אור ברסלב
דברי חנוך חדושים על או"ח › סימן מג

דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד

חדושים על או"ח · סימן מג

סימן מב

(מה שהשיב ע"ז ידידי הרב ר' הענדיל נ"י)

בסי' שכ"ד ס"ז מחתכין נבילה לפני הכלבים אפילו נתנבלה היום בין שהיתה מסוכנת בין שהיתה בריאה ע"כ. עיין בהגר"א סק"א דהיא דעת הרא"ש דאוסר בבהמה בריאה שמתה והקשה עליו מדברי עצמו שהתיר בשוחט לחולה שנחלה בשבת אף לבריא משום דלא דחייה בידים עי"ש וכ"ת כתב לחלק משום דבהמה שמתה מקרי נולד:

ידידי הגם דמריש ביצה ממאי דקס"ד דאפי' מאן דשרי במוקצה אסר בנולד, ואלו בהמה שמתה מתיר ר"ש בהדיא אין סתירה לזה, דיש לומר כמ"ש התוס' שם דדוקא בביצה דהוי כעין דבר חדש הוה ס"ד דאסר רש"י אבל מדברי הפוסקים המובאים ברא"ש סוף ביצה לחלק לענין הלכתא בין מוקצה לנולד דנולד אף לדידן אסור מוכח בהדיא דבהמה שמתה לא הוי נולד ונ"ל הטעם דל"ד לכלים שנשברו דהתם לא חזי כלל למלאכתם הראשונה דבעושין מעין מלאכתן הא באמת לא הוי נולד. אבל בהמה מעיקרא לאכילה קיימא [דכן מסיק הש"ס בחולין (דף י"ד ע"א) ולא תקשה מהא דחולין (דף ח' ע"א) דקאמר דשוחט מקלקל משום דבחייה עומדת לג' דברים דעכ"פ כיון דעומדת לאכילה ג"כ לא הוי נולד] והשתא נמי לאכילה קיימא דהא ראויה היא לאכילה, רק דהתורה אסרתה, וגם חזיא לעכו"ם. לכן מקרי מעין מלאכתן ולא הוי נולד אף דנעשה שינוי בגוף הפרה ועיין ברמב"ן בחי' לשבת (דף קמ"ד) כתב שהעז בעצמו אוכל הוא ואע"פ שהיא אסורה כו' אין איסור זה מוציאתה מתורת אוכל לעשותה פסולת אוכלין דהא חזייא לא"י ולחולה ע"כ. וכ"כ הר"ן שם כיון דעז גופא חזיא לאכילה ואיסורא דרביע עלויה לא מקרי פסולת עכ"ל וא"כ ה"ה דנבילה נמי מקרי מטעם זה אוכל. ואף להחולקין שם היינו דוקא למנין בורר כמ"ש בסי' שי"ט במג"א סק"ד דאותו שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכל והשני חשוב פסולת עיי"ש וכ"ש היכא דאסור לאוכלו. וכ"נ בהדיא בחולין (דף י"ד ע"א) דעל מחתכין את הנבילה פריך אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים כו' ושם (ע"ב) על כל הכלים שנשברו פריך אביי מי דמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי הו"ל נולד ואסור כו' משמע בהדיא דבהמה שמתה ל"ה נולד:

אחר כתבי זאת מצאתי דמסייע לכת"ר. הוא הגר"ז בשו"ע שלו סי' תצ"ח ס"ק כ"ח ובקו"א סק"ו. שכתב דלדעת המג"א בהמה שמתה הו"ל נולד עיי"ש דהוא ז"ל לא נחית לחלק בין שבר כלי לבהמה שמתה אלא משום דבהמה שמתה לא נשתנ' גופ' וע"ז סובב כל ראיותיו שם. וכל דבריו לפי ענ"ד תמוהין דוודאי מיתה מקרי שינוי. דאף הזקינה וכחשא דלא הדרה הוי שינוי כמבואר בב"ק (דף צ"ו ע"ב) ועיי"ש (בע"א) בתוס' ד"ה דגזל אע"ג דגזל בהמה וקטליה קני התם הוי שינוי דמנכר טפי עכ"ל. ואף במתה מאליה דמה"ט קיי"ל בב"ק (דף צ"ז ע"א) ובתוס' שם דאף במתה מאליה אין שמין לגנב ולגזלן משום דקני בשינוי. אלא דטעמא דל"ה נולד הוא כמש"כ משום דהשתא נמי חזייא לאכילה ורק איסור' דרביע עלה מקרי אוכלא. ובזה נדחה מה שהביא מדברי המג"א בסי' תצ"ט סק"ט שכתב דאם נשחטה ביו"ט אז המעים שהסריחו הוי נולד עיי"ש. דהתם כיון דהסריחו ולא חזיין לאכילה וודאי הוי נולד וכן חלבים כיון דעתה אין עומדין רק להדלקה להכי הוי נולד:

אך דלשון התוס' בשבת שהובא בדברי המג"א הנ"ל משמע דבהמה שמתה הוי נולד עיי"ש אבל המעיין בתוס' עצמו יראה דט"ס נפל בדברי המג"א ומטעם זה נדחה ג"כ מה שהביא מגרעינין. דהתם נמי מעיקרא היו טפלים לאוכל. [עיין בקו"א שלו בסי' תקי"ח סק"ה] והשתא לא חזיא לאדם. וכן מה שהביא שם מחולין (דף י"ד ע"ב) ומרש"י ורשב"א שם אין ראיה. דכמו דמסיק התם דבהמה שנשחטה לא הוי נולד משום דהוי אוכלא דאפרת. ה"נ בבהמה שמתה דחזייא נמי לאכילת אדם אלא איסורא רביע עלה לא הוי נמי נולד מטעם זה. ואף דבדברי המהרש"א שבת קמ"ג שהביא שם מבואר בהדיא דנבילה שנתנבלה בשבת דמי לנולד עיי"ש, היינו משום דאינהו לא מחלקי בין מוקצה לנולד. אבל לומר דבהמה שמתה הו"ל נולד. ולפסוק דנולד אסור זה לא עלה על דעת שום פוסק דא"כ בהמה שמתה בשבת או ביו"ט יהא אסור מטעם זה והוא הלכה ברורה דמותרת זולת ביו"ט למאן דאוסר מוקצה וכן להפוסקים כר"י בכל מוקצה מחמת איסור אף בשבת. ולא הובא כלל בשו"ע והמעיין בהראשונים יראה דעיקר ראייתם לחלק בין מוקצה לנולד הוא משום דמסיק הש"ס בבהמה שמתה דמותרת. וסתמא דהש"ס אסר גרעיני פרסייתא. וגם מאן דאוסר נולד אוסר אסי' בשבת. אלא דרמ"א הכריע כן לאסור בנולד ביו"ט. משום דצירף שני דעות האוסרין אף מוקצה ביו"ט והאוסרין נולד בשבת. אבל בראשונים לא נמצא חילוק זה. שוב ראיתי בב"ח דלא כ"כ. וכ"כ להדיא בס' העיטור ובסמ"ג וביותר תמהתי על הגאון הנ"ל שרצה להעמיס כן בדברי המג"א הלא המג"א ברור מללו בסי' תצ"ז סק"ט אם נמצאת טריפה אסור לטלטלה היינו לדברי האוסרין מוקצה ביו"ט עכ"ל. וכן בסי' תק"א סק"ב חילק בין בהמה שמתה לקורה שנשברה. משום דקורה שנשברה הו"ל נולד. וכ"כ בסי' תקי"ח סק"ח ולמאן דשרי מוקצה אפי' בריאה שמתה שרי עכ"ל. וידוע דהמג"א דייק מילי בהלכות שבת ויו"ט לחלק בין מוקצה לנולד. אלמא דהמג"א מוקצה קרי ליה. וכן לא אשתמיט המג"א לכתוב בסי' שכ"ד דלמאן דאוסר נולד גם בהמה שמתה אסור כאשר הבטיח בסי' ש"ח ס"ק י"ד לכתוב בכל מקום שיש נולד עיי"ש ולא נשאר לנו אלא מה שהביא מהמג"א בסי' תמ"ו סק"ג דחמץ בשבת ע"פ בשעה ה' מקרי נולד עיי"ש דמוכח בהדיא כיון דאסור לאכילה הוי נולד אך עכ"ז לא נוכל לדחות בשביל זה הלכה ברורה דבהמה שמתה שריא. ודברי המג"א המפורשים בג' מקומות דלא הוי אלא מוקצה. ואפשר דהמג"א בסי' תמ"ו לא דק בלישניה וכוונתו לר"י דאוסר מוקצה בשבת. וכן מורה לשונו שם שכתב אפי' למ"ד נולד אסור בשבת ולא כתב למאן דאוסר בלשון קצרה. ועוד אפ"ל דלהכי בהמה שמתה לא הוי נולד משום דתחילה נמי לא חזייא לאכילת ישראל דהא מחוסר שחיטה. ועיין מג"א סי' תצ"ח סק"ח דבב"ח אין איסור נולד והטעם דאין ראוי לאכול מיד אחר לידתו בחיים עיי"ש. וא"כ נוכל לומר גם להיפוך דאם מתחילה לא היתה ראויה לאכול לא הו"ל נולד. איך שיהי' כבר נתברר דבהמה שמתה לא הוי נולד. והא דאמר ריש ביצה גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש מוקים לב"ה כר"ש אף דשם נולד. כבר ישב זאת באשל ש"ח ס"ק מ"ט. ואף דמצאתי להגאון מליסא בספרו קהלת יעקב כתב ג"כ דהוי נולד. מ"מ נ"ל דמוכרח כמ"ש. ועוד דאם איתא דבנשתנה מהיתר לאיסור מקרי נולד א"כ ה"ה איפכא בנשתנה מאיסור להיתר הוי נולד דמ"ש כמו דחזינן לענין שברי כלים דאע"ג דבברייתא לא מצינו רק מכלים לשברי כלים הוי נולד אפ"ה קאמר בשבת (דף כ"ט) דחקק קב בבקעת הוי נולד. וא"כ אמאי שרי בביצה (דף ו') בעגל שנולד מן הטריפה משום דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם. הא מ"מ הוי נולד. ומה שנראה מדברי הקה"י בסי' תצ"ח דמשום הך טעמא מוכן ל"ה נולד. ל"נ דהא מוכן להסקה ודאי הוי מוכן לשאר תשמישי אדם כמש"נ מדברי המלחמות בפ"ב דביצה שיובא בדברינו. גם בש"ס אמרו סתמא דדעתיה דאינש אכל מידי דחזי ליה ואפ"ה בחקק קב בבקעת הוי נולד משום דנשתנה מהסקה לכלי. א"כ ה"ה מטריפה לכשר וכן עגל שלא כלו לו חדשיו עד היום יהי' נולד. וכן לפמ"ש הגר"ז דאף בלא נשתנה הגוף הוי נולד. א"כ טבל נמי יהא נולד וכן עגל שמלאו לו ח' ימים. ועיין בביצה דף ו' ובתוס' ובמהרש"א וכן בהמה שנשחטה בשבת נמי תהא נולד מטעם זה דהא מעיקרא אסורה באכילה והשתא חזיא ובפירוש מסיק הש"ס בחולין שם דל"ה נולד, משום דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא. אלמא דאוכלא קרי ליה אע"ג דאיסור אמ"ה רבע עליה. ואין לומר משום דאינה עומדת לד"א כי אם לאכילה. וכן ראיתי שכ"כ בס' קה"י דמה"ט טבל לא הוי נולד דז"א דהא המג"א כתב בסי' שכ"ה סק"י דפת שאפה עכו"ם בשבת הוי נולד אע"ג דמתחלה לא היה עומד רק לפת. אלא ע"כ כיון דלא חזיא לאכילה ונשתנה הוי נולד. אבל היכא דחזיא מצד עצמו רק דאיסורא רבע עלה לא הוי נולד:

ונ"ל דבר נכון לפרש הסוגיא בחולין (דף י"ד ע"ב אמר רב יוסף ר"י דכלים היא דתנן כל הכלים הנטלין בשבת שבריהן נטלין עמהם ר"י אומר ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכתן אלמא כיון דלא איתכן מאתמול להך מלאכה אסירי. ה"נ כיון דלא איתכן מאתמול אסורה א"ל אביי מי דמי התם כו' הכא מעיקרא אוכלא ולבסוף אוכל. וכתב רש"י דע"כ בהמה בחייה לאכילה עומדת כדאוקימנא כו'. ועיי"ש ברשב"א דהקשה מאי קס"ד דר"י הא כבר אוקימנא דבהמה בחייה לאכילה עומדת עי"ש וי"ל עפ"י מ"ש השעה"מ בפ"ב מהיו"ט הי"ב דרבי אבא ורב יוסף דמוקי בשבת (דף כ"ט) דפת לת הבגד שקפלה ולא הבהבה למאן דס"ל דקיפול אינו מועיל לבטל מתורת בגד דאסור להדליק בה ביו"ט משום כיון דאדליק בה פורתא הו"ל שבר כלי ואסור ליגע בה משום נולד ואע"ג דגם מתחילה להסקה קיימא דהא קיפלה מעיו"ט [לצורך הדלקה אף דקיפול אינו מועיל עכ"פ כוונתו היתה להדלקה] ואפ"ה כיון דמעיקרא לאו להסקה גרידא הוה חזי שהרי אי בעי לא מדליק לה וחזי לטלאי. והשתא לא אזי אלא להסקה הו"ל נולד ואסור אבל הרמב"ם לא פסק כן עיי"ש וא"כ ה"נ רב יוסף לטעמיה שפיר אייתי דהא בהמה נמי מעיקרא היתה עומדת ג"כ לגדל ולחרישה [כמ"ש במוקף] והשתא לא חזייא רק לאכילה גרידא הו"ל נולד, ואביי דחי ליה כיון דעכ"פ לאכילה נמי היתה עומדת לא הוי נולד כמ"ש השעה"מ לדעת הרמב"ם ומייתי מזיתים וענבים בהכניסן לאוכלין אף דעכ"פ קיימי נמי למשקין [דהא מה"ט ס"ל לאינך אמוראי דמודה ר"י בזיתים וענבים] אפ"ה לא הוי נולד ואין להאריך:

ועיין בט"ז או"ח סי' שי"ח סק"ב הקשה מהא דקיי"ל בנר של שבת דאסור משום מיגו דאיתקצאי והשוחט לחולה מותר. וקושיתו אינה מובנת דהא בנר דחיה בידים, וצ"ל דמדמי שוחט לחולה דאין יושב ומצפה אף דלא דחיה בידים לנר דאף דדחיה בידים מ"מ הרי הוא יושב ומצפה. ואף דבס"ד בחולין (דף ט"ו) פריך ודלמא שאני התם דדחיה בידים מ"מ ס"ל להט"ז כיון דבמסקנא מסיק דלא שרי ר"מ בשוחט. וכ"ש דלר"י אסור וילפינן מנר שהדליקו דאוסר. א"כ כיון דקיי"ל כר"י בנר שהדליקו, ה"ה בשוחט אך באמת אין זה ראיה דהא דמסיק דר"מ אוסר בשוחט הוא משום דהוה כ"ש ממוקצה מחמת מיאוס כמ"ש התוס' שם ועיין בחרע"ק סי' רע"ט סקי"ב מ"ש בשם הר"נ. אך הוא ז"ל תירץ דיש לחלק בין היכא דנתחדש דבר בהאיסור דאמרינן מיגו דאיתקצאי וכאלו לא נעשה שוה שינוי ואסור כמו בתחילה. משא"כ בשוחט בשבת לחולה דבהמה כמות שהיא כו' רק שנתחדש מצד אחר שנחלה כו' ואלו היה בה"ש אותו חולה היה לו גם כן היתר נמצא לא היה עליה שם מוקצה כלל מצד איסור כו' אלא מצד שהאדם מקצה דעתיה ממנה בזה קיי"ל כר"ש דמוקצה מותר עי"ש שהאריך:

וק"ל משבת (דף מ"ו ע"ב) דאמר שם דהיכא דאינו יושב ומצפה אית ליה לר"ש מוקצה ומחמת זה אוסר בבכור משום דמי יימר דמזדקיק ליה חכה ופריך מנשאלין לנדרים של צורך השבת בשבת ואמאי מי יימר דמזדקיק ליה חכם [וא"כ הפירות מוקצין דהא אסחה לדעתיה מנייהו] ואם איתא להך חילוקא של הט"ז מאי פריך הא בבכור נולד השינוי בגוף האיסור והוי כאילו לא נשתנה אבל בנדר בא ההיתר מצד האדם שהתיר נדרו ובפרט דהא קיי"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כאילו לא נדר מעולם. ואת"ל כמ"ש התוס' שם דאף בנולד מום מעיו"ט קאסר נמי ר"ש מהאי טעמא עיי"ש א"כ חזינן דאף דההיתר בא מצד אחר מחמת החכם שהתיר את המום וגם איגלאי מילתא למפרע דגם בה"ש היה מותר אפ"ה אסור, ולהכי פריך מנשאלים. א"כ מהא גופא תברא דהא אנן קיי"ל כר"ש בזה ואף בנולד מום מעיו"ט וא"כ מוכח דקיי"ל דאף בכה"ג דההיתר בא לו מצד אחר אסור. ועוד דאף ר"י לא פליג אלא משום דקסבר דרואין מומים ביו"ט. והוי בידו להראות לחכם וכן בלשאלין לנדרים. אבל בנר שהדליק עכ"פ דחיה בידים שעה אחת לצורך הדלקת שבת. אבל אי לא הוי בידו כגון חולה שנחלה בשבת לכ"ע אסור. ומנ"ל לחדש מעצמינו חילוק זה כיון דבין לר"י ובין לר"ש לא ס"ל הך חילוקא. ול"ד למ"ש הרמב"ן והר"ן בביצה (דף ל"א ע"ב) לענין בית שהוא מלא פירות ונפחת והובא בט"ז ובמג"א ס"ס תקי"ח. דהתם האיסור הוא מצד אחר ואינו כלל על הפירות. אבל בנדרים איסור חפצא הוא. וכן בבהמה חיה ובכור שלא נראה לחכם האיסור על הבהמה:

ואפשר דסברת הט"ז דאף בהתרת נדר והתרת מום חשוב כאילו נעשה שינוי בדבר עצמו כיון דקודם ההיתר איסורא רבע על הדבר. חשבינן אח"כ כאילו לא ניתר. משא"כ בשוחט לחולה שנחלה בשבת לא נוכל לומר הרי הוא כלא חלה. דהרי ע"כ צריך לשחוט לצורך החולה ופקע איסורא מהבשר ולהכי שרי אף לבריא אולם אין זה מבואר בלשון הט"ז. ועוי"ל דוודאי בדחיה בידים ואינו יושב ומצפה הוי מוקצה בכל ענין. וראיה לזה ממה דאמר בשבת (דף מ"ה ע"ב) לחד לישנא דמדבריות כגרוגרות וצימוקים דמיין וכתב רש"י משום דדחינהו בידים ויש טורח לילך ולהביאם. אלמא אע"ג דדבר אחר גורם והשתא באו לתחום ולא נעשה שינוי בגוף הדבר אפ"ה אסור ועיין בט"ז ס"ס תקי"ח ובמג"א ס"ס תקט"ו והא דשרי אידך לישני בזה משום דס"ל דהא דטורח להביאם לא מקרי לא חזי והא דהי' חוץ לתחום נמי לא הוי מוקצה משום דלא הוי אלא איסור דרבנן. וכה"ג היכא דד"א גורם ולא הוי אלא איסור דרבנן לכ"ע שרי כמ"ש רש"י ותוס' בביצה (דף ל"א) ובס"ס תקי"ח יעוי"ש. ולהכי פריך הש"ס מנשאלין לנדרים דהוי דחיה בידים. והוה סבור דאין יושב ומצפה. להכי אף היכא דההיתר בא מצד אחר הויא מוקצה אבל היכא דלא דחיה שפיר יש לחלק כהט"ז. ובזה סגי לחלק בין בהמה בריאה שמתה. ובין שוחט לחולה שנחלה בשבת. וגם יתיישב לפ"ז דשוחט לבריא אסור אף לרש"י כמו שהוכיחו מהא דאשתיק ליה רב לתנא דתני קמיה בחולין (דף ט"ו ע"א) השוחט בשבת יאכל משום דעד כאן לא שרי ר"מ אלא במבשל דראוי לכוס אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא. ואם איתא דלר"ש שרי גם בשוחט אטו משום דס"ל כר"י מאן דתני ליה כר"ש משתיק ליה. אלא ע"כ דאף לר"ש אסור. והרשב"א בתה"א למד מזה דה"ה בנחלה בשבת דאסור דלא כמ"ש בשו"ע. ולפי הנ"ל יש לחלק דבשוחט בשבת נעשה שינוי בגוף הפרה. וחשבינן כאילו לא נשתנה. אבל בחולה בשבת לא נוכל לומר כן וכנ"ל. והא דאוסר ר"ש בבכור בנולד בו מום מעיו"ט והראה לחכם ביו"ט אף דלא נולד שינוי בגוף הבכור. י"ל כיון דלא הראהו לחכם מאתמול [דהא החכם היה מזדקיק ליה בוודאי כיון דשרי כמ"ש התוס']. ויודע דביו"ט אסור לראות הוי כדחיה בידים. ועדיפא טובא ממ"ש רש"י בביצה (דף כ"ד ע"ב) לענין מחובר. דהא לא מפסיד מידי בהראותו לחכם ואמאי לא הראה לחכם. אבל בהמה לא מקרי דחיה בידים כיון דצריך מומחה וסכין בדוק כמ"ש הב"י. ועוד דהיה רוצה שתוסיף שמנונית בשבת או דחייש למכמר בישרא עד למחר ואף אם אתמול לא היה בדעתו לאכול בשר ולהכי לא שחטה אין זה מקרי דחייה בידים כיון דהניחו לאיזה תועלת וזה טעם הרז"ה והרמב"ן דפליגי אמ"ש רש"י גבי מחובר. אבל בראית מום כיון דאין מגיע לו שום תועלת במה דלא הראה מעיו"ט והוא יודע דביו"ט אסור לראות. אפשר דהוי לכ"ע כדחיה בידים ופי' שאינו רוצה ליהנות ממנו עד אחר יו"ט. ועוד יתבאר איה"ש בדברינו להלן:

אולם כת"ר הקשה עוד בזה דלמ"ד בשבת (דף מ"ה ע"ב) מודה ר"ש בבע"ח שמתו שהן אסורין. האיך יחלוק על רבי דאמר שם אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקין בלבד [משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו] ובבע"ח הרי לא דחינהו בידים א"ד כת"ר:

הנה לפי' הערוך הובא בתוי"ש שפי' דפצעילי תמרה דחינהו בידים אלא שאין מתקלקלות כי אם מעט. וע"ז השיב רבי דדווקא בגרוגרות וצימוקים דמתקלקלות לגמרי אית ליה לר"ש מוקצה. א"כ אין ראיה מזה על היכא דלא חזי לגמרי דל"ל מוקצה. וממה שאמרו שם (ע"א) חיטין שזרען בקרקע וביצה שתחת התרנגולת מהו כי ל"ל לר"ש מוקצה היכא דלא דחייה בידים היכא דדחייה בידים אית ליה או דלמה ל"ש. א"ל אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר כו' הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ע"כ. אין ראיה דהתם בחזו לאכילה מיירי. והא דאמר דל"ל לר"ש מוקצה היכא דלא דחייה בידים. כוונתו על מוקצה מחמת מיאוס דל"ל לר"ש. ואף דגם עתה הוא מאוס. [ועיין בחרע"ק סי' רע"ט] וכן בחיטין שזרען לא פסק עדיין הדחוי שלהן כמ"ש התוס' בד"ה היכא או דרצונו לומר על מה שהתיר ר"ש להסתפק מאוצר אף דגם עתה הוא באוצר אבל לא מיירי במוקצה מחמת איסור. דהא התם כל זמן דהאיסור עליו וודאי אסור אף לר"ש דלא חזי למידי כמ"ש הב"י בסי' ש"י והתוס' שם דבבע"ח כל זמן שהם חייה מודה ר"ש שהן מוקצין. ועיי"ש בתוס' ד"ה אלא דהקשו אמאי לא אמר אין מוקצה אלא גו"צ. ומאי מדמה לשמן שבנר. ונ"ל דחיטין שזרען וביצה שתחת התרנגולת דחינהו בידים דכוונתו שיתקלקלו וישרשו בקרקע. וגם הביצה תיפסד ותסרח כמ"ש לאימת גביל לכי מסרח כו'. אלא דעתה לא השרישו ולא נתקלקלו עדיין ומבעיא ליה אי דעתיה עליהו טרם שיתקלקלו או לא. וה"ה דהוה מצי למבעי גם בגו"צ קודם שנתקלקלו אי שרי אי לא. או אפשר משום דהתם תיכף הן מתקלקלין כמ"ש רש"י שם ד"ה אלא דמשנשתהו שם מעט אינן ראוין לאכילה כו'. וכ"מ פשטות הסוגיא דבשבת וביצה (דף כ"ו) דתיכף הן מוקצין והוה סבר דדמי לשמן המטפטף דאסר ר"ש כל זמן שהנר דולק משום דלא פסק עדיין הדחוי מהנר עצמו כל זמן שהוא דולק. והוא דחה כל השמן לכל זמן ההדלקה. אף דנטף השמן מהנר אפ"ה אסור. ה"נ בחיטין שזרען שהוא דחה את החיטים והביצים שיתקלקלו וישרשו אף דיש חיטים שלא נשרשו וע"ז השיב אין מוקצה לר"ש בדבר הראוי אלא שמן שבנר [פי' השמן המטפטף מהנר כמ"ש התוס'] משום דהוקצה למצותו והוקצה לאיסורו להכי אסור אף דנטף ואינו מסייע להמצוה כלל אבל בשאר מוקצות שאינן למצוה שרי כל זמן דחזי ולא נשרשו ולא נתקלקלו. אף שעומדין בדחויין. וגו"צ צ"ל כמ"ש לעיל דתיכף הן מתקלקלות ובשו"ע דהגר"ז סי' רס"ה הביא משמיה דהרמב"ם שפי' טעמא דאסור להסתפק מן שפופרת המנטפת לפי הנר הוא משום מוקצה. ול"ד לחיטין שזרען דשרי כ"ז שלא השרישו משום דהוקצה למצוה חמור עיי"ש. ואפשר דזה כוונת הש"ס שמן שבנר כמו דמפרשי התוס' על שמן הנוטף מן הנר. כמו כן נוכל לפרש על שמן המטפטף להנר. ויתיישב בטוב דמיון הגמרא, ויש ליישב בזה מ"ש בש"ע סי' רס"ג סי"ד ויש אומרים שאותו נר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו עיי"ש. אף דהוא בטעות ולא חל מצות שבת. ועי"ש במג"א והגר"א. ולפ"ד ניחא דבמוקצה למצוה אסור אף אם לא נעשה עדיין המצוה. ובזה יתישב מ"ש המג"א בסי' רס"ה סק"ג ואם לא נטף השמן לא נאסר הכלי עיי"ש. דהכלי לא הוקצה למצוה והוי כחיטים שזרען:

אלא דראית כת"ר לפי' רש"י בפצעילי תמרה. הגם דלענ"ד לא נתברר לי דעת רש"י דכתב מהו לאכול קודם בישולן וכן בסוף ביצה כתב דאיכא אינשי דאכלי הכי. ואמאי הוצרך לזה. הא לפי פירושו הוי טעמא משום דלא דחינהו. דמעולם לא היו ראוין. ועוד דהא השעה"מ בפ"א מה יו"ט הוכיח דבחזו ולא חזו לא הוי מוקצה לר"ש. וא"כ כיון דכתב דאיכ' אינשי דאכלי הכי גם בגו"ל דמתחילה לא היו ראוין הלל. אם אח"כ נעשו ראוין קצת שרי. כ"ש הכא. ועיין שם ע"א בתוס' ד"ה וכן דבאפרסקין דאין מתקלקלין כי אם מעט שרי וצ"ע. [אח"כ ראיתי דדעת רש"י דגו"ל דלא חזי לגמרי בה"ש הויא כעצים ואבנים כמ"ש רש"י בביצה [דף כ"ו ע"ב] ד"ה ואי דאף הזמנה אינו מועיל דהויא כמזמין עצים ואבנים לאכילה. ואף דאחזי אח"כ אסורין עיי"ש. ולזה לא צריך טעם דדחיה בידים. דבל"ז אסורין דהא כי מזמין להו הרי מבטל הדחייה ואפ"ה אסורין. כי אצטריך הך טעמא להיכא דחזו ולא חזו דאיכא אינשי דאכלי ודמי לפצעילי תמרה בזה אפ"ה כיון דדחינהו בידים ומתחילה לא היו ראוין כלל לא נפקי מדחייתם עד דחזו לגמרי. ולפ"ז מוכח בדעת רש"י דלא כהשעה"מ ודו"ק דגם בלשון השו"ע י"ל כן]. עכ"פ כתב רש"י בהדיא דבעינן תרתי דחינהו בידים ולא חזו. וכן לשון המחבר בר"ס ש"י. ולשיטתם יעלה קושית כת"ר דמ"ט דמ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו. הא לא דחינהו בידים. והנה שיטות הרבה לראשונים בזה. ואבאר מה שהבנתי מדבריהם בעזה"ש:

שיטה א שיטת הרז"ה בפ"ג דביצה דבכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו מודה ר"ש ואף בלא דחייה בידים כההיא דבכור בשבת (מ"ו ע"ב) דקאסר ר"ש משום מוקצה. משום דאין יושב ומצפה. ומה"ט אסור מחובר שנתלש ביו"ט וכן שוחט לבריא או לחולה שנחלה בשבת אסור מטעם זה כמ"ש הב"י. וה"ט דמ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו. וההיא דפצעילי תמרה אי מפרש כפי' הערוך שכתבנו וודאי ניחא:

וסובר דלפי מה דמסיק הש"ס בשבת (דף מ"ה ע"א) דחיטין שזרען שרי. ול"ש לר"ש בין דחייה בידים ללא דחייה. תו אין שום נ"מ לר"ש בין דחייה ללא דחייה. אלא הכל ביושב ומצפה תליא מילתא. אלא דלדידן היכא דדחייה בידים כמו נר שהדליקו לא מהני יושב ומצפה ואסור. ומה"ט פסק המאור בביצה (דף ל') דסוכה רעועה שנפלה אסורה משום דדחייה בידים כשבנאה בסוכתו. אבל מדברי התוס' בחולין (דף י"ד ע"א) ד"ה מחתכין שהביאו ראיה דהיכא דאין יושב ומצפה אית ליה לר"ש מוקצה. מההיא דביצה (דף ל') בסוכה שנפלה [ומשמע דאזיל בשיטת המאור] ולא דחי דהתם דחייה בידים. מכלל דס"ל דזה לא מקרי דחייה בידים. כיון דעשויה מזמן רב. כמ"ש התוס' בשבת (דף מ"ד ע"א) ד"ה שבנר. וי"ל דהתם סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן גדול ועתה בה"ש אינו בודל ממנה ויושב ומצפה מתי תפול אבל נר עיקר הקצאתו הוא בה"ש ודחיה בידים לצורך שבת וחמיר טפי ולא מהני תנאי עכ"ל ובזה מיושב דעת הטור שפסק בסי' תקי"ח דסוכה רעועה מותרת [והמג"א שם הניח בצ"ע] דזה לא מקרי דחיה בידים להכי פסקינן כר"ש. ואף אם נאמר דגם זה מקרי דחייה בידים. אפ"ה קילא מנר כמ"ש התוס' לענין תנאי ה"ה לענין יושב ומצפה דחד טעמא אית להו. וכ"ד התוס' בביצה (דף ו' א') דביצת אפרוח דמיא לגו"צ. אף דלא דחינהו בידים. דאטו מי לא משכחת לה דהתרנגולת ישבה מעצמה על הביצים:

נחזור לדברינו דאם נפרש כפי' הערוך בפצעילי תמרה אין חילוק לר"ש כמוקצה בין דחיה בידים לוא דחיה. ואף אם נפרש כפי' רש"י לא מבעיא לפ"מ שמבואר ברש"י סוף ביצה דיש אנשים שאוכלין אותם קודם בישולן. נוכל לומר דלהכי שרי בלא דחינהו משום דחזי מעט. אבל במוקצה מחמת איסור דלא חזי כלל ואין דעתו עליו אסור אף בלא דחינהו אלא אף אם נימא דפצעילי תמרה אינם ראוים כלל אפ"ה איכא למימר דאם לא חזי מחמת איסור גרע טובא. ועיין במג"א סי' ש"ח ס"ק י"ט כתב דכלים המוקצים שנשברו בשבת אע"ג דעכשיו אין מוקצים אסורים עכ"ל משום דלא היו ראוים בה"ש. ומפרש הפמ"ג במוקצה מחמת חיסרון כיס ודייק לה מדקתני כל הכלים הנטלים שבריהם נטלין. משמע דווקא אם היו הכלים נטלים. ולכאורה קשה הא קיי"ל כר"ש בנבילה שנתנבלה בשבת. וגם הבעה"מ לא אמר אלא דווקא במוקצה מחמת איסור. ולא במוקצה מחמת היסח הדעת וכן מצאתי בס' המאירי בביצה (דף ל') שאזיל בשי' המאור. כתב בפירוש דבמוקצה מחמת היסח הדעת אפי' באין יושב ומצפה שרי רש"י ומוקי לה דמן הקורה שנשברה ביו"ט דאמרינן דשרי לר"ש מיירי באינה מחוברת דלא הוי אלא מוקצה מחמת ח"כ להכי שרי בנשברה ביו"ט עיי"ש. וכ"כ התוס' בשבת (דף קנ"ו ע"ב) ד"ה והא. דקורה שנשברה הוה מוקצה מחמת ח"כ ואפ"ה לר"ש שרי ואפשר דאזלי לפמ"ש בביצה (דף ב' ב') ד"ה אין דכיון שנשברה ביו"ט מסתמא היתה רעועה מאתמול והוי כיושב ומצפה. ואם נאמר דגם התוס' בביצה מפרשי לה בקורה שאינה מחוברת וכ"מ מרש"י שם. וכל הקצאתו אינה אלא מחמת ח"כ. אדרבה מוכח מדבריהם כהמג"א דגם במוקצה מחמת ח"כ אמרינן מיגו דאיתקצאי. איברא המג"א עצמו כתב בסי' תק"א דלהכי שרי ר"ש בכלים שנשברו משום דסתם כלי לשבירה עומדת. א"כ אמאי אסר כאן במוקצה מחמת ח"כ דהא חשיב כיושב ומצפה ואפשר דכלים המוקצים מחמת ח"כ אינן עומדים להשבר ועוי"ל דכלים המוקצים מחמת ח"כ הוי כדחינהו בידים דהא בידים עשה אותן הכלים והקצם אבל בקורות לא שייך כל כך וע"כ צ"ל כן דהא פסקינן בשו"ע דשוחט לחולה מותר ואף דאין יושב ומצפה ויתבאר לקמן. ומצאתי ברשב"א ביצה (דף מ') שכתב דאפרוח שנולד ביו"ט אסור אף לר"ש משום דקודם שנולד הוי מוקצה מחמת ח"כ ומשמע דאף בלא דחינהו בידים דכבר כתבתי דקשה לומר דאפרוח חשיב כדב"י וצ"ל דמחמת ח"כ חשיב כלא חזי לגמרי ובלא חזי לגמרי ס"ל דאמרינן מיגו דאיתקצאי אף לר"ש וההיא דפצעילי תמרה צ"ל כמ"ש לעיל

ומ"ד חלוק ר"ש אף בבע"ח שמתו כתב המג"א בסי' תק"א סק"ב משום דהוא יושב ומצפה שמא ישחטנו חרש שוטה וקטן כמ"ש התוס' בחולין (דף י"ד) עיי"ש ותמיה לי דאטו בכל הבהמות הוא יושב ומצפה שמא ישחטם חש"ו דא"כ באמת אמאי אסור לדידהו לר"ש בשוחט בשבת וז"ל התוס' בחולין (דף י"ד ע"א) ד"ה מחתכין ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו אלמא דלאו בכל הבהמות אדם יושב ומצפה והא דלא מוקי אף לר"ש ובאין יוומ"צ משום דדומיא דיוה"כ קתני דאסור בכל ענין כמ"ש התוס' (בדף ט"ו ע"א ד"ה כי) בכה"ג וצ"ל דדעת המג"א דדווקא שישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותן שתהא כשר לאכילה בזה אינו יושב ומצפה אבל לשמא ישחטנה חש"ו גרידא לכלבים כה"ג דמיירי המג"א כמ"ש במחצה"ש בזה תמיד יושב ומצפה. אבל באמת הוא דוחק דאדרבה וודאי לא יניח להחש"ו לשחוט בהמתו ולהפסידה ואפ"ל להמג"א דבהך סברא תליא פלוגתת אמוראי אי מודה ר"ש בבע"ח שמתו אי לא אי זה מקרי יושב ומצפה. וסוגיא דחולין דמסיק דאף לר"ש אסור אזיל אליבא דמ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו. אולם הרשב"א כתב הטעם משום דמיתה בבע"ח שכיחא ואדם יושומ"ל מתי תמות בהמתו אבל לשחוט אינו יושומ"ל להכי אסור לשיטתו אף לר"ש לכ"ע ומדברי הב"י בסי' שי"ח נראה דמחלק בין טלטול לאכילה, ומאן דשרי בבע"ח שמתו לא שרי אלא טלטול אבל בשוחט בשבת דלאכילה אסור לכ"ע. ובחי' המאירי כתב דבע"ח שמתו לא מקרי מוקצה מחמת איסור דאי בעי שחיט ליה ביו"ט ואף בשבת לחולה. ואין כאן אלא מוקצה מחמת היסח הדעת ובכי הא אפי' במה שאין אדם יושומ"צ מתיר ר"ש כו' וכן הא דמסיקין בשברי כלים לר"ש והרי אין אדם יושומ"צ מתי ושברו כליו מ"מ הרי יכול להסיק ודעתיה עלייהו ועוד דאין כאן סתירה גמורה דאין בנין וסתירה בכלים עכ"ל. כוונתו דמותר אף לשברם ואין כאן מוקצה מחמת איסור והמג"א הקשה כן בסי' תק"א סק"ב דבכלי בריאה יתסר לר"ש וכבר מתורץ בדברי המאירי וע"כ מוכח בש"ס דנולד בשברי כלים קיל ממוקצה מחמת איסור דהא ר"מ ל"ל נולד בשבת (דף קכ"ד ע"ב) לפי פירוש המלחמות ריש ביצה והמג"א סי' ש"ח סקט"ו ובמוקצה מחמת איסור מסיק הש"ס בחולין (דף ט"ו) דס"ל לר"מ דאסור אלא דלדעת הרמב"ן לא קיי"ל כרב בזה ואפשר דכוונת המג"א דהא מוכח בביצה (דף כ"ז ע"ב) דמאן דס"ל מודה ר"ש בבע"ח שמתו, אף ביו"ט נמי אסור, אף דאין כאן מוקצה מחמת איסור דהא אי בעי שחיט לה. ואף בשבת בדברים שהכלב יכול לאכול חי דהא התוס' פירשו כן בשבת ובביצה דמיירי אף בכה"ג ואין כאן מוקצה מחמת איסור לכלבים. אלא כל הקצאתן מחמת דעומד לאדם ומל"א אינו מל"כ. ואף דהשתא שמתה אחזי לכלבים אפ"ה כיון דביה"ש לא היה יושב ומצפה לכך אסור לאותו מ"ד אלמא דאף במוקצה מחמת היסח הדעת בעי יושומ"צ לאותו מ"ד, ואף למ"ד דחלוק אף בבע"ח שמתו, הא טעמא משום דיושב ומצפה דאולי תהיה נבלה. וכ"ש לשי' הרז"ה דפסק כר"ע ומותר לשחוט לצורך כלבים ודאי דאין כאן אלא מוקצה מחמת היסח הדעת ולהכי מדמי המג"א לכלים שנשברו דהא אין דרך להסיק בכלים שלימים כמ"ש המג"א בס"ק ט"ו. איברא דעכ"פ יש לחלק ולא מבעיא לריה"ג דאסור להמית לצורך בהמה ונימא דמיירי בדברים שאינן ראוים ליתנם חיים לפני כלבים ודאי דל"ד דהויא מוקצה מחמת איסור ממש לכלבים אלא אפי' לר"ע, ואפי' בדברים שראוים ליתנם חיים לפני הכלבים אפ"ה לא דמי דודאי מוכן לאדם לאכילה לא הוי מל"כ. והויא לענין כלבים כמוקצה מחמת ח"כ דכתבנו לעיל משמיה דהמג"א דאף לר"ש אמרינן מיגו דאיתקצאי אבל לענין הסקה הוי כאכילה עצמו, ולא מבעיא להסיק לצורך אכילה. אלא אפי' להתחמם אמרינן בשבת (דף קכ"ט) לר"י צלחו ליה פתורא דיונה לרבה צלחו ליה שרשיפא משום דבל תשחית דגופא עדיף עיי"ש ונמצא דאף כלים שלימים עומדין להסקה אבל בע"ח הראוים לאדם ודאי לא יתן בשום אופן לכלב והלא הרשב"א בביצה (דף ו') והתוי"ש בשבת (דף מ"ה) קרו לביצת אפרוח מוקצה מחמת ח"כ ועיין במלחמות בביצה (דף כ"א) לענין קושית הגמרא הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו דמיירי בתמרים דאכלן ביו"ט ומשום דמתחילה הי' עומדין למאכל אדם והשתא קיימי לבהמה, אינו בכלל הכנה שהוכן לאוכל נפש, ובהמה לאו אוכל נפש לריה"ג ומשני הואיל וחזי להסקה שכיון שהוכנו לצורך אדם מוכנין הן אף להיסק שאף היא צורך א"נ ולא ס"ל לרב יוסף למיסר משום דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו עי"ש באורך הרי בהדיא דמוכן לאכילה ותשמיש מקרי מוכן לענין הסקה ולא הוי מוקצה מחמת היסח הדעת אלא דלר"י אסור משום דהוי נולד דמעיקרא כלי וחזי גם לשאר תשמישים והשתא שבר כלי אבל ר"ש דל"ל נולד אף בכלי בריאה שנשברה מותרת להסקה דלא הוי לא מוקצה מחמת איסור ולא מוקצה מחמת היסח הדעת ושרי לכ"ע. אך במה שכתב המאירי דבע"ח שמתו אף בשבת לא מקרי מוקצה מחמת איסור דחזי לשחוט לחולה עי"ש. צ"ל בכוונתו דחולה שכיח ואם כי אינו בביתו אבל נמצא בכל העולם וחזי לאותו החולה. אלא כיון דאין החולה בביתו הוא מסיח דעתו מלשחוט עבור חולה אחר וצ"ע דהתוס' בפסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה רבה הוכיחו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח ולא אמרינן הואיל בזה וצ"ע לחלק:

ודע דצ"ל דהמאירי לא כתב כן אלא למ"ד חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו אבל למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו צ"ל דמקרי מוקצה מחמת איסור. ואף ביו"ט נמי כיון דס"ל דמל"א ל"ה מל"כ. ולכלבים הוי מוקצה מחמת איסור דאסור לשחוט עבור כלבים. ומיירי ע"כ בדברים שאינם ראוים ליתנם חיים לכלבים שהרי משמע מדבריו דבמוקצה מחמת היסח הדעת לכ"ע לא בעי יוש"ומצ לר"ש וא"כ הא דאסר בבע"ח שמתו ע"כ משום דהוי מוקצה מחמת איסור וכדכתיבנא:

שיטה ב שיטת הרמב"ן במלחמות בפ"ק דחולין ופרק ג' דביצה דהיכא דלא דחיה בידים ל"ל לר"ש מוקצה אף באין יוש"ומצ כלל, וכוס ועששית משום דדחייה בידים וכן הא דאמר בביצה (דף ל') דסוכה בריאה שנפלה אסורה לר"ש משום דדחינהו בידים כשבנאם בסוכה עי"ש וה"ט דמ"ד חלוק ר"ש אף בבע"ח שמתו אף דודאי אינו יושב ומצפה מתי תמות בהמתו, משוה דלא דחייה בידים כמ"ש הרשב"א בביצה (דף כ"ז) ובזה מיושב מה דהקשא המג"א בסימן תק"א דאמאי לא אמרינן בביצה (דף ל') הניחא למ"ד חלוק ר"ש אף בבע"ח שמתו כדרך הש"ס בשבת ובביצה עי"ש משום דבסוכה דדחייה בידים כ"ע מודי ומה"ט מתיר הרמב"ן בשוחט בשבת ובחולה שנחלה בשבת משום דלא דחייה בידים ועוד הוסיף הרמב"ן דאף לר"י בהמה בשבת לא הוי מוקצה משום דחזיא לאכילה ואף דקפץ עליו איסור שבת בע"כ לא הוי מוקצה מחמת זה וכס"ד דש"ס בחולין (דף ט"ו ע"א) דאמר דלמא שאני התם דדחיה בידים וכמו דאמר שם (דף י"ד ע"א) הכא מעיקרא מוכן לאדם ועיי"ש ברשב"א ודלא כרב דס"ל דזה הוי מוקצה והא דאסרינן ביש במינו במחובר טעמא משום שמא יעלה ויתלוש והא דאסרינן בבכור אף לר"ש משום דלא אפשר לעולם אלא באיסור ומי יימר דמזדקיק ליה בעבירה עיי"ש. כוונתו דמחובר ובע"ח אפשר שיותר ע"י חולה או ע"י עכו"ם או ע"י חש"ו. ועיין ברמב"ן בחי' לשבת (דף מ"ה) כתב ליישב קו' התוס' שם על הא דמספקא לן בגמרא אי רבי סבר כר"ש. והא בנר ובבכור לית ליה מוקצה דפצעילי תמרה ומדבריות דלא חזו מצד עצמן גריעי מנר ומבכור דחזיין מצד עצמן רק דאיסורא רביע עלייהו עיי"ש.

ומ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו יש לנו ב' דרכים. הדרך הא' הוא מ"ש הגר"א בסי' שכ"ד סק"ח דס"ל כרב בחולין שם דהוי מוקצה בכה"ג. ואף לר"ש הוי מוקצה בזה משום דאין יוש"ומצ. ופליגי הנך אמוראי במחלוקת הס"ד ורב שם עיי"ש. וכיון דקיי"ל דלא הוי מוקצה בכה"ג. גם בבע"ח שמתו שרי. ולזה הניח בצ"ע דברי הרא"ש דפסק לאסור בבע"ח שמתו ולהתיר בנחלה בשבת. ובזה יש לישב מה שהקשה הרשב"א ריש ביצה על שיטה זו מפסחים (דף נ"ו) דפריך על פירות הנושרין והא מוקצות נינהו. די"ל דשם קאי לרב דס"ל דהוי מוקצה בכה"ג. ולפי גי' הב"ח שם א"ל רבה והא מוקצות. ולפ"מ שאכתוב לקמן בשם הא"ז דרבה ס"ל דהוי מוקצה ניחא בפשיטות. ועיין בתוס' שבת דף מ"ו ע"א ד"ה דנפטא שכתבו דרבה אית לי' מוקצה משום דבכל מילי ברב ס"ל עיי"ש. ולרב אליבא דר"י הוי מוקצה בכה"ג א"כ גם רבה הכי ס"ל להכי פריך והא מוקצות נינהו. או אפשר דאליבא דר"י תרוייהו ס"ל דהוי מוקצה רק דנחלקו אליבא דר"ש במחלוקת הרז"ה והרמב"ן אי אסור במוקצה מחמת איסור היכא דלא דחייה בידים. ובזה נ"ל ליישב מ"ש רש"י בביצה (דף כ"ו) טעמא דבכור משום מתקן. והקשו התוס' דהא בשבת מפרש רבה דהטעם משום מוקצה. ולפ"ד י"ל דרש"י בביצה רוצה לישב. גם למ"ד חלוק הי' ר"ש אף בבע"ח שמתו דלדידי' ל"ל לר"ש מוקצה היכא דלא דחיה בידים. ובכור הא לא דחיה בידים. וסוגיא דשבת דמפרש משום מוקצה. אתיא אליבא דמ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו. דלדידיה הוי מוקצה אף לר"ש באין יוש"ומצ. ובפרט לפ"מ שמצאתי בא"ז דנראה דגורס דרבה סבר מודה. ונחלקו בזה רבה ורבא. וא"כ בשבת רמי ליה אביי לרבה לטעמיה. ועוד דאפשר דלפי מה שנראה מסוגיא דשבת דדוקא בתלתא מי יימר וכאדא בר אוכמי. ועיי"ש בתוי"ש בשם מהר"ם דמדמי הש"ס חד מי יימר היכא דדחיה בידים לתלת' מי יימר בלא דחייה בידים. והיינו לטעמ' דמוקצה. אבל הסוגיא דביצה דמסיק דאף בנולד מום מעיו"ט אסור דליכא אלא חד מי יימר. לזה הוכרח רש"י לפרש משום מתקן. ולכן אף בנולד מום ביו"ט מפרש נמי הך טעמא דמתקן כדי שיתיישב גם למ"ד חלוק ר"ש בבע"ח שמתו וכנ"ל. ולולי דברי הרמב"ן הייתי אומר דבכור דלא נולד מום גרע טובא משום מוקצה מחמת איסור. משום דלעולם לא חזיא דהא אסור להטיל בו מום. ומי יימר דיפול מעצמו. וגרע עוד מגו"צ דסופן להיות ראוין. אבל בכור מי יימר דיהי' ראוי לעולם דהא בבכור בחו"ל מיירי והויא כעצים ואבנים. משא"כ שאר מוקצה מחמת איסור. הרי הי' ראוי לאכילה קודם שבת וגם אחר השבת חזייא לאכילה. וכ"ז בלא נולד מום מעיו"ט. וכדמשמע פשטות הסוגיא בשבת שם אבל בנולד מום מעיו"ט אף דאין רואין מומין ביו"ט אפ"ה חזיין אחר יו"ט ודמיא לבע"ח שמתו ולשוחט בשבת דלא הוי מוקצה לחד מ"ד. להכי מפרש רש"י משום מתקן. אלא דהרמב"ן לטעמיה אזיל למ"ש בחי' לשבת. דלהכי לא הוי מוקצה אף בנפל מום ביו"ט. ואפשר דגם מ"ש ר"י שם ירד מומחה נמי מיירי בכה"ג אלמא דדמי לשאר מוקצה מחמת איסור. להכי מוכרח הרמב"ן לומר טעם אחר גבי בכור משום דלא חזייא לעולם אלא באיסור. אבל לרבי דסבר רואין מומין ביו"ט ויוכל להיות ראוי בלא איסור לא הוי מוקצה:

אבל לפענ"ד יש [דרך ב'] ויתיישבו גם דברי הרא"ש והטור דגם המ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו ס"ל נמי דבהמה בשבת לא הוי מוקצה לאדם ומתיר בחולה בשבת. אלא דס"ל דמול"א ל"ה מול"ב. וכס"ד דש"ס אליב' דר"י. כן סובר אותו מ"ד לר"ש ובלא"ה צ"ל דס"ל כן. דהא אף ביו"ט דהוי וודאי מוכן לאדם ס"ל בביצה (דף כ"ז ע"ב) דמודה ר"ש דאסור. וע"כ משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ובזה דהוי מוקצה ממש ולא היה מוכן לכלבים. גם לר"ש אסור באין יושב ומצפה. כמ"ש לעיל במוקצה מחמת ח"כ. והכי נמי לגבי בהמה כמוקצה מחמת ח"כ דמי. ובמאור ורשב"א ריש ביצה כתבו דמוקצה דבע"ח חמירא דחייש לחורבן שובך ודכוותה אמרינן מודה ר"ש בבע"ח שמתו שהן אסורין. ולפ"ז שי' הרמב"ן הוא להיפוך ממש משי' המאור שכתבנו. וכ"נ בהדי' בחי' הרשב"א בחולין (דף י"ד א') שכתב ומ"ד דשרי ר"ש בבע"ח שמתו ס"ל דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ולא תקשי ליה הא דתני' אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומן ואפי' לר"ש משום דאינו יושב ומצפה דהתם משום דדחיה בידים כו' עיי"ש. הרי חזינן דאי הוי אמרינן דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים היה אסור. ואע"ג דלא בעי יושב ומצפה ה"מ במוקצה מחמת איסור דבע"כ. אבל במוקצה גמורה מדעתו גם לר"ש בעי יושב ומצפה. ועתה מ"ש רבינו הגר"א וכ"ת כמ"ש בפ"ק דביצה משום מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דזה דווק' לר"י דאית ליה מוקצה ואנן לא קיי"ל אלא במוקצה מחמת איסור דדחיה בידים כנ"ל עכ"ל. ולפמ"ש מוכח מדברי הרשב"א דבמוקצה כזה גם ר"ש מודה. אח"כ מצאתי בב"ח סי' שכ"ד כתב והא דכתב רבינו בסי' שי"ח דאפי' בהמה בריאה לא הוה מוקצה לר"ש כיון דלא דחיה בידים היינו לגבי אדם שחלה בשבת אבל לגבי כלבים הוי מוקצה כשהיתה בריאה מבעו"י ונתנבלה בשבת עכ"ל. ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה. והבאתי בעזה"ש עוד ראיות לזה. ולפ"ז פליגי הנך אמוראי אי מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים. ולפע"ד דרך זה הוא יותר נכון דלפי' הגר"א א"כ סוגיא דחולין ודביצה דקרי לה מוכן לאדם. כמ"ש הגר"א בסי' שי"ח סק"ד אתי' כמ"ד חלוק ר"ש אף בבע"ח שמתו. א"כ הו"ל לש"ס לומר הניחא למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו דלדידיה לא הוי מוכן לאדם אלא למ"ד חלוק כו'. הרי היא מוכן לאדם כדאמר הש"ס בשבת ובביצה. אבל לפ"ז א"ש דלכ"ע הויא מוכן לאדם ופלוגתייהו אי הוי מוכן לכלבים לר"ש כיון דאינו עומד לכלבים. וכ"כ רש"י בשבת (מ"ה ע"ב) ד"ה דאית כו' אבל בריאה לא דלא הוי דעתיה מאתמול לכלבים והאי אפרוח שמת נמי לא היה בדעתיה מאתמול לכלבים עכ"ל. ופירושו מוכרח דהא אפרוח ראוי ליתן חי לפני הכלב. ומאי מוקצה איכ' הכא. ע"כ אינו מוקצה אלא מחמת דלא היה דעתיה עליו דאף לר"ש מוכן לאדם לא הויא מוכן לכלבים. כמ"ש התוס' שם ד"ה הכא אלא וודאי בע"ח מוקצין הן כגרוגרות וצימוקין ומקצה אותם גם מכלבים. ול"ד לבשר תפל דמותר לר"ש כו' משום דאינו מקצהו מכלבים כמו בע"ח עכ"ל. ושם בד"ה דאית ביה ביצת אפרוח כו' דכיון דאית ביה אפרוח הוי כגו"צ. ובתוי"ש כתב א"נ הוי מוקצה מחמת חיסרון כיס עיי"ש. ואפ"ל דבזה תליא מחלוקת הפוסקים בשבת (דף קכ"ח ע"א) אי שרי לטלטל דג תפל לר"ש. דהרשב"א כתב דאסור משום דאינו עומד לכלבים אלא עומד לבשל לאדם וכ"נ דעת רש"י שם. וכפי גרסתינו בגמר' וסתמא כר"ש. וכ"כ המג"א בסי' ש"ח סקנ"ו. וצ"ל לדעת רש"י דבשר תפל אינו מקצה כ"כ מכלבים כמ"ש התוס' (בדף מ"ה) אבל מדברי התוס' שם ד"ג לא משמע כן. אלא כיון דראוי לכלב אע"ג דעומד לאדם לא הויא מוקצה. וז"ל התוס' בביצה (דף ו' ב') ד"ה השתא דאי ס"ד דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים א"כ בע"ש מבעו"י אם היה מוכן לאדם היה כמו כן מוכן לכלבים לפ"ד כו' א"כ כשהחשיך וקדש היום אע"ג דנסתלקה הכנה דאדם שאינה ראויה לאדם עכשיו מ"מ היתה מוכנת לכלבים מבעו"י וכיון שהיתה מוכנת להם ההכנה לא נסתלקה בקידוש היום עכ"ל. וא"כ מה"ט דג תפל נמי שרי לטלטולי למ"ד דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. וכ"כ בשבת (קנ"ו ב') ד"ה והאר"י אבל במתני' לא אתקצאי בה"ש דל"ל ההיא מוקצה מה שהיא עומדת לאדם עכ"ל. וא"כ הרשב"א וכפי גי' דידן בש"ס דפסק לאסור בדג תפל הוא משום דפסק כמ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו (כמ"ש הגר"א משמו] ולפמ"ש הוי טעמא משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ובזה יש לישב דמשמע מלשון רש"י בשבת (דף קכ"ח) דס"ל נמי כהרשב"א דדבר העומד לאדם אף דחזי לכלבים הויא מוקצה. ואילו בתור"ע בשבת פכ"ד. הוכיח מלשון רש"י שבת (מ"ה ע"ב) ד"ה דאית ביה אפרוח וכלב לא אכיל ליה משום קליפה עכ"ל. משמע דאי היה הכלב אכיל לה לא הוי מוקצה. אף דאינו עומד לכלב. אבל לבד זה הוא תימא דמתחילה כתב רש"י באפרוח מת. אע"ג דהשתא אינו עומד אלא לכלבים מ"מ כיון דבעת שהיה חי לא היה עומד לכלבים אסור גם עכשיו וא"כ כ"ש כשהוא חי הויא מוקצה לכלבים. ולפמ"ש ח"ש דזה לשון הגמר' הניחא למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו [וע"ז כתב רש"י משום דלא היה בדעתו לכלבים דלדידיה מל"א ל"ה מל"כ] אלא למ"ד חלוק ר"ש אף בבע"ח שמתו כו' הב"ע דאית ביה ביצת אפרוח. ולדידיה הא מל"א הוי מל"כ. וא"כ מ"ט אסור בביצת אפרוח. הא חזיא לכלבים. ע"ז הוצרך רש"י לומר דכלב לא אכיל ליה. אבל לדינא אפשר דגם רש"י יסבור כהרשב"א [ולפלא על הגרע"א דדייק מלשון רש"י ולא השגיח בדברי רש"י בדבור הקודם דכתב איפכא]:

ובזה עמדנו על לשון רש"י בביצה (דף ו' א') ד"ה לכלבים כו' אבל אפרוח שבקליפה אינה עומדת לאכילת כלבים ואף לא היה ראוי הלכך נולד הוא עכ"ל ולכאורה קשה דמלבד שסותר דבריו בשבת ששם כתב טעם דאינו ראוי לחודא. הכא גופא קשיא דכיון דכתב דאינו ראוי למה הוצרך לטעם דאינו עומד. ולפמ"ש ניחא דתחילה כתב טעם דאינו עומד דמתיישב יותר דעל טעם דאינו ראוי יש להקשות כמו שהקשה בתוי"ש בשבת עיי"ש. אך זהו למ"ד דמל"א ל"ה מל"כ אבל בסוגיא משמע דלא מוכח מזה דמל"א הוי מוכן לכלבים לזה הוצרך רש"י לומר גם טעם דאינו ראוי. אבל בשבת דמיירי בהדי' אליב' דמ"ד חלוק כו'. ומל"א הוי מל"כ. להכי מפרש רק טעם דאינו ראוי לחוד ודוק. אלא לפ"ז דברי המחבר קשין אהדדי דבסי' שכ"ד פסק כמ"ד דאפי' בהמה בריאה שמתה מותרת ואפ"ה ס"ל בסי' ש"ח דדבר העומד לאדם אסור. שוב מצאתי בב"ח סי' ש"ח. כ"כ דלמאי דקיי"ל בסי' שכ"ד דמל"א הוי מל"כ. הכא נמי שרי אפי' בעומד לאדם. והט"ז בסק"כ כתב לחלק דוודאי אם מטלטלו לכלבים שרי. אבל בעת שאינו רוצה ליתנו לכלב ולאדם נמי לא חזי באומצא אסור לטלטלו עיי"ש. ומצאתי בחי' הרשב"א בשבת (קנ"ה) שכתב כן ומשמע דאף למאן דאית ליה מוקצה הוא ואפשר דמוכן לאכילת אדם גרע ודוק. ואפ"ל דגם דעת רש"י כן דאסור לטלטלו בכדי. אלא דדעת רש"י דאי הוי שרי לטלטולי לכלבים לא הוי הכלי בסיס לדבר האסור. דעד כאן לא הוה בסיס אלא לדבר שאין לו שום היתר לטלטל. אבל בדבר דמשכחת לו היתר תו לא הוה הכלי בסיס ושרי לנער. ותפשוט ספיקא דהפמ"ג אי הניח כלי שמלאכתו לאיסור על דבר היתר אי מקרי בסיס. ולפ"ד כיון דמשכחת היתר לצורך גופו לא הויא הכלי בסיס:

נחזור לדברינו דלשי' הרמב"ן ודעמיה צ"ל למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו. הא דשרי ר"ש בפצעילי תמרה. היינו כפי' הערוך. או אף כפי' רש"י משום דאיכ' אינשי דאכלי ליה כמ"ש רש"י סוף ביצה אבל בע"ח ובהמה לא הוי מוכן כלל. ואפי' אם נימא דגם בפצעילי תמרה לא חזי כלל מתחילה. אפ"ל דלפי המסקנא בביצה (דף ו') דקאמר כל מידי דחזי ליה לא מקצה לכלבים. גרע טפי מה שהוא מוכן לאדם לענין כלבים. וכן לשון התוס' בפסחים (דף כ"ו ע"ב) ד"ה דתנן אלא אדרבה לפי שסתמא עומד לאדם מקצי ליה מכלבים עכ"ל. אבל בדבר דלא חזי כלל אפ"ל כיון דלא דחיה בידים דעתיה עליה לכשיהי' חזי. וכה"ג תמצא ברשב"א שבת דף קכ"א עיי"ש:

ודע דהרמב"ן ורשב"א לא כוונו דבריהם בכל המקומות בשיטה אחת. ע"כ לא ימהר הקורא להשיג אם ימצא איזה לשון בחידושיהם המתנגד לזה:

שיטה ג' שיטת רש"י בביצה (דף כ"ד ע"ב) דבמוקצה דמחובר גם ר"ש מודה דמדלא לקטן מאתמול אקצינהו והוי כגו"צ. וכתב הב"י בסי' שי"ח דהוי כדחיה בידים. וכתב שם דהיינו טעמא דאסר לדידיה שוחט בשבת דמדלא שחט מאתמול הוי כדחיה בידים עיי"ש. ואפשר דהיינו טעמא דמ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו. ומ"ד חלוק אף בבע"ח שמתו. ס"ל דלא הוי כדחיה בידים. וכס"ד בש"ס דחולין (דף ט"ו ע"א) דקאמר ודילמא שאני התם דדחיה בידים. וז"ל רש"י בידים שהדליקו בו הנר אבל בהמה דממילא מדחייא אימור דהדר חזייא עכ"ל. וצ"ל לדעת הב"י דלמסקנא דמשמע דאף לר"ש אסור לא קאי הכי כמ"ש הרמב"ן לפ"ש. או משום דשם מיירי אף ביושב ומצפה כמ"ש התוס' להכי כיון דלא דחיה בידים ממש לא מקרי דחיה בידים. אבל באינו יושב ומצפה ג"ז מקרי דחיה בידים. ועוד כתב הב"י להרא"ש דס"ל בביצה דמחובר הוי כדחיה בידים. ובחולין פסק הרא"ש דשוחט לחולה בשבת מותר משום דלא הוי כדחיה בידים משום דשחיטה שאני דאפשר לא נזדמן לו מומחה או סכין בדוק עיי"ש:

ועתה אדון לפני רבותי לישב קושית הגר"א להרא"ש מ"ש בהמה בריאה שמתה משוחט לחולה שנחלה בשבת. דנחזי טעמא דמ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו. דהנה ע"כ ס"ל דמל"א ל"ה מוכן לכלבים. דהא גם ביו"ט אוסר. וביו"ט הא הוי וודאי מל"א. ולפמשנ"ת בדברינו ארבעה שיטות בטעמו. (א) דמוקצה מחמת איסור גרע. וכיון דאין יושב ומצפה אסור אף בלא דחיה בידים. (ב) דשוין הן מחמת איסור ומחמת דלא חזי. ובתרווייהו באין יושב ומצפה אסור. (ג) דמוקצה מחמת דלא חזי גרע ממוקצה מחמת איסור. ובזה דווק' אסור באין יושב ומצפה או משום דמוכן לאדם לא מקצי אינש מידי דחזי ליה (ד) משום דהוי כדחיה בידים כמ"ש רש"י גבי מחובר. והנה שיטה א' וב' ע"כ לא ס"ל להרא"ש דהא במחובר כתב הטעם משום דהוי כדחיה בידים. אלמא דמוקצה מחמת איסור גרידא לא ס"ל להרא"ש. ולשיטה ג' אין התחלה לקושיא הנ"ל כמ"ש. ולשיטה ד' ג"כ יש לישב דלפמ"ש הב"י דלהכי שוחט לא הוי כדחיה בידים משום דאולי לא נזדמן לו מומחה וסכין בדוק. א"כ לפני כלבים לא שייך זה דהא לא בעי מומחה וסכין בדוק והוי כדחיה בידים כמ"ש הרא"ש גבי מחובר. ואף דלגבי אדם לא הוי כדחיה בידים. הא מל"א ל"ה מל"כ. ול"מ בדברים שאין דרכן ליתנם חיים לפני הכלבים וודאי הוי כדחיה בידים. אלא אף בדברים שיכולין לאוכלן חיים כאפרוח שמת [בשבת דף מ"ה ע"ב] דוודאי יכול הכלב לאוכלו כשהוא חי. אפ"ה אפ"ל דלא חזי כל כך כשהם חיים. וגם הא אסור לטלטלם וליתנם לפני הכלב. וכיון דהיה יכול להמיתם בקל בע"ש והניחם עד למחר דלא חזי אלא בדוחק הוי כדחיה בידים כמ"ש התוס' בב"מ (דף כ"ב ע"א) ד"ה שטף בכה"ג דכיון שעתה יכול להציל בלא דוחק והוא מניח. אע"ג שגם אח"כ יוכל להציל ע"י הדחק הוה כיאוש עיי"ש:

(עד כאן דברי הרב ר' הענדיל נ"י).

תוכן העניינים

דברי חנוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה