דחייל אשאר ימים חייל נמי אליל פסח א"כ שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח אמאי לא חל עליו שבועה נימא מגו דחייל אכזית שני דליכא מצוה חייל נמי אכזית ראשון ותי' כיון דנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח ע"כ לא נשבע אלא על מה שהוא מחויב דהיינו כזית הראשון אבל על כזית השני לא משתבע כלל ול"ש מגו. ולפ"ז נראה לכאורה הא דקאמר הירושלמי שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לא חייל השבועה לאו מטעמא דנשבע לבטל את המצוה רק מטעם דעשה דל"ת דשבועה כקו' הירושלמי במצה של חדש וא"ל כתי' הירושלמי דגזירה כזית ראשון אטי כזית שני דז"א לגבי שבועה לפי שיטת הפר"ח הנ"ל דלא נשבע רק אכזית ראשון דחיוב ולא נשבע כלל אזית שני ובאמת מותר בכזית שני ושייך שפיר עדל"ת לכך מחויב לאכול מצה בליל פסח משא"כ בנשבע סתם שלא לאכול מצה א"כ כוונתו אכל מצה שבעולם ולכך אסור לאכול אפי' בליל פסח וכתי' הירושלמי גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ול"צ כלל לטעם דנשבע לבטל את המצוה או משום כולל אך כ"ז הוא אליבא דרבנן דס"ל דמסתמא אינו נשבע אלא על כזית שלם שפיר שייך עדל"ת דבעידנא דמיעקר לאו היינו כשאוכל כזית מקיים עשה דאכילת מצה משא"כ אליבא דר"ע דס"ל מסתמא כי נשבע דעתו אפי' אפחות מכזית דאדם אוסר עצמו בכ"ש א"כ כשנשבע שלא לאכול מצה נשבע אפי' אכ"ש ול"ש עדל"ת דבעידנא דמיעקר לאו דשבועה דהיינו בכ"ש לא מקיים לעשה דאכילת מצה דהוא בכזית וא"כ אפי' בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח הי' השבועה חלה אי לאו מטעמא דנשבע לבטל את המצוה כנ"ל וזהו כוונת הירושלמי שבועה שלא אוכל בלילי פסח לוקה ואוכל מצה לא סוף דברי רבנן ר"ל דהטעם משום דעשה דל"ת דז"א אלא אליבא דרבנן דלדידהו הוי שפיר בעידנא דמיעקר לאו דשבועה דהיינו בכזית מקיים עשה דאכילת מצה משא"כ לר"ע ליכא למימר מטעם עדל"ת דלדידי' ל"ה בעידנא כנ"ל אלא אפי' לר"ע והטעם משום דנשבע לבטל את המצוה כמ"ש תוס' וא"כ אפי' לר"א כי נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לא חל כלל איסור שבועה ודו"ק:

והשתא עולה שפיר מילתא דהלל הנ"ל דשייך להדדי דהנה לכאורה לא מקשי' התוס' מידי ת"ל דהוי מצוה הב"ע דאיתא ברמב"ם פ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה ב' כרכו מצה בסיב לא יצא דנגיעת גרון בעי' כרכו במרור יצא דהמרור טפלה לו וכו' וכתב המ"מ הא דקאמר הרמב"ם הטעם דהמרור טפלה לו פירושו דמש"ה אם כרכו בסיב לא יצא דבעינן נגיעת גרון כנ"ל משא"כ אם כרכו במרור אף דגם המרור חוצץ מ"מ המרור טפלה לו והוי כאילו נגע המצה בגרון דהואיל דמצותו בכך לא מפסיק וה"ה לשאר איסורי' כתב המשל"מ דדינו כן דאם כרך דבר איסור בסיב ואכלו דאינו חייב עליו וכ"כ הרמב"ם בהל' ט"א בכרך נבילות עוף טהור בסיב דאינו מטמא עיי"ש. ולפ"ז מיושב קו' התוס' הנ"ל שהקשה למ"ל קרא דא"י במצה של טבל ת"ל דהוי מהב"ע ולפמ"ש א"ש דקרא אצטריך למעוטי היכא דכרכו למצה של טבל במרור דמצוה הב"ע ליכא דאינו חייב ע"ז כלל ומשום מצוה יצא כנ"ל דמצותו בכך מש"ה אצטריך קרא דאפי' בכה"ג לא יצא. ומעתה נבא לבאר ד' הירושלמי הנ"ל דלכאורה יש להבין על הלל דעלה מבבל לא"י הא קיי"ל דכל העולה מבבל לא"י עובר בעשה אמנם י"ל לפי שיש הרבה מצות הנוהגת בא"י ואינו נוהגת בחו"ל ולכך עלה הלל לא"י לקיים אותן מצות הנוהגת בא"י כדאמרי' בסוטה די"ד דבשביל כך נתאוה משה לכנוס לא"י. אולם י"ל לפמ"ש הרמב"ם דלאחר בית שני הי' מצות תרומות ומעשרות וכדומה הנוהגת בא"י רק מדרבנן וגם בבבל שהוא ארץ שנער הי' נוהגת א"כ הדקל"ד למה עלה הלל מבבל. אמנם י"ל דעלה מבבל לקיים מ"ע דחדש דעיקר חדש הי' לאחר ירושה וישיבה ולא בכ"מ שאתם יושבים וא"כ אין נוהג בחו"ל אך מנ"ל דאחר ירושה וישיבה הוא וא"ל דמוכח מש"ס דקדושין הנ"ל דאל"כ קו' הש"ס במ"ע מהיכן אכלו מצה בפסח וצ"ל כתי' הירושלמי דמושבות לאחר ירושה וישיבה וא"כ אינו נוהג בחו"ל ואכלו משל חו"ל דז"א די"ל דאכלו ע"י כריכת מרור וא"כ מנ"ל דלאחר ירושה וישיבה וע"ז קאמר הירושלמי כתוב א' אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב א' אומר ז' ימים וכו' דמזה מוכח דגזה"כ הוא דאפי' בכריכה אסיר דאל"כ למ"ל ששת ימים וכו' להורות דלא אכלו מחדש ת"ל דהוי מצוה הב"ע כקו' התוס' וצ"ל כנ"ל דגזה"כ הוא דאפי' ע"י כריכה במרור א"י וא"כ שפיר מוכח דלאחר ירושה וישיבה הי' ושפיר עלה הלל מבבל לקיים מצוה דחדש ולכך דוקא הלל דהי' כורך מצה ומרור משא"כ לרבנן דס"ל דאף לענין יציאות י"ח מצה אין לכרוך במרור דמצות מבטלות זא"ז כמבואר בס"פ ע"פ עיי"ש. אך דעדיין קשה דילמא לעולם אכלו ע"י כריכת מרור וא"ל כנ"ל למ"ל ששת ימים למעוטי חדש הא הו"ל מהב"ע כקו' התוס' הא י"ל תי' אחר דאי ל"ה קרא ה"א דיבא עשה דבערב ת"מ וידחה ל"ת דחדש לכן הביא הירושלמי הא דקאמר הלל טהור הוא יכול יפטור וילך לו ת"ל וטהרו הכהן עד שיאמר לו הכהן טהור אתה ובזה א"ש דהנה הירושלמי תי' שם על קו' דיבא עשה וידחה ל"ת דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור והקשה מהרי"ט קו' עצומה דבגמ' יבמות ד"ה מוכח להדי' איפכא דאמרי' שם וכ"ת נילוף ממילה ומפסח ותמיד מה להנך שכן ישנן לפני הדיבור הרי להדי' דעשה דלפה"ד עדיף ולכאורה יש פנים לכאן ולכאן דיש סברא לומר דעשה דקה"ד עדיף הואיל דהי' עוד לפה"ד ויש סברא לומר דעשה דאחה"ד עדיף כמ"ש הירושלמי הואיל דנצטוו עליו בשעת מ"ת כי בירושלמי לא נזכר לשון התוס' עשה דקוה"ד רק בזה"ל אין עדל"ת אא"כ כתובה בצדה ופי' המפורשים דמה שנאמר בסיני הכל ככתובה בצדה יחשב כי בפעם א' נאמר ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ונראה להכריע בין הסברות הנ"ל כך דהיכא דגם הל"ת הי' לפה"ד אז דחי העשה את הל"ת כי צד מעליותא יש בו וצד גריעות לית בו כי גם הל"ת הי' לפה"ד אבל היכא דהל"ת הי' לאחה"ד לא דחי העשה את הל"ת משום דהל"ת יש בו כ"כ מעליותא כמו העשה ולפ"ז מיושב קו' מהרי"ט דשם ביבמות איירי מפסח ושבת דהעשה והל"ת שניהם היו קוה"ד דשבת במרה נצטוו לכך העשה עדיף אבל הירושלמי מיירי ממצה וחדש דעשה הי' קוה"ד והל"ת לאחה"ד ומש"ה לא דחי ודו"ק. והנה יש להביא ראי' נגד המהרי"ט הנ"ל מש"ס דשבת ד' קל"ב מנין דמילה דוחה שבת ת"ל ביום וכו' רבא אמר מילה דוחה שבת מק"ו מה צרעת שדוחה את העבודה מילה דוחה אותה שבת שנדחית וכו' א"ד שדוחה אותה ומאי או אינו דקאמר ומשני ממאי דצרעת חמורה דילמא משום דגברא לא חזי' הוא וכו' ת"ש ימול בשר ערלתו ואפי' יש שם בהרת כו' מילה דוחה צרעת מ"ט ק"ו הוא ומה שבת חמורה וכו' צרעת לכ"ש ומאי או אינו דקאמר ומשני ממאי דשבת חמורה דילמא צרעת חמורה שדוחה העבודה וכו' תוס' ד"ה הדר אמר כו' תימא דברייתא דלעיל מסיק איפכא דלאו משים צרעת חמורה אלא משום גברא דלא חזי' ורבא גופא ס"ל הכי ואור"י דגרסי' רבה במקום רבא ולית לי' לרבא דלקמן וכו' והקשה מהרש"א דעדיין אינו מיושב דאפי' אי גרסי' רבה קשה לרבה ולרב ספרא מאי או אינו דקאמר בברייתא קמייתא כיון דל"ל האי סברא משום דגברא לא חזי' ע"כ צרעת חמורה וכו' ושלח יד והגיה בש"ם א"נ כו' עיי"ש והנה אם נאמר להיפוך מסברת מהרי"ט י"ל קו' התוס' די"ל דתירוצו של הגמ' קאי הכי ממאי דשבת חמורה דילמא צרעת חמורה ר"ל מנ"ל למילף דמילה דוחה צרעת הואיל דדוחה שבת דילמא שבת ידחה הואיל דשניהם הי' לפה"ד אבל צרעת היא לאחה"ד מנ"ל דדחי' דהא עשה דקוה"ד ל"ד ל"ת דלאחה"ד וזהו שאמרו בש"ס דילמא צרעת חמורה היינו הואיל דלאחה"ד הוא והא דקאמר שכן דוחה את העבודה משום דאי הוי עבודה דחי' צרעת ועבודה הי' ג"כ לפה"ד ואפ"ה דחי ע"כ הי' צ"ל דלא כנ"ל רק דעשה דקוה"ד דחי' אפי' ל"ת דלאחה"ד אבל השתא דצרעת דחי' עבודה שפיר נוכל לומר כנ"ל דעשה דקוה"ד ל"ד ל"ת דלאחה"ד א"כ זהו כוונת הש"ס דילמא צרעת חמורה דהיינו כנ"ל שהרי דחי' עבודה וא"כ נוכל לומר כנ"ל אבל באמת עיקר הטעם הא דצרעת דחי' עבודה הוא משום דגברא לא חזי' ולק"מ קו' התוס' א"כ מוכח מכאן להדי' דלא כמהרי"ט דלשיטת מהרי"ט קו' מהרש"א במ"ע ודו"ק. אמנם י"ל קו' המהרש"א באופן אחר דלכאורה יש להקשות דרש"י פי' צרעת דוחה עבודה כדקיי"ל בפסחים דזבין ומצורעין אינם יכולים לעשות פסח א"כ קשה מאי משני הש"ס דילמא גברא דלא חזי' הא רב אשי דמשני היכי אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת בעידנא דמיעקר לאו כו' והא התוס' הקשו בפסחים דנ"ט ד"ה אתי' עשה דפסח וכו' והקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח ותי' דמיירי ששחטו עליו הפסח קודם שידחה לעשה דהשלמה וכו' דשוחטין וזורקין כו' הואיל ובידו תלוי ופטור הילכך כשמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם ל"ה יכול להקריב ל"ה ראוי לאכול לערב ע"כ. א"כ גם כאן גבי מצורע יוכל לעשות הפסח היכא דשחיט עליו הפסח ואח"כ יקוץ בהרתו וטובל א"ע דהא מיירי אף במצורע מוסגר שא"צ כפרה ולכך כתב רש"י רק דצריך הערב שמש ולא הזכיר כלל מחוסר כפרה משום דאף במצורע מוסגר איירי וא"צ קרבן ול"ק הא לא מקיים העשה בעידנא דמיעקר לאו ז"א כנ"ל דאם ל"ה מקריבו לא יהי' ראוי לאכול לערב אך א"א אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ לק"מ דלא יכול לשחוט הפסח עליו קודם שיקוץ בהרתו אבל לאותו דעה דס"ל שו"ז על ט"ש א"כ מצורע גברא חזי' הוא דיכול לעשות כנ"ל. והשתא מיושב שפיר קו' מהרש"א שהקשה דעדיין אינו מיושב לרב ספרא ורבה מאי או אינו דקאמר בברייתא קמייתא ז"א דהברייתא קמייתא אתי' אליבא דמ"ד אין שו"ז על ט"ש א"כ שפיר אמרי' דגברא לא חזי' הוא אבל אידך ברייתא קאי אליבא דמ"ד שו"ז על ט"ש א"כ המצורע יכול לעשות פסח כנ"ל ומש"ה לא ס"ל להאי ברייתא דמצורע גברא לא חזי' הוא וא"ש דהא פלוגתא דתנאי הוא בפסחים אי שו"ז על ט"ש וא"כ י"ל דחד ברייתא כהאי תנא ואידך ברייתא כהך תנא. אמנם י"ל דמהרש"א ס"ל אפי' למ"ד שו"ז על ט"ש אפ"ה מצורע גברא דלא חזי' הוא דהאיך יוכל לשחוט עליו הואיל דתלוי ביד אחרים דהיינו באמירת כהן שיאמר לו טהור הוא דילמא ימאן אח"כ הכהן לומר טהור הוא ומקשה מהרש"א שפיר אך כ"ז הוא לפי דרשת הלל טהור הוא ומ"מ יטהרנו הכהן. והשתא א"ש כל הנ"ל דעלה הלל מבבל לקיים מצות חדש וא"ל כנ"ל דילמא אכלו ע"י כריכה ז"א כנ"ל דא"כ קשה קו' התוס' למ"ל קרא ששת ימים וכו' הא הוי מהב"ע וא"ל כנ"ל דיבא עשה וכו' ז"א דילמא כאידך תי' של התוס' דעשה דקוה"ד לא דחי רק דקשה מנ"ל זה כקו' מהרי"ט דביבמות ד"ה מוכח להיפוך וצ"ל כהכרעתי דהיכא דהעשה הוא קוה"ד והל"ת לאחה"ד אינו דוחה ל"ת כנ"ל דאל"כ למ"ל קרא בבשרו דיכול לקוץ בהרת לצורך מילה נילוף ק"ו דדחי' שבת אלא ש"מ דשאני צרעת דנאמר לאחר מ"ת רק דקשה מנ"ל דילמא משום דצרעת חמורה דדוחה את העבודה ול"ל משום גברא דלא חזי' דהא יכול לשחוט הפסח ואח"כ יקוץ בהרתו לכך יליף הלל טהור הוא ומ"מ וטהרו הכהן אף דבאמת מדינא הוא טהור מ"מ טהרתו תלוי בכהן וא"כ הוי שפיר גברא דלא חזי' וא"כ שפיר מוכח מדאצטריך קרא דעשה דקוה"ד גרע ודו"ק היטב:

אות קט)

פסחים דף ו' שואלין ודורשין בהל' פסח קודם לפסח למ"ד יום כו' עיי"ש עד אתי' מדבר מדבר וכו' תוס' ד"ה ממאי דבריש ירחא קאי תימא דאמרי' בשבת דכ"ע בר"ח אתי' למדבר סיני דאתי' זה זה וכו' והיינו משום דאמרי' במנחות דנתקשה משה במעשה לבנה עד שהראהו הקב"ה באצבע כו' עיי"ש. ונתקשו בו גאוני עולם דהך מילתא והיינו כו' אינו מובן דהוא קו' בפ"ע ואין לו שייכות והתקשרות עם הך דשבת והכי הול"ל ועוד דאמרי' במנחות וכו'. ונראה דמהרש"א הקשה בשבת דפ"ו אקו' התוס' דילמא הא דילפי' זה זה היינו לפי המסקנא דילפי' מדבר מדבר דהי' באחד לחודש הראשון בשנה השנית וא"כ מוכח דשואלין ודורשין י"ד ימים קודם פסח וא"כ אף החודש הזה נאמר ע"כ בר"ח. ולכאורה אין מקום לתמיהתו דהא ת"ק סבר למ"ד יום ע"כ דלא דריש ג"ש במדבר במדבר ואפ"ה ס"ל דילפי' זה זה דקאמר בשבת דכ"ע ס"ל בר"ח באו למדבר סיני דילפי' הזה הזה דבודאי לא אזלי כולם רק אליבא דרשב"ג ולא כת"ק איברא דדברי מהרש"א בנוים על דברי התוס' שהקשה בשבת למ"ל הזה הזה נילוף במדבר במדבר ולכאורה מה קו' דילמא ס"ל כרבנן דלמ"ד יום וא"כ ל"ל ג"ש במדבר במדבר כלל א"ו דלכ"ע ילפי' במדבר וכו' וע"כ החליט מהרש"א דעתו דלכ"ע ילפי' במדבר במדבר אך קשה באמת מנ"ל לתוס' זה. ונראה דהר"ן הקשה אהא דתנן משה תיקן לישראל שיהיו שואלין בהל' פסח בפסח וכו' הא אפי' שלשים יום מקודם דרשי' מדינא כש"כ ביו"ט עצמו וכ' הגאון חק יעקב דבירושלמי מבואר דבבית הועד דרשי' למ"ד יום מקודם וא"כ שפיר תיקן משה דדורשין בפסח לכל ישראל. אך נראה דעדיין קו' הר"ן במ"ע דהרי הש"ס פריך שם מ"ט דרבנן ומשני שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ורשב"ג אמר לך איידי דקאי במילי דפסחא וכו' ומ"ט דרשב"ג שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח וכו' וקשה למה לא פריך הש"ס נמי ורבנן מ"ט לא אמרי כרשב"ג ואי דלא ס"ל הג"ש דבמדבר עכ"פ הו"ל לאקשוי' כן ולתרוצי כנ"ל. לכן נראה דהא דס"ל לירושלמי דלמ"ד יום דרשי' בבית הועד ולכאורה מנ"ל זה רק י"ל דהא לא מצינו דרשת למ"ד יום רק באנשים שהיו טמאים לנפש אדם ושאלתם הי' בבית הועד כמו שמצינו בקרא ויבואו לפני משה ולפני אהרן ופירש"י בבהמ"ד היו יושבין עיי"ש וא"כ אין לנו אלא כדמצינו בקרא ולא להוסיף. אך זה בלמ"ד יום אמנם באותן י"ד ימים קודם פסח נפקא לן מדכתיב דברו אל כל עדת ב"י הרי מבואר דיש לדרוש ברבים ולפ"ז א"ש דודאי אף רבנן ס"ל דרשת רשב"ג במדבר במדבר ולהורות נתן די"ד יום דורשין לכל ישראל אבל הם הוסיפו דבבית הועד דורשין ל' יום מהך קרא דטמאים לנפש אדם ורשב"ג ס"ל דמהך דלמ"ד יום לא ילפי' דאיידי דקאי וכו' ואין לנו רק י"ד ימים לדרוש ברבים מהך דבמדבר נמצא דאף רבנן ס"ל דרשת רשב"ג ול"ק על רבנן הך גז"ש דבמדבר מה דרשי בי' משום דלדידהו נמי צריך הך ג"ש כנ"ל. לפ"ז קו' הר"ן קמה וגם נצבה דכיון דלכ"ע י"ד ימים קודם פסח דרשי' ברבים א"כ מה תיקן משה שיהיו דורשין בפסח וא"ש. ויש ראי' ברורה להר"ן מש"ס סנהדרין די"ב ע"ב דאיתא אין מעברין את השנה ביום למ"ד של אדר ואם עברוהו מעוברת ופריך מכדי מפורים לפסח דרשי' בהל' פסח ואי אתי' ריש ירחא דניסן וקמעברת לשתא אתו לזלזולי בחמץ דתנן שואלין קודם לפסח למ"ד יום ורשב"ג אומר שתי שבתות ותוס' שם כתבו אמתני' דעדיות הם העידו שמעברין את השנה כל אדר ה"מ לאקשוי'. אמנם לפמ"ש לעיל ניחא דבשלמא עד ריש ירחא דניסן דדרשי' רק בבית הועד ל"ש זלזול חמץ לאנשי ועד דהם הם המעברין את השנה אמנם בהגיע ר"ח ניסן שכבר חל הזמן לדרוש לכל המוני עם בזה שפיר יש חשש זלזול חמץ ולק"מ מ קושי' התוס' ומש"ה הביא נמי הגמ' דברי רשב"ג דלכאורה הוא שפת יתר אך לפמש"ל ניחא דהא לענין דרישה להמוני עם לא נחלקו ולק"מ ומבואר כדברי הר"ן דאי נימא דגם באותן י"ד ימים מקודם נמי לא דרשי' רק בבית הועד קשה מה יש חשש זלזול לאנשי הועד כנ"ל. ולפ"ז הקשה התוס' לעיל שפיר דהא גם רבנן אית להו ג"ש במדבר וכו'. ולתרץ קושי' התוס' בשבת נקדים מה דאי' שם יומא קמא לא אמר להו מידי משום חולשא דאורחא ומזה ילפי' דת"ח שבא לעיר אין מבקרין אותו ביום ראשון עיי"ש. וקשה מנ"ל זה דילמא הטעם דיומא קמא לא אמר להו מידי משום דאיתא שם (שבת דפ"ו) משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד ופירש"י דכל מה שלא נאמרה לו בהשכמה שוב לא נאמר לו בו ביום וא"כ דילמא אז באו בחצי היום למדבר סיני ול"ה באותו יום הדיבור ולכך לא אמר להו מידי וצ"ל כיון דאנן ילפי' הך מג"ש זה זה ושם הי' בלילה דהרי הראה לו הלבנה בחידושה וזהו בתחלת הלילה כמבואר במדרש א"כ ילפי' דגם ביאה למדבר סיני הי' בלילה ואפ"ה ביומא קמא לא אמר להו ושפיר מוכח דין זה דאין לבקר ת"ח ביום ראשון. ובזה מיושב קו' התוס' דאף דילפי' במדבר וכו' מ"מ איצטרך זה זה להורות דבלילה באו למדבר סיני ואפ"ה יומא קמא לא אמר להו כנ"ל. והנה על הך ראי' דמנחות שנתקשה משה במעשה הלבנה יש להקשות מנ"ל דהראו לו לבנה ממש דילמא רק דמות לבנה של אש הראו לו כמו דאמרי' במנורה ומחצית השקל וכן הוא במדרש. אך לפ"ז אין כאן ראי' דהחודש הזה הי' בלילה כיון דהי' רק דמות לבנה וזה אפשר להראות גם ביום. ומעתה יבואר היטב המשך ד' התוס' הנ"ל דממנחות לחוד ל"מ להקשות די"ל כנ"ל שהי' רק דמות לבנה של אש ולכך הקשה התוס' משבת רק דמשבת לחוד י"ל כקו' מהרש"א הנ"ל דלמסקנא איתמר וגם רבנן ס"ל דרשת רשב"ג כנ"ל וא"ל כקו' התוס' א"כ זה זה למ"ל נילוף מגז"ש במדבר כו' י"ל דאיצטרך זה זה להורות דבלילה באו ומש"ה כ' התוס' והיינו דאמרי' במנחות וכו' וא"ל כנ"ל דהי' רק דמות לבנה א"כ אין כאן ראי' דהי' בלילה והד"ק התוס' משבת לדוכתי' זה זה למ"ל וקו' התוס' מכח ממנ"פ ודו"ק היטב:

אות קי)

פסחים דף ס"ו ע"ב פסח דדחי טומאה מנ"ל אר"י אמר קרא איש איש כי יהי' טמא לנפש כו' איש נדחה וכו' א"ל רשב"ל אימא וכו' אלא ארשב"ל מהכא וישלחו מן המחנה וכו' ובתוס' ד"ה אלא אמר ר"ל תימא לרשב"א הניחא לר"י אלא לרשב"ל פסח דדחי טומאה מנ"ל והניחו בקושי'. ונראה דלק"מ עפ"מ דהקשה התוס' לקמן דס"ט ע"א בד"ה שוחטין וזורקין וא"ת אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כ' רחמנא דטמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לעכב דבעי' גברא דחזי לאכילה וכו' ותי' דאיצטרך למימר דצבור עבדי בטומאה כו' עיי"ש ולפ"ז לא מקשה התוס' מידי לר"ש פסח דדחי טומאה מנ"ל די"ל דיליף מהנ"ל כמו שתי' התוס'. אך ז"א דהא קו' התוס' הוא לר"ל ור"ל לא יליף מהנ"ל אלא יליף מקרא וישלחו כו'. ונראה ליישב והסגנון יהי' כך דהא דיליף ר"ל מוישלחו היינו אליבא דר"י דלר"י לק"מ קושי' תוס' דלקמן וא"כ ליכא למילף כמו שמתרץ התוס' אבל לר"ש מקשה תוס' שפיר וע"כ צ"ל כתי' התוס' א"כ יליף שפיר מהתם דהא אי' בפסחים כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן אבל שלכדה"נ פטור וכ' האחרונים דזהו דוקא בלאו דלא עבר על הלאו אלא אם אכלו כדה"נ אבל לענין עשה מקיים אפי' אם אכל מצה שלא כדה"נ ולפ"ז לא מקשה התוס' מידי אמאי כ' רחמנא דטמא אינו עושה פסח הא בלא"ה לא חזי' לאכילה ז"א דה"א דיאכל הפסח לערב שלא כדה"נ ויוצא ידי אכילת פסח ולא מחייב משום טומאה דבל"ת אינו עובר בשלכדה"נ. אמנם לר"ש הקשה התוס' שפיר דכבר נודע מ"ש מהרש"ל בשבועות דכ"ג דלר"ש דסובר כ"ש למלקות ה"ה דמחייב בשלכדה"נ וא"כ א"ל כנ"ל דיכול לאכול שלכדה"נ דלדידי' לוקין אפי' בשלכדה"נ וע"כ צ"ל כתי' התוס' וא"כ שפיר יליף ר"ש מהכא דפסח דחי טומאה משא"כ לר"י לק"מ קושי' התוס' וליכא למילף מהנ"ל כמו שתי' התוס' לכך הוצרך רשב"ל למילף אליבא דר"י מקרא דוישלחו כו' וא"ש ודו"ק. ואגב דעסיקנא בענינא דפסחא אציגה בזה שני קושי' עצומות:

אות קיא)

בפסחים דע"ט ע"א ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין כו' ואפי' ישראל וכהנים טהורים וכה"ש טמאים עושים פסח בטומאה אמר ר"ח ל"ש אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב ה"ה כחלל וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מתעבד אבל אם נטמא הסכין בשרץ דבשר הוא דקא מטמא וגברא לא קא מטמא טהורין עבדי טמאין לא עבדי וכו' עיי"ש וקיי"ל דכן הלכה ועיי' ברמב"ם. ותמוה לשיטת רבינו חיים כהן בתוס' פ"ז דנזיר דאף דאמרי' חרב ה"ה כחלל מ"מ הוי טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' עיי"ש שהקשה להרמב"ם איזה בית אשר תבנו לי כו' וידוע דקיי"ל כל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבים עליהם על ביאת מקדש ולפ"ז קשה מאי קאמר הש"ס ל"ש אלא שנטמא בטמא מת וכו' דמעיקרא כי מתעבד בטוה"ג דכרת קא מתעבד הא הוי טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' ולא קא מחייב על ביאת מקדש ליכא כלל כרת בזה וצ"ע. עוד ק"ל בש"ס שבועות די"ז מקשה טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה דהא חייב על ביאת מקדש כו' עיי"ש. והרי משכחת לה שפיר בטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' דאינו חייב על ביאת מקדש משום שהי' טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' כנ"ל וא"כ אינו חייב אלא משום ששימש בטומאה וצ"ע:

אות קיב)

פסחים דף ע' אי' פלוגתא חכמים אומרים חגיגה אינה דוחה שבת ובן תימא אומר חגיגה ד"ש וקיי"ל כרבנן והוכיח הרח"ש מכאן מדפסקי' דחגיגה אד"ש אם חל פסח בשבת. א"צ להביא ב' תבשילין רק א' לשם פסח אבל לשם חגיגה א"צ להביא דהא אינו דוחה שבת והר"י מקורביל פסק אע"פ שחל פסח בשבת אפ"ה צריך להביא ב' תבשילין אע"פ שאינו ד"ש דהא אם חל פסח בשבת צריך להביא החגיגה בע"ש ולכך צריך תבשיל א' לשם חגיגה דאוקי לילות בהדי ימים. ומקשים העולם לשיטת הר"י מקורביל קו' הש"ס במ"ע דאי' בש"ס איבעי' להו לבן תימא דאמר חגיגה ד"ש יש בו משים שבירת עצם בפסח או לא ת"ש סכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה בין בזה שונה ומטביל מני אילימא רבנן מ"ש סכין דמטביל דחזי' לפסח קופיץ נמי הא חזי' לחגיגה אלא לאו בן תימא הוא וש"מ יש בו משום ש"ע ומשני לעולם רבנן וכגון שבא בשבת עיי"ש בפירש"י וקשה לשיטת הר"י מקורביל דאם חל פסח בשבת שוחטין החגיגה מע"ש א"כ קושי' הש"ס במ"ע מ"ש סכין ומ"ש קופיץ דהא הקופץ צריך לשבר עצמות החגיגה. ונראה דלק"מ דהש"ס פריך שם יהא מדקתני סיפא חל י"ד בשבת כי' מכלל דרישא לאו בשבת והקשה התוס' אמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים כו' ולכאורה לא מקשה התוס' מידי דרש"י פי' אהא דקתני חל י"ד בשבת שוחט בה מיד ופירש"י דקאי אף לקופיץ דמסתמא טביל מאתמול ע"ש והרמב"ם פי' דקאי אסכין אבל לא אקופיץ וא"ל מה קמ"ל פשיטא דבסכין מותר לשחוט בה מיד י"ל דה"א דאסיר לשחוט באותו סכין בשבת משום חילול שבת קמ"ל דאפ"ה מותר והראב"ד השיג עליו דסברת רש"י נכונה דמסתמא טביל הקופיץ כמו שפירש"י. ונראה דלק"מ דאיתא (ביצה די"ח) כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו בשבת משום מתקן מנא אבל כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין איתו בשבת דל"ה מתקן מנא והנה הסכין או הקופיץ שנמצא יש לחוש שנטמא באה"ט או בוה"ט וס"ל דעל וה"ט לא חשו חז"ל א"כ י"ל דרש"י ורמב"ם מחולקים בזה רש"י סובר אף אקופיץ דשוחט בה מיד דעל מה יש לחוש על אב הטומאה הא ודאי טבלו מע"ש דאה"ט אסור לטבול בשבת וא"ל הא הקופיץ יכול לטבול בט"ו ז"א דבעי הערב שמש ואין לחוש שמא נטמא בוה"ט דמותר לטבול בשבת ז"א דעל וה"ט לא חשו חז"ל ולכך בנמצא סכין הוא דמותר לשחוט מיד דודאי טבלו מאתמול דבעי הערב שמש אבל קופיץ שונה ומטביל דחיישי' על וה"ט וא"ל הא בעי הע"ש ז"א דל"צ לי' היום אלא למחר וא"כ לק"מ קו' הראב"ד דודאי סברת רש"י נכונה דודאי טבלו מאתמול רק דהרמב"ם חושש אולי נטמא בוה"ט דמותר לטבול בשבת וסמכא דעתי' לטבול בי"ד כנ"ל. ולפ"ז לק"מ נמי קושי' התוס' די"ל דמיירי בוה"ט אך י"ל דהתוס' הקשה שפיר דתוס' אזלי לשיטתם דהתוס' ורש"י והרמב"ם מחולקים דרש"י והרמב"ם ס"ל דוה"ט בעי הערב שמש והתוס' ס"ל דלא בעי הע"ש ולפ"ז הקשה התוס' שפיר הא בל"ז מוכח דלא מיירי בשבת מדקאמר שונה ומטביל ואי בשבת האיך יכול לטבול וא"ל דמיירי בוה"ט א"כ קשה סכין למה שוחט בה מיד דילמא נגע בוה"ט ועדיין לא טביל וסמכא דעתי' לטבול בשבת וא"ל הא בעי' הע"ש ז"א דס"ל לתוס' דוה"ט א"צ הע"ש וא"כ מקשה תוס' שפיר. ואי' בפסחים דס"ו מי ששכח ולא הביא סכין מע"ש תוחב לו בצמרו ודוקא בדיעבד הקילו אבל לכתחלה צריך להביא מע"ש. והרמב"ם פוסק אם הביא וה"ט בעזרה חייב מכות מרדות וא"כ דאסור להביא וה"ט לעזרה שפיר ס"ל להרמב"ם דוקא סכין דהוצרך להביא מע"ש לכן שוחט בה מיד דהא בודאי טביל לי' מאתמול דצריך להביא לעזרה מע"ש וע"כ לא יביא דבר טמא אבל קופיץ דל"צ להביא לעזרה שונה ומטביל דסמכי' דעתי' אי"ד וא"ל הא צריך הע"ש ז"א דוה"ט ל"צ הע"ש. והשתא א"ש שיטות הר"י מקורביל דצריך להביא ב' תבשילין אע"ג דחגיגה אינו ד"ש דהא צריך לשחוט מע"ש וא"ל כקו' העולם י"ל דהר"י ס"ל כהרמב"ם דוה"ט מותר לטבול בשבת וס"ל ג"כ דוה"ט א"צ הע"ש ויש לחוש שמא נטמא בוה"ט ולא טביל לי' מאתמול וסמכי' דעתי' לטבול בשבת וא"ל הא בעי הע"ש ז"א דוה"ט א"צ הע"ש וא"ל מ"ש סכין ומ"ש קופיץ דבסכין נמי יש לחוש דילמא נגע בוה"ט ומותר לטבול בשבת ועדיין לא טביל הסכין ז"א דסכין צריך להביא לעזרה מע"ש ובודאי לא יביא דבר טמא לעזרה משא"כ קנפיץ חיישינן שפיר שמא עדיין לא טביל לי' וסמכי' דעתי' לטבול בשבת כנ"ל וא"ש ודו"ק היטב:

אות קיג)

פסחים דפ"ח ע"ב אמר מר ופטורים מלעשות פסח שני והאיכא חד דלא נפיק כו' ופריך וניתי כל חמשה חד כהן כו' ובתוס' ד"ה האי כהן ה"ד וא"ת וניתי כהן קטן וכו'. קושי' המג"א מפורסמת הא קיי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוים להפרישו אבל אסור להאכילו בידים ומאי מקשה התוס'. ונראה דהרמ"א בהל' חנוכה סי' תרע"ג הביא בשם ת"ה דאם נתערב נר חנוכה בנרות של חול אפי' באלף ל"ב משום דנר חנוכה הוי דבר שבמנין אף דהנרות של חול ל"ה דשב"מ מ"מ ל"ב משום דלא אזלי' בתר המבטל אלא אחר הבטל. וכבר צווחי בי' קמאי דקמאי על הת"ה דהא בכ"מ משמע דאזלי' בתר המבטל ונראה להביא ראי' להת"ה מש"ס הנ"ל דאי' בתוס' ריש כיצד צולין וז"ל מדמקשה הש"ס הכי וניתי כל חד כהן מוכח דחותכין החזה ושוק מן הפסח כדי שלא יבלע בשר הפסח מחזה ושוק דאסורה לזרים עיי"ש ולפ"ז קשה מאי פריך הש"ס אי דעביד פסח דילמא האי פסח הוא ונמצא פסח נאכל שלא למנויו ז"א דהא החזה ושוק של החמשה פסחים המסופקים מחותכים ומעורבים ביחד וא"כ מותרים הם לכהן לאכול אף שאינו מהמנוים משום דאין כאן אלא חד של פסח ובטל ברוב וע"כ צ"ל דל"ב משום דקיי"ל חתיכה הר"ל ל"ב וא"כ גם כאן החזה רל"ה הוא רק מ"מ הקושי' במ"ע דהא אי' בש"ס יבמות דדבר הנחלק לכהנים ל"ה חתיכה הר"ל משום דלא נהגו בי' כבוד עיי"ש וא"כ ד' חזות ושוקי' של שלמים שנתחלק לכהנים ל"ה ראוי להתכבד וא"כ קשה דלהוי החזה ושוק של פסח אף דהוי דבר חשוב ליבטל ברובא היינו באותן ד' חזות ושוקי' של שלמים דל"ה חהר"ל א"ו מוכח דינו של ת"ה דאזלי' בתר הבטול ולא בתר המבטל ולכך גם כאן ל"ב החזה של פסח משום דזה לא נתחלק לכהנים וא"כ הוי חהר"ל ואפי' באלף ל"ב. והנה המפורשים כ' הא דאמרי' חהר"ל ל"ב היינו מדרבנן וזה ידוע דעת הרשב"א ביבמות דקי"ג דהא דקיי"ל דאין מאכילין לקטן איסור בידים היינו רק באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן ספינן לי' בידים וא"כ הכא דליכא רק איסור דרבנן דמדאו' בלא"ה בטלה כנ"ל ושפיר מותר ליתן לקטן וסרה תלונת המג"א מעל התוס' וא"ש:

אות קיד)

פסחים דף צ' ע"ב אמר ר"י אמר רב שוחטין וזורקין על טב"י ואין שו"ז על טמא שרץ כו' וכ"ת ממאי דהכי סבר לי' כר"י דאמר טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהן בע"פ עיי"ש באר היטב ועיין ברמב"ם הל' ק"פ פרק ששי וז"ל שוחטין וזורקין על טב"י דשרץ אבל טמא מת שחל ז' שלו בע"פ אע"פ שטבל והזה עליו והרי הוא ראוי לאכול בקדשים לערב אפ"ה אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני כו' בד"א בשנטמא בטומאת המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם נטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין וזורקין עליו כשיטבול עכ"ל והשיג עליו הראב"ד מנ"ל לרמב"ם לחלק בין טומאה שהנזיר מגלח עליהן לטומאה שאין הנזיר מגלח עליהן. ותו קשה דהמפורשים פי' הא דמחלק הרמב"ם בין טב"י דמת לטב"י דשרץ יצא לו משום דקשה לו קו' התוס' דלמה אמר להם לדחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם ע"ש בתוס' ד"ה שחל שביעי שלו שדוחקי' ליישב א"ו מוכח דאין שו"ז על טב"י דמת ולפ"ז קשה הא דקאמר ס"ל כר"י הא לא מוכח כלום מר"י דאין שו"ז על ט"ש די"ל טמא מת שאני כמו שמחלק הרמב"ם בין טב"י דמת לטב"י דשרץ. ונראה דלק"מ דאי' בתוס' דגי' ישנה הי' בש"ס ס"ל כר"ע ומחקו רש"י ותוס' זה הגי' דהא אי' בש"ס דסוכה דכ"ה דר"ע סבר מישאל ואלצפן הי' ואמר ר"י אי מישאל ואלצפן הי' והלא כבר היו יכולים ליטהר א"כ לר"ע לא חל ז' שלהם בע"פ ע"כ. והמזרחי מקיים הגי' ישנה דס"ל כר"ע דהנה באמת קשה לר"ע קושי' ר"י והלא כבר היו יכולים ליטהר וע"כ צ"ל דר"ע סבר כמ"ד דבשמיני לחודש הוקם המשכן ובו ביום מתו נדב ואביהוא וא"כ שפיר חל שביעי שלהן בע"פ. ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם וכך הוא הסגנון דהרמב"ם הי' גרס כגי' ישנה ס"ל כר"ע וכדברי המזרחי הנ"ל רק דהי' קשה לי' למה קאמר הש"ס ס"ל כר"ע הא כר"י נמי מצי לאוקמי דלדידי' נמי מוכח דשו"ז על ט"ש ובשביל קושי' זאת הוכיח הרמב"ם דינו דיש לחלק בין טמא מת לשרץ וגם בין טומאה שהנזיר מגלח או לאו דהנה הראב"ד תי' על קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דיטבלו בו ביום כו' ודעתו לומר דבאמת אם הי' שעות ביום שיהי' יכולים לטבול אזי היו טובלים ועושים פסח ראשון רק שהיו מתעצלים ול"ה שעות ביום. והקשה עליו הלח"מ דא"כ מאי קאמר ר"י והלא כבר יכולים ליטהר דילמא גם הם היו מתעצלים עיי"ש ולפ"ז א"ש דהרמב"ם הוכיח דאין שו"ז על טב"י דמת מכח קושי' התוס' דיטבלו כו' כנ"ל וא"ל דהיו מתעצלין קשה קו' הלח"מ מאי קאמר ר"י והלא כבר יכולים ליטהר כנ"ל א"ו מוכח אליבא דר"י דלא דמי טב"י דמת לשרץ וא"כ לק"מ אמאי לא משני הש"ס ס"ל כר"י משים דלדידי' לא מוכח כלום דאין שו"ז על ט"ש די"ל דטמא מת שאני כמו שמחלק בין טב"י דמת לשרץ ולכך קאמר הש"ס ס"ל כר"ע וכדברי המזרחי הנ"ל רק דעדיין קו' הנ"ל במ"ע דילמא גם ר"ע מחלק בין מת לשרץ כר"י דודאי בזה לא יחלוקו א"ו מוכח דין שני של הרמב"ם דיש לחלק בין טומאה שהנזיר מגלח עליו או לאו וא"כ א"ש דהתוס' הקשה לר"ע דאמר מישאל ואלצפן הי' במאי נטמאו הא נדב ואביהוא נשרפו שריפה ממש ועפרא בעלמא לא מטמא. ונראה דלק"מ דאי' בש"ס סנהדרין דנ"ב שריפת נד"ו הי' מתחיל מגואי היינו בתחלה נשרף הנשמה ואח"כ הגוף ואי' בש"ס שם ותאכל אותם אותם ולא בגדיהם ואי' במשנה כל הכלים הנוגעים במת הרי הן כמת עצמו דחלל חרב אמר רחמנא ופי' התוס' דהיינו דוקא כלי מתכות והרמב"ם חולק וס"ל דכל הכלים בכלל וא"כ לשיטת הרמב"ם לא מקשה תוס' מידי משום דמיד שנשרפו נשמתן נטמאו בגדיהם בגופן ונעשו בגדיהם כמת עצמו ונטמאו מישאל ואלצפן בבגדיהן ולק"מ אבל התוס' לשיטתם דלא אמרי' בחלל חרב כו' אלא דוקא בכלי מתכות ולא בשאר כלים ומקשה התוס' שפיר. והנה רבינו חיים כהן פסק אף דאמרי' חרב ה"ה כחלל מ"מ הוי טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' וא"כ לפי ד' הרמב"ם דמחלק בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' או לאו לק"מ קו' הנ"ל האיך מוכח מכאן דאין שו"ז ז"א משום דאף אי נימא דר"ע מחלק בין טומאת מת לשרץ כר"י מ"מ מוכח דאין שו"ז על ט"ש משום דאליבא דר"ע לא נטמאו מישאל ואלצפן אלא בבגדיהן כנ"ל וא"כ הוי טומאה שאין הנזיר מגלח עליהן כשיט' הר"ח כהן הנ"ל וא"כ אי נימא דשו"ז על ט"ש קשה א"כ מ"ט ל"ה שוחטין על מישאל ואלצפן דהרי הם נטמאו בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' והוי דומי' לטומאת שרץ א"ו מוכח דאין שו"ז על ט"ש אליבא דר"ע וא"ל כקושי' התוס' יטבלו כו' דהא שו"ז על טב"י דמת שנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' ז"א די"ל כתי' הראב"ד דהיו מתעצלים כנ"ל וא"ל כקו' הלח"מ כנ"ל ז"א דבאמת לא אמר ר"ע והלא כבר היו יכולים ליטהר וא"ש ודו"ק כי נכון הוא:

אות קטו)

ובאופן אחר נ"ל דאי' בש"ס דסוכה דכ"ה ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו ר"י הגלילי אומר נושאי ארונו של יוסף היו אמר להם ר"י אי מישאל ואלצפן היו כבר היו יכולים ליטהר ואי נושאי ארונו של יוסף כבר היו יכולים ליטהר אלא טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בע"פ. ולכאורה י"ל מאי קאמר ר"י אי נושאי ארונו ש"י כבר היו יכולים ליטהר הא חד דעה מצינו בש"ס דבח' לחודש הוקם המשכן ובשני לו נשרף הפרה ובשלישי הזה וא"כ שלישי הי' ביו"ד לחודש וטמא מת צריך הזאה ג' וז' וא"כ אם הי' מזהין על נושאי ארונו ש"י ביו"ד לחודש הזאת שלישי חל ז' שלהם בע"פ וא"כ מאי קאמר ר"י והלא כבר היו יכולים ליטהר ונראה דלכאורה קשה במאי נטמאו נושאי ארונו ש"י הלא במת עצמו לא נגעו וא"ל במשא המת ז"א דאי' בש"ס כל הקדישות שהי' בארון הקודש הי' ג"כ בארונו ש"י וידוע דהארון נושא את נושאיו וא"כ גם ארונו ש"י הי' נושא את נושאיו ואין כאן טומאת משא כלל וע"כ צ"ל דנטמאו בארון עצמו דאי' בש"ס כל הכלים הנוגעים במת הרי הם כמת עצמו ופי' הרמב"ם ל"ד בכלי מתכות איירי אלא אף כל הכלים וא"כ שפיר י"ל דנטמאו בארון עצמו וידוע דר"ח כהן פסק אף דאמרי' חרב ה"ה כחלל מ"מ הוי טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' והשתא א"ש לפי דברי הרמב"ם דמחלק בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' או לא דבאין מגלח עלי' שוחטין וזורקין על טב"י שפיר קאמר ר"י דאם נושאי ארונו ש"י היו כבר היו יכולים ליטהר דהנה המפורשים כ' הא דמחלק הרמב"ם בין טב"י דמת לשרץ משום דק"ל קו' התוס' למה לא אמר להם משה שיטבלו ויעשו פסח ודוחק של התוס' לא ס"ל א"ו מוכח דאין שו"ז על טב"י דמת א"כ י"ל דזהו כוונת ר"י בשלמא אי טמאי מת מצוה היו ל"ה יכולים ליטהר מקודם כנ"ל ול"ק למה לא אמר להם שיטבלו ולטהר משום דאף אם יטבלו מ"מ אין שוחטין על טב"י דמת כנ"ל אבל אם נושאי ארונו ש"י היו כבר היו יכולים ליטהר פי' הול"ל שיטבלו וא"ל דאין שו"ז על טב"י דמת ז"א דהא נושאי ארונו ש"י לא טמאו אלא בארון כנ"ל והוי טומאה שאין הנזיר מגלח עליו כדברי הר"ח כהן ועל טב"י כזה שפיר שו"ז עליו כשיטת הרמב"ם הנ"ל וא"כ דינו של הרמב"ם מוכח מש"ס וסרו כל התלונות מעליו ודו"ק היטב:

אות קטז)

יבמות דף ע"א אר"י משום ר' בנאה ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהיו ערלים דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון בעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא הזיה אימת עביד להו לאו כשהן ערלים פירש"י אימת הזה עליהם לטומאת מת שעליהם שרוב הצבור ט"מ היו ופריך הש"ס ודילמא לא עבדו פסח כלל ומתקיף לי' מר זוטרא ודילמא פסח הבא בטומאה הי' וא"ל ר"א תנינא בהדי' מלו וטבלו ועשו פסח בטהרה כו' א"ו מוכח דערל מקבל הזאה דאל"כ אלא הי' מזין עליהם ביום י"א לחודש א"כ הזאה שני' אימת הי' עיי"ש. והרמב"ם פסק דשו"ז על טב"י דשרץ אבל לא על טב"י דמת ומוכיח דינו מהא דאיתא בש"ס סוכה דכ"ה ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו ר"י אומר טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בע"פ וביום ההוא הוא דא"י לעשות הא למחר יכולים. לעשות כו' א"כ דינו של הרמב"ם מוכח. קושי' העולם מפורסמת הלא מש"ס דהכא מוכח איפכא דקאמר בעשירי לא מהילו משום חולשא דאורחא משמע דאי הוי מלו בעשרה הי' יכולים לומר דאין ערל מקבל הזאה דהזאה ראשונה הי' ביו"ד לחודש לאחר המילה והזאה שני' הי' בע"פ ולשיטת הרמב"ם מ"מ אין רשאים לעשות פסח דהם היו טמאי מתים כמו שפירש"י להדי'. ונראה עפ"מ שהקשה התוס' בד"ה ודילמא פסח הבא בטומאה הי' תימא א"כ קרא למ"ל דבפרק בתרא דזבחים דף קי"ד דייק ר' שמעון מקרא ולרבנן מיבעי' לי' לכדר"י דערל מקבל הזאה. ונראה דלק"מ דהא יש להקשות על יהושע דהוא ידע שיצטרך למול את ישראל לאחר שעברו את הירדן וא"כ למה לא עשה אדר שני כדי שיהי' פנאי להזות על הטמאים וע"כ צ"ל דערל מקבל הזאה מיהא ז"א דב' דעות יש אי מעברין השנה מפני הטומאה או לאו וא"כ י"ל דיהושע ס"ל דאין מעברין ולכך ל"ה יכול יהושע לעבר השנה מפני הטומאה ולעולם דאין ערל מקבל הזאה. ולפ"ז מיושב קו' התוס' דהש"ס בזבחים קאי אליבא דמ"ד דמעברין וא"כ קשה שפיר קרא למ"ל וליכא למימר כנ"ל דאין מעברין השנה מפני הטומאה ז"א דאיהו ס"ל דמעברין. ועוד י"ל דהא חד דעה אי' דבאדר ני מת משה וא"כ י"ל דס"ל כאותו דעה וא"כ בלא"ה הי' עיבור משא"כ כאן ל"ל הכי דבאותו דף יש ב' דעות הא דכתיב שוב מל את ב"י שנית ח"א מילה ממש שבמדבר לא מלו את עצמם משום דלא נשיב להם רוח צפונית וח"א דמצות פריעה ניתן להם דלאברהם לא ניתנה מצות פריעה והנה יש להוכיח דמצות פריעה ניתן להם דהא בז' באדר מת משה ושבת הי' וא"כ הי' ר"ח אדר ביום א' וניסן ביום ב' ועשרה בניסן ביום ד' ולא מהילי עצמם רק ביום ה' וא"כ א"א דמילה ממש הי' א"כ הוי מילה שלא בזמנו ואסור למול ביום ה' משום דיהי' יום ג' בשבת כמבואר בש"ך הל' מילה עיי"ש א"ו מוכח דפריעה הי' וא"כ הוי בזמנה דעד עתה לא נצטוו והשתא א"ש הש"ס דה"ק ר"י ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו כו' וא"ל כקו' הש"ס דילמא פסח בטומאה הי' קשה קושי' התוס' קרא למ"ל וא"ל דאתי להורות שאין מעברין מפני הטומאה דמילה ממש הי' וא"כ יהושע שידע שמוכרח למול את ישראל ומ"ט לא עיבר השנה א"ו דאין מעברין מפני הטומאה ז"א דהא ביו"ד לא מהילו ואימת מהילי בי"א לא משום דחל ביום ה' לפי חשבון הנ"ל וא"כ אינו רשאי למול א"ו מוכח דמצות פריעה ניתן להם כנ"ל ויהושע לא ידע עדיין מזה ומה"ת הי' לו לעבר השנה וא"כ הדר"ק התוס' לדוכתי' קרא למ"ל א"ו דאתי להורות דערל מקבל הזאה אבל באמת אפי' אי הוי אמרי' דביו"ד מהילי ועשו פסחיהם בטהרה נמי מוכח דערל מקבל הזאה ודו"ק היטב:

אות קיז)

בש"ס מנחות דף ע"ב נקצר ביום כשר וכו' אר"י ראב"ש בשיטת ר"ע רבו אמרו דתנן כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת ואי ס"ד נקצר ביום כשר אמאי דוחה שבת נקצרה מע"ש ומדדחי שבת ש"מ נקצר ביום פסול עיי"ש. והרמב"ם פסק דקצירת עומר דוחה שבת ופסק נמי דנקצר ביום כשר ולפ"ד הש"ס הנ"ל הוא תרתי דסתרי וכבר הרגיש בזה בעל בה"ז ותו הקשה מנ"ל לר"י דסבר ר"ע דנקצר ביום פסול דילמא ס"ל דגזה"כ הוא שדוחה שבת ונ"ל ליישב בטו"ט דאי' בשבת דל"ה אר"י הלכה כר"י דמשתשקע החמה היא לילה אר"י אמר שמואל כוכב א' יום ב' בין השמשות ג' ודאי לילה והר"א ממי"ץ רוצה להוכיח מכאן דיציאת כוכב א' הוי קודם שקיעת החמה דאל"כ הא אמר ר"י לעיל דמשתשקע החמה הוי לילה והכא קאמר שמואל כוכב א' יום ועוד דתנן דם שנזרק לאחר שקיעת החמה פסול ואמאי הא עדיין יום עד שיצאו ב' כוכבים א"ו דיציאת כוכב א' הוי קודם שקיעת החמה אך הפוסקים חולקים וס"ל דבאמת פליג שמואל אר"י ואנן פסקינן כשמואל ועל הך דנזרק הדם לאחר שקיעת החמה מתרצים דיום דקדשים שאני דתיכף לאחר שקיעת החמה הוי לילה ולפ"ז קשה למה יהא קצירת העומר דוחה שבת הו"ל לקצור מע"ש וא"ל דנקצר ביום פסול הא יוכל לקצור העומר לאחר שקיעת החמה וא"כ לענין קדשים הוי לילה כנ"ל ולענין שבת עדיין הוא יום דהא פסקי' בש"ס כשמואל דכוכב א' יום וא"כ למה יהא דוחה שבת וע"כ צ"ל דהא דדוחה שבת הוא מגזה"כ אבל ר"י לשיטתו אזיל דס"ל גבי שבת משתשקע החמה הוי לילה א"כ לק"מ דלקצור משתשקע החמה ז"א דהא גם לענין שבת הוי לילה וא"כ שפיר קאמר ר"י ראב"ש בשיטת ר"ע אמרו דאין לו הכרח לומר דהא דדוחה שבת הוא מגזה"כ אבל הרמב"ם פסק כשמואל דלענין שבת אינו לילה עד שיצאו ב' כוכבים וא"כ ע"כ צ"ל דגזה"כ הוא דאל"כ לקצור לאחר שקיעת החמה כנ"ל ופסק הרמב"ם שפיר דדוחה שבת אף דס"ל נקצר ביום כשר ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

דברי יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה